שאלה:
ההורים שלי עדיין בחיים ברוך ה’, האם אני רשאי לומר קדיש לעילוי נשמת חבר שנפטר, כגון קדיש ‘דרבנן’ בתפלה ואחרי הלימוד, וכן חצי קדיש שאחרי עליית משלים ביום חול ובשבת,
ומה הדין באמירת קדיש ‘יתום’ שאומרים קודם עלינו לשבח בשחרית מנחה וערבית?
תודה
תשובה:
אם הנך רוצה לומר קדיש יתום לע”נ נפטר שאין מי שיאמר אחריו קדיש, וההורים שלך מסכימים, אין בזה כל חשש, אולם אם הם מקפידין, יש לו להימנע, לכן צריך לבקש את רשות ההורים.
ומיהו אם רוצה לומר קדיש זה בסתם שלא עבור נפטר מסוים, נהגו רבים להימנע מאלו הקדישים הנקראים קדיש בתרא (ובני ספרד אומרים אותו קודם עלינו לשבח) כל עוד שהוריו בחיים.
ולענין שאר הקדישים, היינו הקדיש שקודם ‘הודו’ ואחרי שיר של יום, מעיקר הדין כל אחד מהקהל רשאי לאומרם ואפילו הוריו בחיים, אמנם נהגו לתנם לאבלים, ומיהו אם אין אבלים בבית הכנסת, יאמר השליח ציבור בעצמו ולא ידלג קדישים אלו כלל ואין לחוש בזה משום קפידת ההורים.
וכן הדין בקדיש של אחרי הלימוד, שאם אין אחד יתום שאומרו, יאמר הוא בעצמו אפילו הוריו בחיים, וכל שכן אם השתתף בלימוד שעליו נאמר הקדיש. וכן הדין בקדיש של אחרי סיום מסכת.
ולענין חצי קדיש שאומרים אחרי קריאת התורה, למנהג בני ספרד אפילו הוריו בחיים רשאי לאומרו כל שאינו יודע שהוריו מקפידים, ואינו צריך לתנו לבעל הקורא לאומרו, ומיהו אם מתפלל אצל בני אשכנז, ירמוז לבעל הקורא לאומרו.
א). כתב הרמ”א (סי’ קלב ס”ב) בשם תשו’ מהרי”ל (סימן סד), ואומרים קדיש יתום ואפילו אין יתום בבית הכנסת, יאמר אותו מי שאין לו אב ואם, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואמו מקפידין. וגם הרמ”א (ביו”ד סי’ שעו ס”ד) כתב, דנהגו לומר קדיש על האם אפילו האב חי ואין בידו למחות בבנו שלא לומר הקדיש. וכתב הפת”ש (סק”ד) דמשמע, דאם שניהם חיים, לא יאמר הקדיש. וכתב המ”ב (ס”ק יא) דאפילו אם אינו שואלם אם הוא משער שלא יקפידו, מותר לומר קדיש יתום.
אלא שראיתי דבר חידוש בספר ציוני הלכה – קוק (עמ’ תסה) שהביא בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאפילו אם הוריו הרשו לו לומר קדיש ואינם מקפידים, המנהג הוא שלא לומר קדיש יתום, והיינו משום ביזוי וזלזול בכבוד אביו ואמו. וכן ראיתי מובא בספר הליכות שלמה – אויערבאך (תפלה עמ’ קמא דבה”ל או’ יט). ונראה שהבינו שבזמן הרמ”א היה הדבר שכיח שגם מי שהוריו בחיים היה אומר קדיש עבור נפטרים, וא”כ אין בזה חשש ביזוי שלא יתלו בזה לומר שהוריו נפטרו, משא”כ עתה דאין רגילים לומר קדיש כל עוד הוריהם בחיים, חשיב בזיון.
ב). והנה בעצם הדבר שעל בזיונם אין כבודם מחול, אע”ג דאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כן מבואר בתו’ הריב”ש (סי’ רכ) והוב”ד בכסף משנה (ספ”ז דת”ת), וכ”כ הר”ן (ספ”ק דר”ה דף עב מדפי הרי”ף), וראה גם בתרומת הדשן ח”ב (סי’ קכז), בכנסת הגדולה (יו”ד סי’ רמ הגה”ט או’ מ), ובשיורי ברכה (יו”ד סי’ רמ סוף או’ יט) ועוד.
