מקורות ונימוקים:
האם גוי רשאי לקיים מצוות נוספות שאינם משבע מצוות בני נח
כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה י’, בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ע”כ.
מבואר בדברי הרמב”ם שאין מניעה שגוי יקיים מצווה ממצוות התורה כדי לקבל שכר, וזאת למרות שאין מצווה זו משבע מצוות בני נח שחייב בהם.
אמנם כתב הרדב”ז שם לסייג את דברי הרמב”ם שאינם אלא כאשר הגוי מבין שאיננו מחוייב במצוות אלא עושה אותם כדי לקבל עליהם שכר. עוד סייג הרדב”ז שאין דברי הרמב”ם אמורים במצוות שצריכין קדושה וטהרה כגון תפילין ספרי תורה ומזוזות, שאין להניח הגויים לעשותם.
האם גוי שמקיים מצוות יש לו שכר
מדברי הרמב”ם הנזכרים מבואר, כי גוי המקיים מצוות שאינו מחוייב בהם יש לו על כך שכר, ובפשטות ביאור דבריו הוא שמקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה.
וכן מוכח מדברי הרמב”ם בשו”ת פאר הדור סי’ ס’, שם נשאל אם מותר לישראל לעשות פריעה לגוי והשיב בזה”ל, מותר לישראל לעשות פריעה לעכו”ם רוצה לומר אם העכו”ם חתך הערלה ואז נבהל יכול ישראל לגמור, דהא עכו”ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה, אך אינו כמי שהוא מצווה, הא מיהא שכר מצוה בידו וכו’ עכ”ל.
כן מבואר גם בדברי הרמב”ן בקידושין ל”א שכתב שאף מי שלא נצטווה, אם קיים מצוה מקבל עליה שכר. וכתב בזה”ל, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן אע”פ שלא נצטווה הוא בהם כגון נשים וגויים מקבלים עליהן שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום עכ”ל.
אולם החזון איש שביעית סי’ כ”ד אות ד’ וביו”ד סי’ ס”ה אות ו’ כתב, שלא יתכן שגוי המקיים מצוות שאינו מצווה בהם יקבל עליהם שכר. וכתב צ”ע נכרי שמקיים מצוות אטו מששא אית בי’ וכי יניח תפילין וישב בסוכה, ואפשר דאין מתירים לו לישב בקרב ישראל עד שישמור הכל כדי שלא ילמדו ממעשיו.
גם בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סי’ ג’ ד”ה ולכן כתב כן דעכו”ם אין להם שום שכר כשעושין מצוות שרק ישראל מצווים עליהם דהא ליתנהו בכלל קבלת התורה ואינם מצוות לדידהו כלל משא”כ קטן ישראלי איתא בכלל קבלת התורה רק שעדיין לא נצטווה לכן אית ליה שכר דעכ”פ מצוה היא לגביה וכן מסתבר בסומא לר’ יהודה דעכ”פ ישנו בכלל קבלת התורה.
וכן הוסיף וחיזק את דבריו האגרות משה או”ח חלק ב’ סימן ז’ וכתב לבאר בדברי הרמב”ם הנזכרים בהלכות מלכים, שאין כוונתו שאם יקיים את כל מצוות התורה יקבל עליהם שכר כמי שאינו מצווה ועושה, אלא הרמב”ם מדבר רק על מצוות הקדש וצדקה וכדו’ שמצינו בבלק שקבל שכר על הקרבנות שהביא ובצדקה מפורש בנבוכדנצר בקראי דדניאל ובב”ב דף ד’ ודף י’, וכן בעניני מצות כהא דשכר שיחה נאה דהצעירה בבנות לוט וכהא דכבוד ה’ בג’ פסיעות דנבוכדנצר. אבל בשמירת שבת ויו”ט והנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ושופר ואכילת כשרות וזהירה משעטנז וכדומה אין להם שום שכר ע”ז דאין שייכין כלל למצות אלו כיון דליתנהו בקבלת התורה ואינם מצות לדידהו כלל, עכת”ד.
האם גוי יכול לקבל על עצמו להיות חייב במצוות בלא להתגייר
בנידון שאלה זו נחלקו הפוסקים, דהנה המגן אברהם או”ח סוף סימן ש”ד כתב שאם גוי קיבל על עצמו מצוות הנהוגות בעבד, אפילו שהוא שכיר אצל היהודי, נראה לי דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו [פי’ דאם עושה לישראל אחר בודאי אסור מן התורה דלא גרע מגר תושב בעלמא] דלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קבל עליו מצות הנהוגות באשה עכ”ל.
