האם בן נח יכול לעשות ברית או למול אחרים?

לגבי ישראל אם רשאי למול בן נוח שהוא אינו יהודי, נחלקו הפוסקים בדבר, ונקיטת ההלכה היא שמותר למול גוים בין ערבים בין נוצרים, במילה ופריעה כדת, ואפילו בחינם ללא תשלום. אך בכל זאת יש מקום להחמיר שלא למולם כלל. ולצורך רפואה יש לאסור למולם, וגם בזה מותר בשכר, או משום איבה (והיום ע”פ רוב מי שהוא בתפקיד שירות רפואה ציבורי, אינו יכול להשתמט מזה, ויש בזה חשש איבה. עיין שו”ת יביע אומר ח”ח או”ח סימן לח).
ובפשטות נראה שגם גוי עצמו, דינו כדין ישראל בנוגע למילת גוי, שמעיקר הדין מותר למול גוי, אך עדיף שלא להורות היתר בדבר. ומכל מקום לעשות מילה בלא פריעה, יש להתיר בשופי.
ולגבי גוי אם יכול למול ישראל, הדין הוא שבכל אופן שיהיה, מי שאינו בן ישראל כדת וכדין, אינו יכול למול את ישראל. וכמובן גם מי שהוא בן ישראל, יש להעדיף מוהל ירא שמים ומומחה בעשיית המילה הן בפן ההילכתי והן בפן הרפואי.
ויהי רצון שנזכה למול את ערלת לבבנו, ולשמור על הברית ביננו לבין אבינו שבשמים.

מקורות.

א.

ראשית יש לנו לדון האם יש אי אילו שאינם מבני ישראל החייבים אף הם במצוות המילה. ומצאנו בגמרא סנהדרין (נט:) שלמדו מהפסוק (בראשית יז יד) “אֶת בְּרִיתִי הֵפַר” הנזכר בפרשת מילה, שזה בא לרבות בני קטורה, שאף הם חייבים בה.

ונחלקו הראשונים מי הם בני קטורה שנצטוו על המילה, שברמב”ם (פ”י מהלכות מלכים ה”ח) מבואר שכל זרע בני קטורה חייבים במילה[1], אך רש”י בסנהדרין (שם) פירש דדוקא אותם ששה בני קטורה לבדם נצטוו ולא זרעם[2].

והרמב”ם לשיטתו הוסיף וכתב, כי הואיל והתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני. והאחרונים[3] נחלקו בכוונתו, האם כוונתו שמחמת שבני קטורה התערבו לכן כל אומות העולם חייבים במילה, או שכוונו שכיון שנתערבו בבני ישמעאל לכן גם כל הישמעאלים חייבים במילה אך שאר העולם אינם חייבים בה. ואמנם נראה לומר על דעת הרמב”ם שאין לנו אלא חידושו[4], ותפסת מועט תפסת, ועל כן יש לפרש כוונתו על בני ישמעאל בלבד, אך שאר העולם יש לפוטרם גם לפי הרמב”ם.

אמנם לדעת הרמב”ם בני קטורה בכל הדורות חייבים, מכל מקום יש לידע כי לא נתחייבו בני קטורה אלא במילה ולא בפריעה, דהא אמרינן (ביבמות עא:) שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו[5].

ב.

ולענין למול מי שאינו מצווה במילה, הגמרא במסכת ע”ז (כו:) מביאה ברייתא, ישראל מל את הגוי לשום גר, לאפוקי לשום מורנא (תולעת שיש לו בערלתו, ורפואתו למולו) דלא. ולא התבאר בגמרא מה הדין למולו לא לשם גרות ולא לשם רפואה אלא סתם בשביל מצווה.

