חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרב מאיר פנחסי - ברכת אברהם משיב כהלכה

ארץ השואל: ארצות הברית

שאלה:

שלום הרב

מה הדין אם אשה רמזה לבעלה דרך שחוק שטמאה היא, כגון, שלא רצתה לקבל ממנו חפץ שהגיש לה, או שעשתה היכר ע”ג השולחן, או שהפרידה המיטות וכיוצ”ב, ולאחר זמן אמרה טהורה היא ודרך שחוק ומתיחה עשיתי זאת, האם נאמנת? ומה הדין אם היא זה קרה ביום הטבילה?

תודה

 

תשובה:

כל שלא היה ניכר מתחילה שהיה זה בדרך שחוק, אינה נאמנת ואפילו רגילה לעשות כן, ומ”מ אם עשתה זאת דרך כעס או קטטה ביניהם, נאמנת, וכן אם ניכר לבעלה שמתחילה עשתה כן, בדרך שחוק, נאמנת לחזור בה. ולענין טבילה אם הקדימה את יום הטבילה ממה שאמרה בתחילה לבעלה, וטוענת עתה שרצתה להפתיע אותו, נאמנת.

בברכה

 

מקורות:

א). כתב הב”י (סי’ קפה) בשם הרמב”ם (פ”ד מאיסו”ב הלכה י’), האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ודרך שחוק אמרתי לך תחילה, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת, כיצד תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח”כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני שאחותך ואמך שמא יראו אותנו, הרי זה נאמנת, וכל כיוצא בזה. עכ”ל. מבואר בדבריו שדרך שחוק לא מהני.

והנה הטעם שכשאמרה טמאה אני נאסרה בתחילה, הוא מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וכדאי’ בכתובות (כב.) והודאת בע”ד כמאה עדים, ולכך בעינן אמתלא, שהאמתלא היא הסבר לדבריה הראשונים, ואינה מדין נאמנות גרידא, שהרי מיגו לא מהני וכדאי’ במהרש”א כתובות (כב:), ובחוות דעת (סק”ג), משום דהוי כמיגו במקום עדים. ויש תרי גווני באמתלא, אמתלא שהיא ‘פרשנות’ למה שאמרה, כלומר חוזרת ומבארת את דבריה שמה שאמרה בתחילה הוא מפני סיבה מסוימת כגון שאמו או אחותו היו שם, ויש אמתלא שהיא ‘חזרה’ מדבריה הראשונים, כגון סבורה הייתי שהוא דם נידות ונתברר לי שהוא דם מכה, והיינו שחוזרת בה מדבריה הראשונים  עם טעם והסבר, וגם זה מהני וכמ”ש ספר התרומה והמרדכי הב”ד הב”י והש”ך (סק”ג).

ויש לעיין בטעם הדבר ששחוק לא מהני, האם בגלל ששחוק אינו אמתלא כלל, כלומר שמכיון שאומרת שדרך שחוק אמרה בתחילה, אין כאן  פרשנות והסבר וטעם לדבריה הראשונים, אלא חזרה גרידא, דשחוק אינו הסבר אלא כאילו אמרה ‘סתם’ אמרתי לך בתחילה ואני חוזרת בי, ואינה יכולה לחזור בה מאחר דשויא אנפשיה חד”א, וא”כ אינה אמתלא כלל. ואפילו רגילה לעשות כן לבעלה והיא אשה קלת ראש, מ”מ חייבת ליתן הסבר לדבריה הראשונים, ושחוק אינו הסבר וע”כ לא מהני ותישאר בטומאתה.

אולם אם נימא דהוי אמתלא אלא דמכיון שדרך נשים שלא לעשות שחוק מדברים אלו, חשיב אמתלא גרועה, א”כ אם אשה זו רגילה לעשות כן, או אם הזוג הזה הם מקלי הדעת וכפי שמצוי האידנא לצערנו הרבה ובפרט בזוגות צעירים שהשחוק והמתיחה מצויים גבם גם בדברים אלו, א”כ שפיר חשיב שחוק לאמתלא ונאמנת.

