מקורות ונימוקים:
רובם של איסורי האכילה אינם אסורים בהנאה, למעט ערלה כלאי הכרם ותרומה, אולם כל אלו אינם שייכים בחוץ לארץ.
ואף כלאי הכרם שאסור בחו”ל אינו אלא מדרבנן, וספקו מותר, כפי המבואר בשו”ע יו”ד סימן רצ”ו, לכן כל מאכל שעל פי הרוב אין בו חשש כלאי הכרם, מותר.
ואילו איסורי נבילות וטריפות שהם המצויים בעיקר בחטיפים ללא כשרות, אינם אסורים בהנאה אלא באכילה.
איסור סחורה במאכלות אסורות
אולם במשנה בשביעית משנה מסכת שביעית פרק ז איתא, אין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן.
מבואר שישנו איסור לסחור במזון שאינו כשר, ונחלקו הראשונים האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. דעת התוס’ והרא”ש במסכת פסחים דף כ”ג שהאיסור הוא מדרבנן, אולם בתרומת הדשן כתב שאין האיסור מדאורייתא, אלא מדרבנן והפסוקים שהביאה הגמרא בפסחים אינם אלא אסמכתא בעלמא. ובדברי מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בספר כף החיים יו”ד סימן קי”ז אות נ”ד מבואר שלהלכה ניתן לסמוך על כך שהאיסור מדרבנן.
ועיין בש”ך יו”ד סימן קי”ז שדן בסיבת האיסור, אם הוא משום הגזירה שמא יבוא לאוכלם כפי שכתב הרשב”א, או שהוא משום מראית העין.
מותר למכור איסורי אכילה באופן אקראי
למרות האמור, בנידון השאלה יש להתיר למכור את החטיפים לגוי, הואיל והחטיפים הגיעו לידו באקראי, ולא רכשם על דעת למוכרם, וכבר מבואר במשנה בשביעית שם ובהמשך המשניות שם, שכל שבאקראי הזדמנו לידו המאכלות האסורות מותר למוכרם לגוי.
וכן פסק השו”ע ביורה דעה סימן קי”ז בזה”ל, כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה, חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו: יעשה לכל מלאכה. ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטריפה בביתו, מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך.
עוד איתא בירושלמי, שכל דבר שאיסורו רק מדרבנן מותר לעשות בו סחורה, וכן הביא הרמ”א להלכה בהגהתו לשו”ע שם.
לפיכך בנוגע לשאלה שלפנינו יש להתיר למכור את החטיפים לגוי.
