הטבלת “גולות” של משחק שמשתמשים בהם במהלך הבישול

מקורות

חיוב טבילת כלי זכוכית

א. הנה עיקר חיוב כלי זכוכית אם מן התורה או מדרבנן, שנוי במחלוקת, דבגמרא (ע”ז עה:) אמרו: רב יצחק בר יוסף זבן “מנא דמרדא” מעובד כוכבים, סבר להטבילה. אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן “כלי מתכות אמורין בפרשה”. אמר רב אשי הני כלי זכוכית “הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה”, ככלי מתכות דמי. ופירש”י מנא דמרדא, אדמה, וצפיעי בקר מעורבין בהן ועושין מהן כלי. ע”כ.

ב. ופסק הרמב”ם (פרק יז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג): הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו”ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ע”כ. וכן פסק השלחן ערוך (יורה דעה סימן קכ סעיף א). ועיין לאאמו”ר הגאון רבי אלעזר רז שליט”א בספר “באר מים חיים” (חלק “על פני המים” סימן ל, עמוד שלז) שצידד די”ל דלדעת השו”ע כלי זכוכית מן התורה. ומכל מקום למעשה דעת רוב הפוסקים, טבילת כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן, וככתוב בבאר מים חיים (פרק ה הערה 4) באורך. ויש בזה כמה נפק”מ למעשה.

ג. ועתה נבוא לנידון השאלה. הנה מרן השלחן ערוך (יו”ד סימן קכ סעיף ד) כתב אודות טבילת חצובה דיש שני סוגים, האחד חצובה ששופתין עליה קדירה, ובזה אין צריך טבילה כלל. והשני, שצולים עליו המאכל שבזה צריך. וזה לשונו: טריפיד”ש ששופתים עליהם קדירות, אינם טעונות טבילה. אבל פדיליא”ש, טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו. עכ”ל. וכתב הפרי חדש (ס”ק יב) על הא דחצובות אינם טעונות טבילה: ואף על גב דלפעמים צולין עליהם האוכל עצמו, מכל מקום אזלינן בכלי בתר עיקר רוב תשמישו. עכ”ל. וכן כתב עוד להלן (ס”ק יט). ועל פי זה כתב אאמו”ר שליט”א בספר “באר מים חיים” (פרק ו סעיף ח, ובהערה 6) לפטור טבילת החצובות שעל הגז, למרות שרגילים לצלות עליהם חצילים. וביאר שם דגם אם הוא רגיל בקביעות לצלות שם חצילים, מ”מ אינם עיקר תשמיש החצובות, כי ברוב הזמן מניח עליהם קדירות. ע”ש. ומטעם זה כתב עוד שם (הערה 5 עמוד קלא, ובפרק ו הערה 15 עמוד רה) שאין צורך להטביל פלטה חשמלית הגם שלפעמים מחממים עליה חלות, כיון שעיקרה לחימום קדרות.

ומבואר יוצא שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי. ומעתה, בנידון השאלה כיון דעיקר תשמישם של הגולות עומד למשחק ולא להכנת מאכלים, אין צריך להטביל, דאפילו משתמש בהם לפעמים, סוף סוף אינו עיקר תשמישו.

ד. אלא שעדיין יש לדון במי שייחד את הגולות לשימוש המאכל דרך קבע, אם מחוייב לטובלם.

כי הנה במסכת עבודה זרה (דף עה:) איתא: מתקיף לה רב ששת, אי הכי, אפילו זוזא דסרבלא נמי. (פירש רש”י: מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר, הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פילוט איסור, דהא חדשים ולא בלעי מידי מצרכת לה טבילה). אמר ליה, כלי סעודה אמורין בפרשה. (פירש רש”י: דהכתיב ‘כל דבר אשר יבא באש’, ואין דרך להשתמש על ידי האור אלא כלים של צורכי סעודה, ובהנהו כתיב ‘וטהר’ טבילה, אבל זוזא דסרבלא לא).

ה. והנה בספר איסור והיתר (כלל נח. דיני טבילת כלים אות פט) כתב, דאם לקחו ישראל שלא לצרכי סעודה דפטור, מ”מ אם משתמש לסעודה אפילו עראי צריך להטבילו. ועוד כתב שם (אות פה): “סכין קטן של סופרים שחותכין בהן קלפים, אסור לאכול בהן עראי אם לא טבלן”. ע”ש. והזכירו הרמ”א בדרכי משה (יו”ד סימן קכ אות ד) ובהגהתו לשו”ע (סעיף ח).

ו. ברם הפרי חדש (שם ס”ק כב) חלק על האיסור והיתר בתרתי. ולדעתו להשתמש “עראי” מותר. ואולם רבנו חיים בן עטר בפרי תואר (ס”ק יא) חלק עליו וחילק בין רוב תשמישו דעלמא לנידון הקלפים. ולדעתו מי שקנה לצורך קלפים אינו רשאי להשתמש לצרכי סעודה. אכן חילק שם שזהו בכלי כזה שסתם יעודו היה צריך לסעודה, והוא אינו לוקחו לצורך סעודה, שאז אם פתאום רוצה לסעודה צריך טבילה. משא”כ כלי שאינו סוג של כלי סעודה כגון מספרים דבזה גם אם רוצה לקנוב בהם ירק בטלה דעתו אצל כל אדם. ע”ש.

ז. והנה בספר ערוך השולחן (יו”ד סימן קכ סעיף מ-מא) כתב: נ”ל ברור דכמו דבהגעלה קיי”ל דהולכין אחר רוב תשמישו של כלי, כמו כן בדין טבילת כלים, “אם הכלי היא שלא לצורך סעודה, כגון סכין שקונין אותו לחתוך קלפים ולעשות קולמוס ולחתוך צפרנים וכיוצא בזה, אף על פי שבמקרה חותך בו איזה מאכל מ”מ א”צ טבילה”. ע”כ. ומדבריו נראה יותר דס”ל דדוקא בדרך מקרה אין צריך להטביל, אלא שהסתפק מהו גדר “עראי”, אבל אם ייעד את החפץ לצורך סעודה, שוב הפך לכלי סעודה ויתחייב בטבילה. וכמו שכתב בסוף סעיף מ’ בדרך לכאורה.

ח. אכן יש לומר דסוף סוף בטלה דעתו אצל רוב בני אדם, שאינם משתמשים בזה לצורך סעודה, וכדרך שכתב הפרי תואר הנ”ל. והגם דיש לחלק דשם הוא במקרה וכאן הוא בקבע, מ”מ לא יהא אלא ספק, וכיון דעיקר טבילת כלי זכוכית מדרבנן וכנזכר לעיל, אם כן לא יוכל לברך מספק, אלא יטביל את הגולות בלא ברכה.