ב). ויש להביא ראיה מדברי הרמב”ם הנז’ לעיל, שבתחילה סתם שאם אמרה כן בדרך שחוק אינה נאמנת, ואח”כ כתב ואם נתנה אמתלא לדבריה וכו’, ומוכח מדבריו דשחוק אינו אמתלא כלל, כלומר אינו הסבר, ואף אם אני מאמין לה שאמרה כן דרך שחוק, אם אין אמתלא אין מה שיסיר מעליה את הדין של שויא אנפשיה חד”א. וכן מוכח מדברי הקצוה”ח (סי’ פא סק”ח) שדימה טענת משטה אני בך גבי ממון, לנד”ד. ואם אי’ דהכא לא מהני שחוק משום דאין אשה עושה שחוק מדברים אלו, מה שייך להשוות בינייהו. ואע”ג שלדעת הש”ך (שם ס”ק יב) מהני טענת משטה אני בך גם במודה מעצמו, עי’ בפרדס רימונים (שפת”כ סק”ב) מה שחילק בין ממון לאיסורים.

וכן מוכח בלבוש (יו”ד סי’ קפה ס”ג): אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני, ועדיין לא עברו ימים שאפשר לה לספור ולטבול, אלא אומרת מה שאמרתי טמאה אני לא היה אמת, ומה שאמרתי לא אמרתי אלא דרך שחוק והיתול ומשטה הייתי בך, אינה נאמנת, דשווייה נפשה חתיכה דאיסורא, והתורה לא האמינתה אלא על הספירה דכתיב, ‘וספרה לה’ ולא על החזרה שחוזרת מדיבורה. ע”כ. ומוכח דכל כה”ג דהוי דרך שחוק מיקרי חזרה מדבריה הראשונים ולא שיש כאן אמתלא גרועה.

ודמות ראיה לזה יש להביא ממ”ש בספר שבלי הלקט (ענין שבת סימן קכא) בשם הארחות חיים הוב”ד בב”י (סי’ שח), דכדור הוי מוקצה ומשום דמחשבת השחוק שחישב לשחק בו, לא משוי ליה  לדבר, ואע”ג שהכינו לשם משחק כמבואר שם, מ”מ לא מהני כיון ששחוק לא חשיב מחשבה ומעשה. וכ”פ השו”ע (שם סעיף מה). (וגם להחולקים, היינו דווקא משום שהאידנא יש מפעלים וע”כ חשיב כלי, ודו”ק). והכא נמי אע”ג דמצוי שחוק ומתיחות ביניהם, מ”מ לא הוי חשיב טענה בכדי שתסיר מעליה את השויא אנפשיה.

ג). וכל שכן היכא דעשתה מעשה כגון, שהניחה היכר ביניהם כדרך שעושים בימי טומאתה, או שעשתה מעשה אחר, כגון, הפרידה המיטות דאפילו אמתלא לא מהני, וכמ”ש הרשב”א הב”ד הב”י והשו”ע (סעי’ ג’), ועי’ בשו”ת רב פעלים ח”א (חיו”ד סי’ לה).

ומ”מ היכא שלא רצתה לקחת ממנו ורמזה לו בזה שהיא טמאה, לא חשיב מעשה, ואמתלא מועילה, וכמ”ש השטמ”ק בכתובות (דף כב:) בשם תשו’ הגאונים, שאשתו של שמואל לא רצה לקבל ממנו הכוס של ברכה, יעו”ש. ומוכח דכל מעשה דהוי בשוא”ת, לא חשיב מעשה, ומהני אמתלא, ומ”מ בדרך שחוק לא מהני וכפי שנתבאר.