אלא דליבי מהסס בטעם זה, כיון דרבים שוכרים אחרים שיאמרו קדיש לע”נ נפטרים אחרים שלא השאירו זכר או שאין מי שיאמר בעדם קדיש, א”כ ממה נפשך אם יודעים שהוריו חיים, יתלו סיבת אמירת הקדיש של זה, שהוא לתועלת אחרים ומאי בזיון איכא, ואם אינם יודעים אם הם בחיים, א”כ מאי בזיון איכא, ואם יודע להם אח”כ שהוריו של זה בחיים אדרבה יבינו שמה שאמר הקדיש היה עבור אחרים. ועוד, הלא בימינו גם קדיש דרבנן לא נוהגים רבים מהעם לומר כשהוריהם בחיים, וא”כ למה כתב בספר ציוני הלכה (שם) דאפילו אם הוריו מקפידים, רשאי לומר ובטלה דעת האב, הרי סו”ס איכא בזיון ולכאו’ גרע טפי כיון שהאב מקפיד.
ומיהו בשו”ת פרי השדה ח”ד (סימן צב) כתב טעם אחר, שהוא משום ברית כרותה לשפתיים, שכיון שרואים אותו אומר קדיש ישאלו למה זה אומר, ויבואו לומר שזה יתום שנפטרו הוריו ואיכא חשש סכנה, ועל כן לא נהגו לומר קדיש בחיי ההורים, ומסתבר טעמיה. וכן ראיתי שכתב בשו”ת צמח יהודה ח”ג (סי’ נא) שהוא משום עין הרע שנותנים עיניהם בהם, וכתב שכן משתמע ממ”ש זקינו העיב”ץ בסידורו (דיני קדיש יתום או’ מא). וראה מה שיתבאר בזה באו’ שאחרי זה.
ג). ואמנם אף שבני אשכנז נהגו שלא לומר קדיש יתום גם אם הוריו נתנו לו רשות וכפי שהעידו הנך צנתרי דדהבא, מ”מ אנן בדידן נהגנו שאם הבן מבקש רשות מהוריו לומר קדיש ונותנים לו הסכמתם, אומר אפילו קדיש יתום ללא פקפוק וכמ”ש בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף יורה דעה סימן תג) שנוהגין עכשיו לומר קדיש על זקנו וזקנתו מהאם שלא עזבה בנים זכרים ‘בחיי אביו ואמו’. וכתב, שכן הנהיג הוא עצמו לבנו לומר קדיש לזקנתו בחיי אביו ואמו, כי לא נחש ביעקב. גם הרב שדי חמד (אסיפ”ד מערכת אבלות או’ קנג) כתב בשם הגר”ח פלאג’י בס’ חיים ביד (סי’ קג) דאין שום פקפוק לומר באמירת קדיש גם אם הוריו חיים, יעו”ש. וכן פסק בשו”ת משפטי עוזיאל (חאו”ח סי’ ב’ ס”ג), וכן פסק בשו”ת יביע אומר ח”ג (חיו”ד סי’ כו), דבקדיש יתום, אם ביקש רשות מהוריו, רשאי לומר. וכן העלה אאמו”ר בספרו חיים וחסד (מהדו”ב פי”א או’ טו). ובפרט אחרי שהמהרי”ל (סימן סד) שהוא מקור דברי הרמ”א הנז’ התיר הדבר, וכתב וז”ל: והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה פרוקי עבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב האור זרוע. מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להן כפי שכתוב בתשב”ץ, עכ”ל.
ולפי זה יש מקום לומר, דמה שכתבו האחרונים לחוש בזה משום מראית העין ופתחו פה, היינו דווקא למנהג בני אשכנז שלא נהגו שמי שהוריו בחיים אומר קדיש גם היכא שנתנו לו הסכמתם, אבל לפי מנהג בני ספרד שנהגו לומר קדיש זה היכא דלא קפדי וכפי שנתבאר, תו אין לא מצאה קפידא מקום לנוח. וכל שכן דליכא בזיון דהורים.
ד). והנה מצד הדין, קדיש יתום זה הקדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח בג’ התפילות, שחרית מנחה וערבית, והוא דווקא מועיל לנשמת המת והוא הנקרא קדיש יתום, כמ”ש רבינו האריז”ל, שכיון שהקדיש הזה הוא בעולם העשייה הוא מועיל להעלות כל הנשמות והנפשות, והב”ד הבא”ח (פ’ ויחי או’ יב), אבל שאר הקדישים נתקנו לצורך תיקון העולמות של התפלה וכמ”ש בפרי עץ חיים (שער התפלה פ”ו, ושער הקדיש פרק א’). והובא בכף החיים (סי’ מח סק”א ובסימן נה או’ כ).