וכתב הביאור הלכה סוף סימן ש”ד לתמוה בזה”ל: וצע”ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי”ל בבכורות בפרק עד כמה [דף ל’] א”י שבא לקבל עליו ד”ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו דדוקא בעבד שגופו קנוי ויש עליו שם עבד גילתה לנו התורה דבאיש כזה די אם יקיים רק מצות הנהוגות באשה משא”כ באדם דעלמא אין לנו בתורה רק או גר תושב או ישראל גמור וזה שלא רצה לקבל עליו כל התורה מסתברא דאין מדרגתו אלא כגר תושב בעלמא ומנא ליה להמ”א שיהיה עדיף מגר תושב דהוא אסור לשבות בשבת וזה יהיה מהני קבלתו שיהיה מחויב לעצמו להזהר במצות שבת כישראל… ועיין ביבמות מ”ז דאבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה וכו’ ולא די במה שקבלו על עצמן מתחלה לקיים כל התורה שענו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע.
אכן כתב הביאור הלכה ליישב את דברי המגן אברהם וכתב בזה”ל: אחר כתבי כ”ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס”ל להמ”א ג”כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס”ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג”כ חלה קבלתו שמחוייב אח”כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ”ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ”ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני.
ולא תקשה ע”ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג”כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ”ח ע”ב בתוד”ה זה גר וכו’ דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא”כ הוא לענין שאר מצות כא”י גמור משא”כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג”כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא”י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד”א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב.
מדברי הביאור הלכה בביאור דברי המגן אברהם עולה חידוש גדול, שגוי רשאי לקבל על עצמו להתחייב ביותר משבע מצוות בני נוח.
אולם עיין בשו”ת אגרות משה או”ח סימן ה’ סימן י”ח שכתב לתמוה על דברי המגן אברהם והביאור הלכה בזה”ל: שיטת המג”א דיכול עכו”ם לקבל עליו מצות כעבד וודאי תמוה, כדהקשה בבאור הלכה. ומה שתירץ דיכול בן נח להוסיף בקבלתו, עיין שם שהאריך, לא משמע זה ברמב”ם פ”י ממלכים ה”ט שכתב אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, וצ”ע.
ובשו”ת שבט הלוי חלק א’ סימן ס”ד הביא תחילה ראיה לדברי המגן אברהם מדברי הדרכי משה שהביא המגן אברהם בסימן ל”ט ס”ק ט’ שכתב דתפילין ומזוזות שכתבן גר תושב וממזר כשרים. והתקשה המחצית השקל שהר גר תושב כיון דלית ביה רק ז’ מצוות א”כ אינו בר קשירה וכתיבתו פסולה, והגרא”ז מרגליות ביד אפרים שם כתב דנראה דמיירי בגר תושב שקיבל על עצמו כל התורה ובכללה תפילין וכאחרים בע”ז ס”ד, ונקרא שפיר בן קשירה, ע”כ. מבואר שגר תושב יכול לקבל על עצמו מצוות נוספות.
אולם כתב השבט הלוי לתמוה על דברי המגן אברהם בזה”ל: אבל לענ”ד דרך זה צ”ע רב, דלפ”ז צריך אתה לחלק בין ב’ סוגי גר תושב, האחד שהוא בן נח גמור והוא בכלל גוי ששבת חייב מיתה כמש”כ תוס’ יבמות מ”ח ע”ב, ואפי’ לשיטת רש”י דגר תושב מצווה על השבת אינו מצד עצמו אלא שהוא בכלל ע”ז דמחלל שבת כעע”ז, והסוג השני של גר תושב שקבל עליו שבת וכה”ת כולה וצריך לשבות מה”ת, כמש”כ הגאון מ”ב בהבנת המג”א, והוא בר קשירה וכותב תפילין ומזוזות, ודינו כישראל מלבד שהוא אוכל נבלות, וחידוש זה אליבא דרבנן מנ”ל ואי לאו דכתבוהו הגאונים הנ”ל היינו אומרים דבזה עצמו פליגי חכמים ואחרים, דחכמים ס”ל דבן נח אינו יכול לקבל על עצמו אלא מצוות השייכים בו באמת, דהיינו ז’ מצוות בני נח, אבל מצוות שנתנו לישראל בסיני אינו יכול לקבל על עצמו בעודו גוי ואין בקבלתו כלום, ואחרים ס”ל כנ”ל דג”ת מקבל עליו מצוות כישראל, דאלו ז’ מצוות ב”נ בלא”ה מצווה ועומד, ואולי לאחרים ג”ת הוא ג”כ בכלל מילה.