ד). אולם אם הבעל הרגיש מתחילה כבר שמה שאמרה או רמזה שהיא טמאה הוא בדרך שחוק וניכרים הדברים לפי תנאי הזמן והמקום, נאמנת וכמ”ש הפרדס רימונים (סק”ב), והערוך השולחן (סעי’ י’). והיינו משום שאין כאן מעיקרא אמירה, וכיון שלא החילה על עצמה דין שוויא, יש להתירה ללא אמתלא. וכן ראיתי בס’ אבני שהם (או’ ג’), בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל שהיה מחמיר בזה.

ומ”ש בספר טהרת הבית (סי’ ד’ סעיף ג’), שאם בעלה יודע ומכיר בה שאמירתה היתה בדרך שחוק והיתול כדרך מקצת נשים קלות דעת, יכול להאמינה גם באמתלא גרועה כזאת. נראה דר”ל, דבעלה הבין כך כבר בשעת מעשה. אבל אם בתחילה האמין לדבריה ולא חשב שמהתלת בו, אף שרגילה לעשות כן, טמאה. (וע”כ צ”ל בדעתו כן, כיון דסמך יתדותיו שם סו”ס ג’ בהערות, ע”ד הפרד”ר והערוה”ש, והם איירי דווקא היכא שניכר בשעת האמתלא דהוי דרך שחוק וכמ”ש להדיא). וכ”כ בספר ששבה”ל (או’ ב’) דמ”ש הש”ך דאינה יכולה לומר דרך שחוק, היינו שאמרה בלשון סתם שיכול להתפרש שהאמת כן ורק אח”כ אמרה שהוא דרך שחוק, משא”כ היכא דמעיקרא ניכר דרך שחוק.

ה). אולם אם אמרה לו שיום טבילתה ביום רביעי וביום שלישי באה ואמרה שטבלה וטהורה היא, וכששאל אותה בעלה למה אמרה לו מתחילה שטבילתה ביום רביעי, טענה שרצתה להפתיע אותו כדי שישמח וכיוצ”ב, לענ”ד בזה יש להתירה מתרתי, חדא, דחשיב אמתלא דאינה אומרת שסתם אמרה בתחילה דרך שחוק, אלא שאומרת שבכדי לשמחו אמרה כן, וא”כ יש הסבר לדבריה הראשונים. ועוד, דגם אי נימא דסו”ס הוי אמתלא גרועה, מ”מ בספירת ז’ נקיים שאינה מעידה על עצמה אלא על ספירת היום, לעולם אין כאן שוויא “אנפשיה”,  ואפילו אמתלא לא בעינן כלל כיון שהתורה האמינתה, וכיון שאומרת עתה שטהורה היא, טהורה משום וספרה לה לעצמה, ועי’ בלבוש (סעיף ג’). ואע”ג שהחת”ס (סי’ קפה) הב”ד הפת”ש (סי’ קפה סק”ז) כתב בנידון זה דבעל נפש יחמיר על עצמו דלמא יצרה אלבשיה לבעילת הלילה, היינו דוקא אם חוזרת ואומרת טעיתי, אבל כאן שיש הסבר לדבריה גם לפי”ד נראה דאין בזה בית מיחוש, ובפרט אם ניכרים הדברים שהיה כאן טעות. וכ”כ בס’ חוט שני (סק”ד ד”ה פתחי). ועי’ גם בס’ טהרת הבית ח”א (סי’ ד’ או’ ה’) שכתב, דאין צריך לחוש לדברי החת”ס כלל ואינה צריכה אמתלא כיון שהתורה האמינתה, אולם מה שהביא ראיה דא”כ אם נתנה אמתלא שדם מכה היה נמי נחוש דלמא תקפיה יצרה, יש ליישב, דהכא כיון שהיתה רחוקה בעלה, יש לחוש טפי. אמנם לענין עצם הדין, נראה דאין תקפיה  טענה ואמרה שראתה דם   ואם  הקדימה את ליל טבילתה יום או יומיים קודם מה שאמרה בתחילה, ואין זה יום טבילתה דנימא דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה, בכה”ג גם החת”ס לא החמיר כלל.

