שאלה:
שמעתי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל לבתיר תרומת איברים לאחר מוות מוחי. אבל אני לא מבין אם כך, למה בציבור שלנו נהגו בדבר כאסור. והנה הדבר יכול להיות לעזרה רבה עבור עם ישראל השרויים בצרה לאותם עשרות אם לא מאות שיושבים ומחקים כמה שנים עבור תרומת כליות ולבנתים עוברים סבל נוראי של כמה פעמים בשבוע דיאליזה ואם יפרסמו הדבר כמותר ודאי ודאי שנוכל להציל רבבות אלפי ישראל השרויים בצרה ובכאב. ולכן שאלתי לפני כת”ר מדוע בעצם היום הדבר מקובל כאסור ואף אצלנו הספרדים האם יש סיבה שלכן נוהגים איסור בדבר על אף שיש את דעתו הרמת’ה של מרן גאון ישראל רבנו עובדיה יוסף ואם לאו ובאמת מותר ואפשר להציל הרבה אדרבה נעשה ככלל אשר ייתן לנו ה’ לעזור למסכנים.
תשובה:
ובכן דעת מרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, להתיר תרומת איברים, וסגי נמי במוות מוחי. וכדי להמליץ טוב על הציבור שלכאו’ לא נשמעו להוראה, יש לומר דמפני שמרן זצ”ל התנה בזה כמה תנאים, שיקימו ועדה מיוחדת וכו’ וכו’, ככל הנראה הענין עדיין לא התאפשר בצורה יציבה (כי גם אם יקימו עתה “לצאת ידי חובה”, בהמשך הזמן כבר יעשה להם כהיתר), וכתבנו במקורות להלן עוד סיבות והכל חזי לאיצרופי להמליץ טוב על המנהג. אבל עכ”פ בוודאי שאם יכולים לעשות ככל שכתב מרן מלכא זצ”ל במכתבו, ובלי חשש שבהמשך הזמן יזלזלו הרופאים בתנאים, כך ראוי לנהוג.
מקורות:
ובכן מודעת זאת דעתו של מרן מלכא רבינו הגדול מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל, שמותר לתרום אברים וכמו שהעלה בשו”ת יבי”א ח”ט חו”מ סי’ י”ב חו”מ סי’ ו’ אות כ”ג ובשו”ת יחו”ד ח”ג סי’ פ”ד ח”ד ס”ס י”ד בהערה ח”ז סי’ ר”ה אות י’ ח”ב סי’ י”ד חזו”ע ברכות עמ’ שע”ח. ולגבי תרומת אברים לאחר מוות מוחי, כבר התפרסם מכתבו של הרב שמע שלמה שליט”א להתיר, אשר אליו הצטרף מרן מוהרע”י זלה”ה. אלא דכפי שציינתם, נכון לעכשיו, לא רבים נשמעו להוראה זו.
וכשענ”י לעצמי אמינא מקופיא (ללא העיון דחזי לכי) איכא ליתובי דעתא במנהג העולם מכמה צדדים:
א. חדא, דמרן הגרע”י זלה”ה לא קבע אלא “היתר” ולא “חיוב”, ולכן נהגו סלסול בעצמם להחמיר לחוש שעדיין לא נחשב כמוות גמור (אם מצד חשש לשיטות דאזלינן בתר הלב, אם מצד החשש לחוסר דיוק המכשירים לקבוע שאכן לא נשאר דכרוך של חיים במוח אפי’ בדקות, אם מצד החשש לנאמנות הרופאים כאשר הם נגועים בתועלת של הסרת האיברים), ואע”פ שזו חומרא שיש בה קולא יען כי אמנם תרומת האיברים יכול להציל אחרים מסבל ולעיתים רחוקות אפי’ להציל נפשות, מ”מ מאידך הסרת האיברים במצב בריאותי כל כך רגיש נחשבת כפיקוח נפש (אם חוששים לחששות הנ”ל), ולכן הרשות בידם להחמיר בזה.
[וביום המר והנמהר יום ג’ מרחשוון תשע”ד, מרן הגרע”י זלה”ה עבר מוות מוחי כבר בשעה תשע בבוקר, ועם כל זאת כל בית ישראל לא נמנעו מלהתפלל לרפואתו בבכי ובתחנונים בכל כחם עד השעה אחד וחצי בצהריים כאשר נקבעה הסתלקותו של מאור העולם לכו”ע, ומי הוא זה ואיזה הוא שהיה עולה על דעתו להתייאש מחייו של מרן זצ”ל כבר בעת המוות המוחי כאשר אפי’ הרופאים עדיין לא התייאשו, וכל שכן להוציא ממנו איברים, ואה”נ שסופו הוכיח על תחילתו שהוראת מרן זלה”ה עמדה וגם ניצבה, שלא הועילו להם לישראל כל התפילות אע”פ שקרעו כל הרקיעים כפי שלא היה מימות בריאת העולם, אבל בכל זאת עם ישראל הקדושים לא ממהרים להתייאש מן הרחמים אפי’ שהחרב מונחת וטפי מינה, כיון שעכ”פ אין “חיוב” להתייאש].
ב. וזאת שנית, שכנראה שבמציאות לא התקיימו בשלמות התנאים שהציב מרן זצ”ל ש”ובלבד שהכל יעשה עפ”י נאמנים, שיקימו ועדה מיוחדת הכוללת ת”ח בקיאים בענין זה, שתברר בדקדוק ואמיתיות שאכן ננקטו כל הצעדים הדרושים, ונערכו כל הבדיקות הראוית בזה, בלא יוצא מן הכלל”, שאלו תנאים קשים ליישום (ומה גם כי אחרי שמתחילים עם כל התנאים אשר ל”ו כדת, ברבות השנים נעשה להם להיתר, ואזי יורדת רמת ההקפדה קמעא קמעא, ואע”פ שמרן זצ”ל ככל הנראה לא חשש להדרדרות זו, מ”מ אפשר לומר שמנהג העולם להדר לחוש לזה לפנים משורת הדין).
ג. וכמובן דאיכא נמי טעם שלישי למציאות דהאידנא (ולא כישוב ל”מנהג” העולם אלא כטעם ל”מציאות”), שכיון שהוראת מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה לא התקבלה אצל אחינו בשרינו בני אשכנז הי”ו, דרך ההמונים לנהוג כצאן ההלוכים אחר העדרים, ורק בדברים שמרן זצ”ל בחיי חיותו עמד כאיש מלחמות להנהיג את בני עדות המזרח ללכת נגד הזרם, בדברים אלו בלבד חזינן שינוי בין עדתנו לעדות האחרות, וככל הנראה הענין הנ”ל לא היה מספיק חשוב בעיני מרן מוהרע”י זלה”ה להלחם עליו (אע”פ שיצאה הוראת”ו בקדושה כבר בשנת תשס”ח), וי”ל דכיון דחזינן לתרי טעמי קמאי הנ”ל (אות א’ ואות ב’) איכא למימר דלפום קושטא ליכא למטרח לשנות פרשת כי תצא למחמה בדבר זה והנח להם לישראל.
הוספת המערכת משיב כהלכה:
בנושא זה, ראוי לראות גם את התשובה של הגאון הרב אוחיון שליט”א כאן: כרטיס אדי בראי ההלכה