אלא כתב בשבט הלוי לבאר את דברי המגן אברהם שכוונתו היא דלא כהבנת הביאור הלכה, אלא המגן אברהם דיבר על אדם שקנה עבד גוי זה והכניס אותו לעבדות למצוות של עבד בכל פרטיו, דהיינו מילה וטבילה וקבלת מצוות, וכשהוא ברשות רבו זה ודאי עבד הוא ולא שכיר, אלא שהמגן אברהם דיבר על מצב שאדונו של העבד השכירו לישראל אחר להיות שכירו, ועל זה קאמר המג”א דנהי דרבו זה ר”ל השני אינו מצווה על שביתתו מהתו’ דאינו קנין עולם שלו, מ”מ כיון דהעבד קבל על עצמו מעיקרא ונעשה עבד גמור העבד מצווה על עצמו.
הרי לפנינו שבנידון זה אם יכול גוי לקבל על עצמו מצוות מעבר לשבע המצוות שכל בן נח מחוייב בהם נחלקו הפוסקים, ולדעת הביאור הלכה רשאי לקבל על עצמו, ואילו לדעת השבט הלוי איננו רשאי לקבל על עצמו.
האם גוי יכול לקיים גם מצוות שמירת שבת ומצוות לימוד תורה
בגמרא במסכת סנהדרין דף נ”ח: איתא, אמר ריש לקיש נכרי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת. ושאלה הגמרא, וליחשבה גבי שבע מצות? ותירצה הגמרא, כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא כי נכרי ששבת חייב מיתה, כי השבת נתנה ליהודיים, ואילו על הגויים נאמר יום ולילה לא ישבתו.
כן כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ט’, עכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו”ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.
בגדר האיסור כתבו הכסף משנה והלחם משנה, שאף שאיסורים אלו נלמדים מן הפסוקים בתורה, הלימוד הוא בגדר אסמכתא בעלמא, אך חיוב המיתה הוא דרבנן ובידי שמים.
אולם למרות האמור כי גוי ששבת חייב מיתה, בדברי הגמרא בנדרים ל”א. מבואר שגוי יכול לשמור שבת ולקיים מצוות, כדין מי שאינו מצווה בדבר ועושהו.
וכן גם משמעות דברי הרמב”ם בפרק י’ מהלכות מלכים הלכה י’, שכתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה.
ביישוב סתירת הסוגיות והסתירה הנראית בדברי הרמב”ם כתב החתם סופר בחולין ל”ג. לחלק שדווקא נכרי שאיננו מקיים ז’ מצוות בני נח, עליו אמרינן גוי ששבת חייב מיתה, אולם גוי ששומר ז’ מצוות בני נח איננו בכלל האיסור לשבות.
ובשו”ת משנה הלכות חלק ט”ז סימן צ”א כתב ליישב בדרך אחרת, שכאשר רוצה לקיים המצוות לשם חיוב ואומר הגוי שהוא ג”כ מצווה במצוות אלו אף שהוא בן נוח, על זה כתב הרמב”ם שאסור לו לקיים מצות אלו מטעם חיוב דהוה בכלל דת חדשה אלא או יגייר עצמו ויקבל על המצות או יעמוד בתורתו, אבל ב”נ שרצה רק לקיים המצות בתור אינו מצוה ועושה רק לקבל שכר ס”ל להרמב”ם ז”ל דיכול לקיים כל התורה לבד משבת ויו”ט.
והביא שכ”כ הרדב”ז ז”ל להדיא בזה”ל ואם רצה לעשותו באומרו שנצטווה עליה אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמו שאינו מצווה ועושה, ורק דקדק רבינו הרמב”ם וכתב כדי לקבל שכר.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, הואיל והשואלת מעוניינת לשמור את מצוות התורה שנצטוו בהם היהודים, בנוסף לז’ מצוות בני נוח, ותעשה זאת כמי שאיננה מצווה ועושה, רשאית לקיים אף את מצוות השבת ולימוד התורה. ובלבד שלא תעסוק בדברים הצריכים טהרה כמו ספרי תורה ותפילין וכפי שכתב הרדב”ז על הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה י’ כנ”ל.
