מקורות:

דברי הח”ח הנזכרים נמצאים (הלכות רכילות כלל ט, אות סו בבאר מים חיים אחרי ס”ק מו).

והנה בעצם הנידון לדבר לשון הרע ורכילות על חילוני מצוי, המחלל שבת בפרהסיא נראה שאם הוא שייך לקראים או לרפורמים או לכל חברה שמטרתה הריסת התורה ועקירת הדת, אף שאי אפשר לחייבו עונש שהוא בגדר אנוס, מ”מ מצוה להודפם ולרחקם וכ”ש שמותר לדבר נגדם, שעליהם ועל כיוצא בהם נאמר “ולמלשינים אל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו”, וכמו שאדם שיש לו מחלה מדבקת אף שאיננו אשם בכך חייבין להתרחק ממנו, כ”ש אלו וכיוצא בהם שמטרתם לפרק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים שצריך להתרחק מהם, וכמ”ש בשערי תשובה (שער ג’ ס’ רי”ח) שמצוה לספר בגנותו להבאיש בעלי עבירות בעיני בנ”א ולמען תגעל נפש השומע את המעשים הרעים, וזה שייך גם במעשי מי שנידון כתינוק שנשבה.

מאידך גיסא אם אין לו קשר כלל עם דת, ואין שום תועלת לזלזל בו, והוא בעצמו בגדר תינוק שנשבה, עיין בשעה”צ סי’ שפ”ה שאפילו אם נימא בתינוק שנשבה דכיון דמנהג אבותיו בידו אין לו דין עכו”ם, מ”מ כשיש חשש שמא ילמוד ממעשיו, שאני, שגם בתינוק שנשבה שייך זה ע”ש, ואף כאן נראה שאם מספר לה”ר כדי שידע השומע גנות אנשים בלי תורה ולהבאיש מעשים הרעים מותר, אבל לספר סתם בלי תועלת ראוי להחמיר, ואם מספר גורם לו להתרגל לספר לה”ר ונעשה טבע לדבר גם על אנשים שאסור לספר עליהם.

ועיין חפץ חיים מהדורת דרשו’ עמוד (עמוד 459) מה שהאריכו בזה. וע”ע בחזון איש (יו”ד סי’ א’ סק”ו) שיש להחמיר בחילונים של ימינו שלא התחנכו כלל בדרך התורה והמצוות שיש להם דין תינוקות שנישבו. וכן דעת הגאון רבי חיים קנייבסקי הוב”ד (שם), שיש להחמיר לענין לשון הרע כשהדיבורים אינם נוגעים לעצם דרכם.  וע”ע בספר מרגניתא טבא (סעיף יז) וז”ל: ולהזהר מלאד דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור לשנאותוכל זמן שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ד’ על התשובה השלימה. עכ”ל. וע”ע מה שהאריך בדינם מרן היביע אומר חלק י (סימן נה), והעלה להקל ולדונם כשאינם רשעים להכעיס, כדין תינוקות שנישבו ומצטרפים למנין, וכיוצ”ב.