מקורות ונימוקים:
צער בעלי חיים אינו שייך ברמשים ומעופפים
כתב היעב”ץ בשו”ת שאילת יעבץ סימן ק”י שאין איסור לצער או להרוג בעלי חיים קטנים שאינם בני מלאכה, והסתפק שם לגבי כלב וחתול שהם בני תרבות אך אינם בני מלאכה.
ועיין בספר תשובות והנהגות כרך ב’ סימן תשכ”ו שכתב שפשוט הדבר שיש איסור צער בעלי חיים גם בכלב וחתול הואיל וחיותם מרובה, ועיקר החילוק הוא לא במציאות עשיית המלאכה, אלא אם חיותם מרובה או מועטת, דלא אסרה תורה אלא בבהמה וחיה ועוף, אבל שקצים ורמשים חיותם זוטא ואולי ליכא איסור דאורייתא משום צער בעלי חיים בהם.
לפיכך לעניין הריגת זבובים ויתושים כתב בשו”ת תשובות והנהגות, לא מצאתי בזה איסור, והואיל וחיותן זוטר טובא נראה שאין בזה איסור כלל, והיכא דמפריעים או מצערים אותו פשיטא דמותר להרוג זבוב או פרעוש.
ואף שמסופר על הקדוש האריז”ל שלא רצה להרוג אפילו זבובים, אין זה מטעם איסור בעלי חיים, אלא מרוב קדושתו נמנע לפי שאין בעל חי בלי תועלת, ולא רצה להרוג בעל חי ולבטל התועלת עבורו נברא, אבל ברור שאין בזה נדנוד איסור אלא לחסידים וקדושי עליון כמותו.
אין להרוג מעופפים כאשר אינם מפריעים – משום “ורחמיו על כל מעשיו”
אכן כאשר הזבובים לא מפריעים כלל, כגון מעופפים ורמשים שאינם בבית, אין להורגם לחינם, משום “ורחמיו על כל מעשיו”, כפי שמצאנו בדברי הגמרא בב”מ דף פ”ה. שרבי הקדוש סבל ייסורים גדולים בגין כך שלא ריחם על בעלי החיים, לפי דרגתו הרמה.
זה לשון הגמרא שם: יסורים דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו, על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת. אמרי, הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה שבקינהו כתיב ורחמיו על כל מעשיו, אמרו הואיל ומרחם נרחם עליה, ע”כ.
כעין זה איתא בגמרא ברכות דף ז’. על רבי יהושע בן לוי שהיה לו שכן רע שהיה מצער אותו, יום אחד לקח תרנגול והעמיד אותו בין כרעי מטתו, הואיל וכאשר הכרבולת של התרנגול לבנה הוא המועד שהקב”ה כועס ורצה לקלל את שכנו באותו זמן. אך כשהגיע זמן זה נרדם, אמר לעצמו שמע מינה שאין זו הדרך, הואיל “ורחמיו על כל מעשיו” כתיב.
כן כתב האור החיים הקדוש על התורה ויקרא פרק יז, פסוק י”א, בזה”ל: עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה’ דם הבהמות לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח, לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא בגמרא בסנהדרין דף ב’. שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ”ג כמשפט אדם, שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לשחוט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב בפרשת ראה י”ב כ’, כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו’, ע”כ.
אין להימנע מלהרוג מעופפים או רמשים במקום שהם מזיקים או עלולים להיכנס למאכל
יש להוסיף שבכל מקום בו יש חשש שהפרעושים הללו יזיקו, מצווה להורגם כפי שכתב ה’בני יששכר’, בספרו ‘דרך פקודיך’ (מצוות ל”ת ל”ד, ט’) שאדרבה, הורגי השרצים הללו שומרים הם על איסור “לא תרצח”, כי איבוד המזיקים היא שמירה לעולם מהרציחה, וכשמסלק מזיקים מהעולם, מסלק הוא את הרציחה מהעולם.
ועיין במה שכתב רבי יהודה החסיד ב’ספר חסידים’ סימן תתל”א, בזה”ל: שנים היו, אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים. אמר לו חברו: “אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז’, ט”ז). מוטב לשרוף את הזבובים כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא. לכך נאמר ‘אל תהי צדיק הרבה'”.
וכן כתב המהרש”ל בים של שלמה ב”ק פרק י’ סימן קפ”ז, שמי שיש לו כלב בביתו, המזיקו ומפסיד המאכלים בביתו, אפילו אם איננו נושך, רשאי ליתן לפניו סם המות, ואינו עובר על צער בעלי חיים. וכן פסק השולחן ערוך כי מותר ומצוה להרוג כלב או חתול מסוכן.
גם משום בל תשחית לא שייך במקרה כזה, הואיל ובל תשחית דגופא עדיפא, כפי שמבואר בדברי הגמרא בשבת דף קכ”ט. וכיון שהדבר מפריע לו אינו צריך להימנע מלהשחית את בעלי החיים הללו.
כן כתב גם בילקוט יוסף הלכות שבת סימן שכ”ד, שמותר להרוג יתושים וזבובים וכדו’ בימות החול, כדי למנוע שלא יכנסו לתוך מאכל ומשקה ואין לחשוש בזה משום צער בעלי חיים.
2 תגובות
” אבל ברור שאין בזה נדנוד איסור אלא לחסידים וקדושי עליון כמותו. (וכדמצינו בב”מ פ”ה ע”א גבי אמתיה דרבי דהוי שדי’ בני כרכושתא (חולדה) וקא כנשא להו, א”ל שבקינהו כתיב ורחמיו על כל מעשיו).”
אז גם אין בזה חשש קטרוג כמו שהיה על רבי?
הקטרוג על רבי היה על כך שלא עורר רחמיו על בעל החיים לפי דרגתו, ואכן גם אנו צריכים להקפיד של להרוג לחינם ללא סיבה או תועלת, כגון להרוג סתם בעלי חיים ברחוב שאינם מפריעים בבית.
אולם בכל מקום שיש תועלת בהריגה, כגון שהמעופפים מפריעים ומציקים או מטרידים וכדו’, מותר להרוג ואין צורך לחשוש, על קטרוג או כל דבר אחר.
הרב דוד אוחיון