 

 

שאלה:

שלום הרב

מה הדין אם אשה רמזה לבעלה דרך שחוק שטמאה היא, כגון, שלא רצתה לקבל ממנו חפץ שהגיש לה, או שעשתה היכר ע”ג השולחן, או שהפרידה המיטות וכיוצ”ב, ולאחר זמן אמרה טהורה היא ודרך שחוק ומתיחה עשיתי זאת, האם נאמנת? ומה הדין אם היא זה קרה ביום הטבילה?

תודה

 

תשובה:

כל שלא היה ניכר מתחילה שהיה זה בדרך שחוק, אינה נאמנת ואפילו רגילה לעשות כן, ומ”מ אם עשתה זאת דרך כעס או קטטה ביניהם, נאמנת, וכן אם ניכר לבעלה שמתחילה עשתה כן, בדרך שחוק, נאמנת לחזור בה. ולענין טבילה אם הקדימה את יום הטבילה ממה שאמרה בתחילה לבעלה, וטוענת עתה שרצתה להפתיע אותו, נאמנת.

בברכה

 

מקורות:

א). כתב הב”י (סי’ קפה) בשם הרמב”ם (פ”ד מאיסו”ב הלכה י’), האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ודרך שחוק אמרתי לך תחילה, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת, כיצד תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח”כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני שאחותך ואמך שמא יראו אותנו, הרי זה נאמנת, וכל כיוצא בזה. עכ”ל. מבואר בדבריו שדרך שחוק לא מהני.

והנה הטעם שכשאמרה טמאה אני נאסרה בתחילה, הוא מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וכדאי’ בכתובות (כב.) והודאת בע”ד כמאה עדים, ולכך בעינן אמתלא, שהאמתלא היא הסבר לדבריה הראשונים, ואינה מדין נאמנות גרידא, שהרי מיגו לא מהני וכדאי’ במהרש”א כתובות (כב:), ובחוות דעת (סק”ג), משום דהוי כמיגו במקום עדים. ויש תרי גווני באמתלא, אמתלא שהיא ‘פרשנות’ למה שאמרה, כלומר חוזרת ומבארת את דבריה שמה שאמרה בתחילה הוא מפני סיבה מסוימת כגון שאמו או אחותו היו שם, ויש אמתלא שהיא ‘חזרה’ מדבריה הראשונים, כגון סבורה הייתי שהוא דם נידות ונתברר לי שהוא דם מכה, והיינו שחוזרת בה מדבריה הראשונים  עם טעם והסבר, וגם זה מהני וכמ”ש ספר התרומה והמרדכי הב”ד הב”י והש”ך (סק”ג).

ויש לעיין בטעם הדבר ששחוק לא מהני, האם בגלל ששחוק אינו אמתלא כלל, כלומר שמכיון שאומרת שדרך שחוק אמרה בתחילה, אין כאן  פרשנות והסבר וטעם לדבריה הראשונים, אלא חזרה גרידא, דשחוק אינו הסבר אלא כאילו אמרה ‘סתם’ אמרתי לך בתחילה ואני חוזרת בי, ואינה יכולה לחזור בה מאחר דשויא אנפשיה חד”א, וא”כ אינה אמתלא כלל. ואפילו רגילה לעשות כן לבעלה והיא אשה קלת ראש, מ”מ חייבת ליתן הסבר לדבריה הראשונים, ושחוק אינו הסבר וע”כ לא מהני ותישאר בטומאתה.

אולם אם נימא דהוי אמתלא אלא דמכיון שדרך נשים שלא לעשות שחוק מדברים אלו, חשיב אמתלא גרועה, א”כ אם אשה זו רגילה לעשות כן, או אם הזוג הזה הם מקלי הדעת וכפי שמצוי האידנא לצערנו הרבה ובפרט בזוגות צעירים שהשחוק והמתיחה מצויים גבם גם בדברים אלו, א”כ שפיר חשיב שחוק לאמתלא ונאמנת.

