מקורות ונימוקים:
הבית יוסף ביורה דעה סימן קצ”ח הביא לדברי המרדכי שכתב בשם הגאונים, שדווקא בצק שתחת הציפורן חוצץ אבל הציפורן עצמה אין חוצץ, אפי’ אם הייתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום דהציפורן הוי מגוף האדם עכ”ל.
כדברי המרדכי הללו, פסק השו”ע להלכה שם סימן קצ”ח סעיף כ’, אמנם הרמ”א שם כתב וז”ל ומאחר דכבר נהגו ליטול הציפורנים אפי’ אם ציפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת.
ובט”ז ובש”ך במקום ביארו את המחלוקת שלדעת השו”ע לא אמרינן כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי ואילו הרמ”א חשש למ”ד שכל העומד ליקצץ כקצוץ דמי.
א”כ בנדון דידן לדעת השו”ע הוא פשוט שאין בכך חציצה, אלא שיש לדון לדעת הרמ”א האם גם כאן נאמר כל העומד ליקצץ וכו’ ונאמר שיש כאן חשש חציצה.
בנדון זה דן השבט הלוי על סימן קצ”ח ושם בעמוד שכ”ו כתב להוכיח מדברי הרמ”א סעיף כ”ב שכתב בנוגע ליבלת ויותרת שאינן מדולדלים שאינן חוצצים, שמכאן יש להוכיח שאפי’ אם עשוי להורידו מידי פעם אינו חוצץ, וכן שן שיודע שצריך להוציאו אינו חוצץ עיי”ש. והטעם בזה משום שדין עומד ליקצץ כקצוץ דמי לא נאמר אלא בדבר שדרכו ליקצץ כמו ציפורנים וכדו’.
לפיכך בנידון השאלה העוסקת באיבר שצריך להסירו, גם הרמ”א יסכים דלא הוי חציצה ולא נימא בזה כל העומד להקצץ כקצוץ דמי, הואיל והאבר לא נחשב דרכו להקצץ.
