שאלה: מה מברכים על סלט בורגול (‘טבולה’) שמערבים בו ירקות קצוצים?
תשובה: על סלט בורגול מברכים “בורא מיני מזונות” ואחריו מעין שלש אף על פי שמשרים אותו במים חמים או קרים ולא עובר הליך בישול ביתי.
מקורות:
צורת עשיית הבורגול לפי מה שעלה בידי לברר מהעוסקים בתחום, הוא שלוקחים גרגירי חיטה ולאחר מכן מבשלים אותם עד שנעשים ראויים לאכילה, ועוברים בישול עד שראויים לאכילה שלא על ידי הדחק, והבישול נעשה על ידי דודים ולא על ידי ‘קיטור’, ולאחר מכן מייבשים אותם ייבוש בחום, עד שנעשים קשים ואינם ראויים לאכילת אדם כלל ואפילו על ידי הדחק, וגורסים אותם בגדלים שונים, ובשלב הזה משווקים אותם לצרכנים. ולאחרונה התפשט בהרבה אולמות ומסעדות הסלט הנ”ל כשהוא מעורב עם עלי תיבול ורצועות ירקות חיים, ואינו עובר עוד הליך בישול ביתי, אלא מערים על הבורגול כמות שהוא מים חמים או פושרים ואפילו צוננים (אלא שבשפיכת מים צוננים לוקח קצת יותר זמן עד שנעשה ראוי לאכילה) ומשהים אותם למשך זמן מסוים ונעשה ראוי לאכילה, ויש להדגיש שגם אחרי שרייתם במים, אינם נימוחים ונדבקים כ”כ רק מעט. ואע”פ שראיתי לקצת מחברים שכתבו, שהבורגול אינו עובר הליך בישול, נראה שהמציאות לא היתה מונחת לפניהם. (וראה גם מ”ש באו’ ב’). וראה בספר ברכות שמים (סי’ יג עמ’ מא), ובשו”ת דבריך יאיר ח”ו (סי’ ט’).
ואבוא בקצרה אל עין המשפט בדין זה בסייעתא דשמיא.
א). הנה בפשטות היה מקום לומר שברכתם בפה”א לפי מה שכתב הר”מ (פ”ג מהל’ ברכות ה”ב), דגן שחלקו או כתשו ‘ובשלו בקדרה’. וכן הוא בטשו”ע (סי’ רח ס”ב) חמשת מיני דגן שחילקן או כתשן ‘ועשה מהם תבשיל’, כגון מעשה קדרה, וגרש כרמל ודיסא וכו’, מברך עליהם במ”מ ולבסוף על המחיה. ע”כ. ומשמע דרק בישול בקדרה זהו עיקר עילוי הדבר לחמשת מיני דגן, ובנד”ד לא חשיב מעשה קדרה שהרי לא נתבשלו מעולם בקדרה אלא הושרו והוכנו על ידי מים.
ב). אולם כד מעיינת ביה תיחזי דשפיר יש לומר דמעשה הבישול הראשון לא אזיל, שהרי כיון שראוי שפיר עתה לאכילה על ידי שרייה מועטת במים בלבד, זה עצמו הוכחה שבישול קמייתא קביעא וקיימא ולא פקע, שכבר עבר הליך בישול, שהרי אם לא היה מתבשל בתחילה לא היה עתה ראוי על ידי שרייה במים בלבד, וזה פשוט. ואע”פ שאחר הבישול הראשון שוב נתייבש עד שלא היה ראוי עוד למאכל באותה השעה, מ”מ לא פקע מיניה שם בישול קמייתא, כיון דראוי עתה לאכילה שפיר. וזה פשוט דלא דמי למה שהתיר מרן הב”י בשו”ת אבקת רוכל (סימן ל) בנידון הבורגול שבישלוהו הגויים ואח”כ בישלוהו עד שאינו ראוי למאכל, דאין בזה משום בישולי עכו”ם, כיון דהתייבש ופקע בישול קמייתא. דכבר כתבנו בשו”ת תורת מאיר ח”א (חיו”ד סי’ ט’), דהתם כיון שחוזר היהודי ומבשלו שוב, פקע מעשה הגוי ותו ליכא להאי גזירה דחתנות, וכמ”ש שם להדיא הב”י, אבל היכא שמשרה במים בלבד ונהיה ראוי לאכילה לא פקע מעשה הראשון שע”י נעשה ראוי לאכילה וכפי שכתבנו עייש”ב. ועוד יש לחלק מטעם אחר.
ג). ועוד, אפילו את”ל דכיון שהבישול הראשון לא היה על ידי קדירה אלא על ידי אידוי מים במכונת הקיטור ל”ח בישול, מ”מ נראה דעיקר מה דבעינן למעשה בישול בקדירה, היינו כדי שיהיה ראוי לאכילה שפיר ובלא”ה אינו ראוי לאכילה וגם אינו דרך אכילה, וכן מוכח לפמ”ש הב”י (סי’ רח ס”ז) לחלק בין אורז לחיטה, שבאורז לא בעינן שיתמעך עיי”ש. לפי שאזלינן בתר צורת האכילה. וכן העלה בשו”ע (סעיף ז’), וכן מבואר ברא”ה (ברכות דף מד.) וז”ל: במסתמא כי אדכריה רחמנא לחטה בשבחה דארץ ישראל וכו’, “דלאו אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי לחיטים”. ובאמת שכן הוא הלשון ‘הכוסס’ את החיטים, היינו אכילה שלא כדרך וכדפרש”י. וכ”כ המג”א (סק”י). וכ”ה להדיא בלבוש (סימן רח סעיף ה’). (וע”ע בהגה’ הגר”ח צאנזר הובא בשעה”צ ס”ק כב, ובמה שכתב בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ד סי’ מד וסימן מה גבי השלווה).
ועל כן גם בנד”ד הרי עתה על ידי שרייתו במים בלבד נעשה ראוי לאכילה לחלוטין ואינו נגרע באכילתו ובאיכותו מאם היה מתבשל על ידי קדירה בתחילה. ולא דמי למ”ש השו”ע (סי’ רח ס”ד) גבי אכל דגן שלוק או קליות והגרעינין שלמים, דמברך עליהם בפה”א. והכא נמי חיתוכם וגריסת החטים היתה רק לאחר הבישול כפשנ”ת, מ”מ כיון שעתה לאחר חיתוכם לא חסר להכנתם אלא שרייה במים, השרייה היא ‘גמר’ מלאכתם, ולא גרע מחיטים שנתבשלו. וכיוצ”ב עי’ בט”ז (סי’ שיח סק”ה) גבי הטרית שהוא דג מלוח שאינו נאכל אלא על ידי הדחה, שאין להדיחו אפילו במים צוננים, וכן צידד המ”ב (סס”ק לה), לפי שזה גמר מלאכה. ויש לחלק, ודו”ק.
ד). ומצאתי הון לי בשו”ת שואל ונשאל לרבי כלפון משה הכהן ח”ג (סי’ קג) שכתב לגבי קמח שעורים שלא בישלוהו אלא קלוהו באש ואח”כ גיבלוהו במים וקצת שמן, דהשואל רצה לדמותו למ”ש השו”ע (סי’ רח ס”ב) גבי קמח קליות. והשיבו הרב דאין לדמותו, דשאני התם דאין דרך בני אדם להחשיבו למאכל ולקבוע עליו אכילתם, אבל במאכל זה שדרך בני אדם לאוכלו ועין רואה שהוא זן ומשביע, מברך עליו במ”מ ומעין ג’ אע”פ שאינו מבושל, והכל בחשיבות תליא מילתא. וסיים בשם גדולי רבני תוניס, שכן הוא מנהגם גבי המאכל שנקרא ‘זומיט’א’ לברך עליו במ”מ.
וכן יש הוכיח מדברי מרן הגרש”ז אויערבאך הובא בספר וזאת הברכה (עמ’ 106) שכתב שאם עירב ‘גרנולה’ בחלב, ונתרככה הגרנולה ונדבקו מהפתיתים יחד, מברך בורא מיני מזונות. ושכן הורה מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל. אולם אם נשרה מעט זמן בחלב, ברכתו אדמה. ולפי”ז ה”ה בנד”ד, דהלא ודאי הבורגול לא גרע מהגרנולה הנשרה בחלב, והתם נמי איירי על סוגי גרנולה שמעולם לא התבשלו בקדירה אלא נקלו בתנור בלי בישול, ואפ”ה דין מעשה קדירה אית להו, הוא הדין בנידון שלפנינו בבורגול, שגם את”ל דלא חשיב בישול כיון שלא היה בקדירה אלא על ידי אידוי מים, מ”מ כיון שעתה המאכל התרכך על ידי שרייתו במים ונדבק מעט ברכתו במ”מ.
ה). ולכאו’ הכי מוכח מדברי הרמב”ם לפי מה שביארו המג”א (סי’ רח סק”ב), דס”ל דאפילו רק הסיר קליפתו ובישלו ברכתו במ”מ ואפילו לא נדבק, ורק אם בישלו עם קליפתו, ברכתו בפה”א. והיינו דס”ל שאין צריך דיבוק כלל אלא ריכוך, אלא שאם יש על הגרעין קליפה, הקליפה מונעתו מלהתרכך. ובנד”ד נמי מתרכך היטב על ידי המים. ונראה דגם לשיטות שחולקות בזה על הר”מ, הלא המה תלמידי רבינו יונה (כה. מדפי הרי”ף), והתוס’ (ברכות דף לז ד”ה הכוסס), דס”ל דבעינן דווקא מעיכה ודיבוק, מ”מ כבר צידד המ”ב בשער הציון (סי’ רח ס”ק יח) דלא בעינן שיתמעכו יפה אלא סגי בדיבוק מעט, וה”ה לריכוך. (ומה שכתב המ”ב סק”ד, דבעינן דוקא שידבק על ידי הבישול אז נחשב למעשה קדרה, לא בא לאפוקי דיבוק על ידי משקה וכדו’, אלא היכא שבשול ולא נדבק כלל).
וכן ראיתי שהעלה הרה”ג אופיר מלכה שליט”א בספרו הליכות ברכה (עמ’ קלח) שעל סלט בורגול, יש לברך במ”מ כיון שעבר תהליך בישול במפעל, שם תבשיל עליו. ואע”ג שבשו”ת מחקרי ארץ – שעיו ח”ו (סימן צח) כתב, דברכת סלט זה הוא אדמה וב”נ כדין האוכל חיטה חיה, ואע”ג דנתבשל כבר הופקע בישולו ע”י שנתייבש. לא”ה לא נחית למה שכתבנו, והלענ”ד כתבתי.