והנה מרן הב”י (יו”ד סו”ס רסו) הביא לשון של רבינו ירוחם בשם הגאונים, וכן העתיק זאת הרמ”א בהגהתו לשו”ע (יו”ד סו”ס רסג), שאסור למול נכרי שלא לשם גרות. ומשמע מלשון זו שאסור למול אותו לשם מצות מילה, שהרי אין זה לשם גרות. אולם הרמב”ם בהלכות מילה (פרק ג הלכה ז) כתב, עכו”ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו”ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע”פ שנעשית מצוה ברפואה, זו שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו”ם למילה מותר לישראל למול אותו. ומבואר מלשונו שמותר למול גוי לשם קיום מצות מילה. והגם שבכסף משנה (שם) נראה שמפרש שמה שהתיר הרמב”ם כשמתכוון למילה היינו להתגייר, וכן הכריע בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב ס”ז). מכל מקום הנה בתשובת הרמב”ם גופיה[6] כתב, מותר לישראל למול את הגוי אם היה הגוי רוצה לחתוך הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שיעשה אותה הגוי, נותנים לו עליה שכר, אבל אינו כמצווה ועושה. עיי”ש שסיים וכתב במפורש, שכל מי שיבא אלינו להימול לשם מילה מותר לנו למולו אע”פ שהוא עומד בגיותו[7]. וכך מסקנת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר (ח”ב יו”ד סימן יט סוף אות א) ע”פ תשובת הרמב”ם, שמותר למול גוי לשם מצוה[8].

ואמנם מצאנו באחרונים שכתבו כמה טעמים לאסור למול גוי, ונביאם בקצרה:

הט”ז (יו”ד סימן רסג ס”ק ג) כתב, משום דאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול, ואינו מניחו לירד לגיהנום, וזה שמל את העכו”ם מבטל סימן המילה בישראל.
הלבוש (שם סעיף ה, הובא בש”ך ס”ק ח) כתב, שכיון שאין כוונתו להתגייר, אין לנו להסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש[9].
שו”ת מעיל צדקה (סי’ יד) ביאר שזה כמו שמצאנו דין שאין מוכרים טלית מצויצת לגוי, משום שנראה בה כישראל, וחיישינן שמא יתלוה בדרך עם ישראל ויהרגהו.

ואולם, המעיין יראה שיש לדחות את כל הטעמים הללו, וכמו שהרחיב בזה מרן מלכא בשו”ת יביע אומר (בסימן הנזכר), עיי”ש נפלאות מתורתו.

ושם לאחר ששקיל וטרי בדברי הפוסקים בזה, כתב מרן זצ”ל סיומא דהאי פיסקא, שמותר למול גוים בין ערבים בין נוצרים, במילה ופריעה כהלכת גוברין יהודאין. ואפילו בחינם מותר. ולא אסרו חז”ל למולם אלא לצורך רפואה, וגם בזה מותר בשכר, או משום איבה. ומ”מ המחמיר שלא למולם כלל לחוש לדברי האוסרים בזה, תבוא עליו ברכה. עכ”ל.

ודע, כי אפשר לומר (כמו שכתבתי בספר תולדות נח עמ’ תריד) שהגם שמצאנו שמותר לישראל למול גוי, מכל מקום לגוי אסור למול את עצמו, מכיון שהוא חובל בעצמו חבלה שלא לצורך, ויש לומר שזה בכלל ‘מאבד עצמו לדעת’ בזעיר אנפין. ואולם לא מצאנו לפוסקים שחילקו בזה, וכמו כן לפי מה שהתבאר שיש בזה קיום מצוה ברמה מסוימת, א”כ אין זה בכלל חבלה שלא לצורך, אלא זה נחשב צורך מסוים, וממילא הדבר מותר.

ג.

