מקורות ונימוקים:
בשולחן ערוך לא הזכיר דין זה שעל האבל לגשת להתפלל לפני העמוד, ואף לא הזכיר את עניין אמירת הקדיש לאבל.
אמנם הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן שע”ו הזכיר דינים אלו בזה”ל: ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י”ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות).
ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו, שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם, ומי שיודע להתפלל כל התפלה, מתפלל, ע”כ.
הטעם לאמירת הקדיש והתפילה לפני העמוד לאבל, הוא משום שכל מעשה טוב של הבן ומצווה שמקיים, מזכה בזה את אביו או אמו לעולם הבא. כפי שמבואר בדברי הגמרא בסנהדרין ק”ד. ברא מזכה אבא.
לכן כיון שהאבל נשפט על מעשיו לאחר עלייתו השמיימה, יש עניין להתאמץ במיוחד בשנת האבל הראשונה, בדגש על אחד עשר חודש הראשונים, לפעול לעילוי נשמת האב או האם, לפדותם מן הדין.
ובספר אור זרוע חלק ב’ סי’ נ, הביא מעשה נורא מדברי המדרש, ממנו ניתן ללמוד את גודל חשיבות אמירת הקדיש, ממנו נוכל ללמוד על המעלה לפעול לעילוי נשמת האב או האם גם לשאר דברים, זה לשונו שם:
מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו ואמר לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו וכו’. אמר לו אותו האיש, מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו, בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו, א”ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. א”ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה, א”ל בבקשה ממך על תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה’ המבורך ועונין אחריו ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבא מברך – מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות. ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וכו’. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור וכו’, והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, אמרו לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עסקנו. מיד נטלו ר”ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד לו, הלך ולמדו תורה וק”ש וי”ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה’ המבורך וענו הקהל ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא, באותה שעה מיד התירו המת מן הפורעניות. מיד בא לר”ע בחלום, ואמר יהי רצון מלפני ה’ שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר”ע ואמר יהי שמך ה’ לעולם ה’ זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי ה”ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות”.
מן האמור למדים אנו עד כמה גדולה מעלת הבן שיכול לפעול לעילוי נשמת אביו ואמו, באמירת הקדיש וברכו את ה’ המבורך וכן בשאר ענייני זיכוי הרבים.
אמנם הספרדים לא נהגו לפעול לעילוי נשמת הוריהם באמצעות ההקפדה להיות שליח ציבור, אלא באמצעות אמירת הקדיש וגם עליית מפטיר, ושאר ענייני זיכוי הרבים, כמו בהבאת כיבוד לאנשים שיברכו לעילוי נשמת הנפטרים, ובשאר מעשי צדקה וחסד.
אך האשכנזים נהגו במנהג לגשת שליח ציבור לפני העמוד בשנת האבל, ובייארצייט.