אלא שהאידנא נהגו האבלים לומר גם הקדיש שקודם הודו, וקדיש שקודם קווה, וכ”כ בספר ארץ חיים – סתהון (יו”ד סי’ שעו ס”ד) שמלבד קדיש תתקבל שהוא שייך לשליח ציבור, אומרים האבלים כל השנה, את כל הקדישים. וראה גם בבן איש חי (פ’ ויגש או’ טז), וכ”כ הכף החיים (שם), ועיי”ש מילתא בטעמא. ומיהו מעיקר הדין החזן היה צריך לומר גם קדישים אלו וגם אם הוריו בחיים שנתקנו לצורך ותועלת תיקון התפלה.
ה). ואיני יודע משום מה נשתבש הדבר שאם אין בקהל אבלים או מי שהוריו נפטרו, הש”צ מדלג גם על קדישים אלו של קודם הודו ושל אחרי שיר של יום, שאינם בכלל קדיש יתום, והלא קדישים אלו נתקנו לתועלת התפלה אלא שנהגו שמוותרים ליתומים לאומרם. ונראה פשוט שאם הש”צ אינו חפץ לאומרם, שאחד מהקהל אפילו יש לו הורים רשאי לאומרם, ואינו צריך לבקש רשות מההורים על קדיש זה, וכמ”ש בספר אבן השהם (סי’ כ) הב”ד הפת”ש (יו”ד סי’ שעו סק”ד). וכ”כ בספר ליקוטי מהרי”ח (סדר איזהו מקומן), ובשו”ת לבושי מרדכי ח”ב (סי’ רעב), וכן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ז (סימן יז) שקדישים אלו, גם מי שהוריו בחיים יאמרם אם אין אחר, ושכן הורה דודו מהר”י גרינוולד בספרו זכרון יהודה (סימן עג), ושכן נהגו בבית מדרשו של הכתב סופר. וכ”כ בספר הליכות שלמה (שם), וכ”כ בספר ציוני הלכה (שם) בשם הגריש”א, והוסיף, דאפילו הוריו מתנגדים לכך בטלה דעתם. וכ”כ הראש”ל הגאון הרב עוזיאל זצ”ל בתשובתו הובאה בשו”ת יבי”א ח”ג (חיו”ד סי’ כו) שיש לחלק בין אמירת קדיש יתום שבזה יש להימנע היכא שהוריו מתנגדים, אבל בשאר קדישים שהם לצורך התפלה הוי כאומר לו אביו להימנע ממצוה מדברי סופרים, שאינו צריך לשמוע לו. אולם בשו”ת יביע אומר (שם) פליג וס”ל שאין חילוק בין קדיש יתום לבין שאר קדישים היכא שהוריו מתנגדים, ושעליו להימנע מלאומרם. ומיהא לכו”ע אם הוריו מסכימים, או אפילו בסתמא, רשאי לומר קדישים אלו, וכ”כ להדיא בשו”ת יבי”א (שם). וכן יוצא לפמ”ש המ”ב (סי’ קלב ס”ק יא) דבסתמא אין קפידת הוריו, וכ”ש באלו הקדישים. וכן כתב להדיא בשו”ת אז נדברו חי”ג (סי’ לג) שיש להקפיד על קדיש זה של אחר קווה ופיטום הקטורת לאומרו גם מי שהוריו בחיים, (והיינו הקדיש דרבנן למנהג בני אשכנז) כדי להסמיך ‘הברכו’ לקדיש, וכתב שלא טוב עושים אלו שמתפללים ערבית ומדלגים על הקדיש שקודם ברכו כיון שאין אבלים, אלא יש לאחד מן הציבור לומר הקדיש ולסומכו לאמירת ברכו. וכן הובא בספר פסקי תשובות ח”ב (עמ’ פח).
אולם אין לכחד שמנהג של רבים מהעולם אינו כן, ואפשר קצת ללמד זכות על הדבר שלא נהגו לומר גם קדישים אלו, דמאחר וכבר נתפשט המנהג שהיתומים אומרים קדישים אלו, א”כ אם החזן ישתוק מאמירת קדישים אלו ויבוא אחד מהקהל שהוריו בחיים ויאמר קדישים אלו אף שמצד הדין אין בזה חשש, מ”מ יסברו העם שהוא יתום וכבר כתב בשו”ת פרי השדה הנז’, דיבואו לפתוח פיהם על זה שמתו הוריו וחמירא סכנתא.
אולם לפענ”ד לשליח ציבור עצמו אין כל חשש שיאמר קדישים אלו שאינם של יתומים, שהרי מעיקר הדין הם שייכים לו, וגם לא מינכר הדבר, שרק היכא שהש”צ שותק ואחד מהקהל אומרם ניכר הדבר ויתנו בו עיניו שהוא אבל, אבל לא בכהאי גוונא שהוא הש”צ, והחילוק ברור.