ב). ויש להביא ראיה מדברי הרמב”ם הנז’ לעיל, שבתחילה סתם שאם אמרה כן בדרך שחוק אינה נאמנת, ואח”כ כתב ואם נתנה אמתלא לדבריה וכו’, ומוכח מדבריו דשחוק אינו אמתלא כלל, כלומר אינו הסבר, ואף אם אני מאמין לה שאמרה כן דרך שחוק, אם אין אמתלא אין מה שיסיר מעליה את הדין של שויא אנפשיה חד”א. וכן מוכח מדברי הקצוה”ח (סי’ פא סק”ח) שדימה טענת משטה אני בך גבי ממון, לנד”ד. ואם אי’ דהכא לא מהני שחוק משום דאין אשה עושה שחוק מדברים אלו, מה שייך להשוות בינייהו. ואע”ג שלדעת הש”ך (שם ס”ק יב) מהני טענת משטה אני בך גם במודה מעצמו, עי’ בפרדס רימונים (שפת”כ סק”ב) מה שחילק בין ממון לאיסורים.

וכן מוכח בלבוש (יו”ד סי’ קפה ס”ג): אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני, ועדיין לא עברו ימים שאפשר לה לספור ולטבול, אלא אומרת מה שאמרתי טמאה אני לא היה אמת, ומה שאמרתי לא אמרתי אלא דרך שחוק והיתול ומשטה הייתי בך, אינה נאמנת, דשווייה נפשה חתיכה דאיסורא, והתורה לא האמינתה אלא על הספירה דכתיב, ‘וספרה לה’ ולא על החזרה שחוזרת מדיבורה. ע”כ. ומוכח דכל כה”ג דהוי דרך שחוק מיקרי חזרה מדבריה הראשונים ולא שיש כאן אמתלא גרועה.

ודמות ראיה לזה יש להביא ממ”ש בספר שבלי הלקט (ענין שבת סימן קכא) בשם הארחות חיים הוב”ד בב”י (סי’ שח), דכדור הוי מוקצה ומשום דמחשבת השחוק שחישב לשחק בו, לא משוי ליה  לדבר, ואע”ג שהכינו לשם משחק כמבואר שם, מ”מ לא מהני כיון ששחוק לא חשיב מחשבה ומעשה. וכ”פ השו”ע (שם סעיף מה). (וגם להחולקים, היינו דווקא משום שהאידנא יש מפעלים וע”כ חשיב כלי, ודו”ק). והכא נמי אע”ג דמצוי שחוק ומתיחות ביניהם, מ”מ לא הוי חשיב טענה בכדי שתסיר מעליה את השויא אנפשיה.

ג). וכל שכן היכא דעשתה מעשה כגון, שהניחה היכר ביניהם כדרך שעושים בימי טומאתה, או שעשתה מעשה אחר, כגון, הפרידה המיטות דאפילו אמתלא לא מהני, וכמ”ש הרשב”א הב”ד הב”י והשו”ע (סעי’ ג’), ועי’ בשו”ת רב פעלים ח”א (חיו”ד סי’ לה).

ומ”מ היכא שלא רצתה לקחת ממנו ורמזה לו בזה שהיא טמאה, לא חשיב מעשה, ואמתלא מועילה, וכמ”ש השטמ”ק בכתובות (דף כב:) בשם תשו’ הגאונים, שאשתו של שמואל לא רצה לקבל ממנו הכוס של ברכה, יעו”ש. ומוכח דכל מעשה דהוי בשוא”ת, לא חשיב מעשה, ומהני אמתלא, ומ”מ בדרך שחוק לא מהני וכפי שנתבאר.

ד). אולם אם הבעל הרגיש מתחילה כבר שמה שאמרה או רמזה שהיא טמאה הוא בדרך שחוק וניכרים הדברים לפי תנאי הזמן והמקום, נאמנת וכמ”ש הפרדס רימונים (סק”ב), והערוך השולחן (סעי’ י’). והיינו משום שאין כאן מעיקרא אמירה, וכיון שלא החילה על עצמה דין שוויא, יש להתירה ללא אמתלא. וכן ראיתי בס’ אבני שהם (או’ ג’), בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל שהיה מחמיר בזה.