ולענין גוי למול ישראל, מבואר בגמרא עבודה זרה (כז.) שמילה ע”י גוי היא פסולה, ואמרו שם שגם ערבי מהול וגבנוני מהול פסולים מלמול ישראל, וביארו הריטב”א (שם ד”ה הכי גרסינן) המאירי (יבמות עא. ד”ה ערבי מהול) והרא”ש (בתוספותיו סנהדרין נט: ד”ה אלא מעתה) שהם מבני קטורה ואפילו הכי אינם כשרים למול ישראל. ובשאגת אריה (סימן מט, הובא במנחת חינוך מצוה ב אות כא) כתב שגם לשיטת הרמב”ם שבני קטורה בכל הדורות חייבים במילה, מכל מקום כיון שאינם מצווים בפריעה (כנזכר לעיל סוף אות א), ובישראל הדין הוא שהמל ולא פרע כאילו לא מל, אם כן אינם בכלל מילה וברית להיותם כשרים למול ישראל.

[1] ובחידושי הר”ן (סנהדרין שם) הסכים לדעת הרמב”ם, וכן צידד המנ”ח (מצוה ב אות יב ד”ה ובגוף הדין) עיי”ש.

[2] וכן דעת הרמ”ה בספר יד רמה (סנהדרין שם), וכן כתבו הרמב”ן (יבמות מו.) והרשב”א (יבמות שם), וכן כתב הריטב”א (ע”ז כז.), והמאירי (סנהדרין שם) כתב שכן דעת רוב המפרשים. וכן הסכים השאגת אריה (סי’ מט) שלא כדעת הרמב”ם. וכמובא ביביע אומר (ח”ב יו”ד סימן יט אות ח).

[3] עיין שאגת אריה (סי’ מט), צל”ח (סנהדרין נט:) ונודע ביהודה (תניינא אה”ע סימן מב), מנחת חינוך (מצוה ב), מחנה חיים (חלק ג סימן ח ד”ה הן), שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קז), ותולדות נח (פרק יא הלכה ב).

[4] ויש בזה גם ספק ספיקא לפטורא, ספק האם בכלל הלכה כרמב”ם שכל זרע קטורה חייבים במילה, וספק שמא אף להרמב”ם לאחר שהתערבו אין חייבים אלא בני קטורה ובני ישמעאל ולא שאר האומות.

[5] והעיר בזה בשו”ת יביע אומר (ח”ב יו”ד סימן יט אות ט) עיי”ש.

[6] שו”ת הרמב”ם (ירושלים תרצד, סי’ קכד), ובהוספות שבסוף הספר (עמדו שע). ובמהדורה אחרת הוא בסימן שע”ד, ונדפסה בספר ההשלמה על הרמב”ם.

[7] וכן פירש מעצמו גאב”ד ערלוי מהר”ר שמעון סופר (הובא בפירוש בנו הר”א סופר למאירי במסכת ע”ז) שכוונת הרמב”ם בהלכותיו היא לפי מה שפסק שם בהלכות מלכים (פ”י ה”י), שגוי שעושה איזה מצוה שבתורה מקבל עליה שכר. ודייק שכן דעת המאירי בע”ז (כו:) שפירש מש”כ אע”פ שנעשית מצוה ברפואה זו, דהיינו שאין כוונתו למצוה, אלא מצד חולי או מכה. וביאר בנו הרה”ג אברהם סופר (שם) שהמאירי לשיטתו בסנהדרין (נט.) שכתב שאין מונעים מן הגוי לעשות מצות שבתורה (חוץ משבת), ואם כן אזיל בשיטת הרמב”ם, הן בהיתר למול גוי והן בשייכות גוי בכל המצוות של ישראל.

[8] וראה גם לגאב”ד אונגוואר מהר”ר מנשה קליין בשו”ת משנה הלכות (חלק י סוף סימן קעו) בתשובתו למרן הגרי”ש אלישיב, שגם כן הוכיח מהרמב”ם בתשובה הנ”ל להיתרא.

[9] והסכים עמו הגאון הקדוש רבינו חיים בן עטר (ראשון לציון יו”ד שם), ועיין בפרדס יוסף (בראשית עמ’ תרלה במהדורה החדשה) שביאר שזהו הטעם ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, כי גזלו הם את אות המילה מישראל.