ו). ולענין חצי קדיש שאומרים אחרי עליית משלים בין ביום חול ובין בשבת, הנה בשו”ת תורה לשמה (סי’ תכב) כתב, שהוא שייך לזה שקנה את עליית המשלים ולא לשליח ציבור, ואם הוריו בחיים ואינו רוצה לומר קדיש דקפדי בזה, הרשות בידו לכבד את אביו או את רבו. ומשמע, דאי לא קפדי או בסתמא, אין עיכוב בידו מלומר קדיש. וזה שלא כמ”ש המטה אפרים (דיני קדיש שער ג’ ס”א) ובשערי אפרים (שער י’ ס”ט), שהבעל קורא הוא אומר את הקדיש בזה, וכמדומה שכן נוהגים בני אשכנז. ושו”ר שכ”כ בס’ הליכות שלמה – תפלה (עמ’ קנב), אולם כתב, שאם עלה אבל לעלייה זו, יכול לאומרו. ונראה מדבריו דעכ”פ מי שיש לו הורים, לא יאמרנו. גם בשו”ת יביע אומר (שם) כתב, שראה לרבים וגדולים בתורה שנמנעים מלומר קדיש שלאחר קריאת התורה כשהוריהם בחיים, ואע”פ שנוהגים אצלנו הספרדים שהעולה עליית משלים אומר קדיש, ולא כמנהג בני אשכנז שהש”צ אומר הקדיש, הם נמנעים מזה והש”צ אומר במקומם, ואם גם להש”צ יש הורים בחיים, עומד אחד מהקהל ואומר קדיש. וסיים, שיש להם על מה שיסמוכו, דמדינא אין הקדיש שאחר קריאת התורה שייך לא להש”צ ולא לקורא כי אם לאבלים וכמ”ש בשו”ת אגודת אזוב (חאו”ח סי’ ז’), עכ”ד. והמעיין היטב בדבריו יחזה, שכל דבריו נסובים כשהוריו מקפידים עליו, או שחושש שמא יקפידו לפי שמכיר טבעם, אבל בלא”ה אין לחוש כלל ויאמר העולה שביעי את הקדיש. וע”ע בספר ילקו”י – אבלות (עמ’ תרמג).
אולם אם זה העולה נמצא בבית כנסת של בני אשכנז ששם נוהגים שמי שיש לו הורים לא אומר הקדיש אלא הש”צ, לא ישנה ממנהג המקום, ומה גם שיש לחוש לפתחון פה שיאמרו שהוריו נפטרו, על כן ירמוז לש”צ שיאמר הקדיש.
ז). וה”ה לענין אמירת קדיש דרבנן בסיום הלימוד, שרשאי כל אחד שהוריו בחיים לומר קדיש זה אם לא ידוע לו שהוריו מקפידין, (וכבר נתבאר שיש לעיל או’ ה’ שיש שהיקלו בזה אפי’ הוריו מקפידין), ואדרבה מעלת קדיש זה כבר נתבאר מעלתו בגמ’ סוטה (מט.) דעלמא קאים על קדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. ועי’ במג”א (סי’ נד סק”ג) דלאו דווקא על לימוד אגדה. וכ”כ הברכ”י (סי’ נה סק”א). וכן כתב בשו”ת אבן השוהם (סימן כ) דקדיש זה של אחר הלימוד גם מי שהוריו בחיים רשאי לאומרו. והב”ד בקצרה הפת”ש (יו”ד סי’ שעו), ועיי”ש שיש מעלה יתירה באמירת קדיש זה למי שלמד והשתתף בחבורה של הלימוד. וע”ע לעיל (או’ ה) מה שהבאתי בשם פוסקים גדולי הפוסקים והוא הדין לקדיש זה.
ובפרט אם אין אחר שיאמר את הקדיש לפי שכל בני החבורה הוריהם בחיים, שאין להם לבטל אמירתו, ויעמוד אחד מבני החבורה ויאמר את הקדיש.
ח). וכן נוהגים רבים ושלמים לומר בסיום מסכת קדיש ‘דהוא עתיד לאתחדתא’, ואע”ג שהוריהם בחיים, ואע”פ שמזכירים שם לאחייא מתיא וכו’, ולפי”ז כל שכן קדיש דרבנן שאחרי הלימוד שאין בזה כל קפידא. וכן הורה הגרי”ש אלישיב הובא בספר ציוני הלכה (שם) דקדיש זה שאומרים בסיום גרע טפי ועכ”ז נוהגים העולם לאומרו כשהוריהם בחיים, כל שכן בקדיש דרבנן שאחרי הלימוד שאין כל קפידא לאומרו אפילו שהוריו בחיים.