ומ”ש בספר טהרת הבית (סי’ ד’ סעיף ג’), שאם בעלה יודע ומכיר בה שאמירתה היתה בדרך שחוק והיתול כדרך מקצת נשים קלות דעת, יכול להאמינה גם באמתלא גרועה כזאת. נראה דר”ל, דבעלה הבין כך כבר בשעת מעשה. אבל אם בתחילה האמין לדבריה ולא חשב שמהתלת בו, אף שרגילה לעשות כן, טמאה. (וע”כ צ”ל בדעתו כן, כיון דסמך יתדותיו שם סו”ס ג’ בהערות, ע”ד הפרד”ר והערוה”ש, והם איירי דווקא היכא שניכר בשעת האמתלא דהוי דרך שחוק וכמ”ש להדיא). וכ”כ בספר ששבה”ל (או’ ב’) דמ”ש הש”ך דאינה יכולה לומר דרך שחוק, היינו שאמרה בלשון סתם שיכול להתפרש שהאמת כן ורק אח”כ אמרה שהוא דרך שחוק, משא”כ היכא דמעיקרא ניכר דרך שחוק.

ה). אולם אם אמרה לו שיום טבילתה ביום רביעי וביום שלישי באה ואמרה שטבלה וטהורה היא, וכששאל אותה בעלה למה אמרה לו מתחילה שטבילתה ביום רביעי, טענה שרצתה להפתיע אותו כדי שישמח וכיוצ”ב, לענ”ד בזה יש להתירה מתרתי, חדא, דחשיב אמתלא דאינה אומרת שסתם אמרה בתחילה דרך שחוק, אלא שאומרת שבכדי לשמחו אמרה כן, וא”כ יש הסבר לדבריה הראשונים. ועוד, דגם אי נימא דסו”ס הוי אמתלא גרועה, מ”מ בספירת ז’ נקיים שאינה מעידה על עצמה אלא על ספירת היום, לעולם אין כאן שוויא “אנפשיה”,  ואפילו אמתלא לא בעינן כלל כיון שהתורה האמינתה, וכיון שאומרת עתה שטהורה היא, טהורה משום וספרה לה לעצמה, ועי’ בלבוש (סעיף ג’). ואע”ג שהחת”ס (סי’ קפה) הב”ד הפת”ש (סי’ קפה סק”ז) כתב בנידון זה דבעל נפש יחמיר על עצמו דלמא יצרה אלבשיה לבעילת הלילה, היינו דוקא אם חוזרת ואומרת טעיתי, אבל כאן שיש הסבר לדבריה גם לפי”ד נראה דאין בזה בית מיחוש, ובפרט אם ניכרים הדברים שהיה כאן טעות. וכ”כ בס’ חוט שני (סק”ד ד”ה פתחי). ועי’ גם בס’ טהרת הבית ח”א (סי’ ד’ או’ ה’) שכתב, דאין צריך לחוש לדברי החת”ס כלל ואינה צריכה אמתלא כיון שהתורה האמינתה, אולם מה שהביא ראיה דא”כ אם נתנה אמתלא שדם מכה היה נמי נחוש דלמא תקפיה יצרה, יש ליישב, דהכא כיון שהיתה רחוקה בעלה, יש לחוש טפי. אמנם לענין עצם הדין, נראה דאין תקפיה  טענה ואמרה שראתה דם   ואם  הקדימה את ליל טבילתה יום או יומיים קודם מה שאמרה בתחילה, ואין זה יום טבילתה דנימא דלמא יצרה תקפה לבעילת הלילה, בכה”ג גם החת”ס לא החמיר כלל.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

אדם עומד ליד הים
הרה"ג דוד אוחיון

האם אוכל לא כשר גורם למחלת נפש

מקורות ונימוקים: בפרשת מאכלות אסורות ויקרא י”א מ”ג כתבה התורה, אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם. ובגמרא

לתוכן המלא »

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש