שאלה:
שלום הרב
בשבת קודש הדלקתי את נרות השבת והם כבו מיד לאחר הדלקה קודם השקיעה האם הייתי צריכה לחזור ולהדליק אותם שוב פעם, והאם צריך לברך על הדלקה זו.
תשובה:
אשה שכבו לה נרות השבת, מעיקר הדין אינה חייבת לחזור ולהדליקם, ומ”מ טוב שתחזור ותדליקם, ואם כבר קיבלה שבת ידליקם בעלה, ובכל אופן לא יברכו על ההדלקה.
א). בתרומת הדשן (סי’ קב) דן בנרות חנוכה שהדליקם בערב שבת וכבו קודם צאה”כ או קודם השקיעה, אם צריך לחזור ולהדליק בברכה, ואם גם שם נאמרה ההלכה דכבתה אין זקוק לה, והסיק, דאין צריך לחזור ולהדליק, וכתב דאף שלכאורה היה מקום לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצווה זקוק לה, ולא דמי לשאר ימים שכבה בזמן החיוב, מ”מ מדמברכינן מבעוד יום להדליק נר של חנוכה, אף דיום גמור הוא וליכא מצווה עדיין, מ”מ כיון דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצווה ונפטר, ע”ש ראיותיו. וכדבריו פסק מרן השו”ע (סימן תרעג סעיף ב’).
ולפי”ז י”ל בפשיטות דמהאי טעמא גם בנר שבת הדין כן, כיון שאינו רשאי להדליק אחר זמן זה, א”כ אף שיום גמור הוא, מ”מ חשיבא התחלת המצווה והכשר מצווה כמצווה לענין זה, ושפיר חלה ברכתו אף שלא נהנה מידי מההדלקה ואכתי שייך טעמא דשלום בית, מ”מ יצא י”ח. ואף שהט”ז (ס”ק ט’) כתב לפקפק בדברי התרומת הדשן, וכתב שאם ליכא זמן אחר להדליק לא חשיב הכשר מצוה אלא מצווה בעצמה, ומכח זה יצא לחלק בין היכא שהדליק זמן הרבה קודם קבלת שבת דאז חוזר שוב ומדליק (ומ”מ כתב שם דלא יברך על ההדלקה), כיון דל”ח כגוף המצווה כיון שאכתי יש שהות, לבין היכא שהדליק סמוך לקבלת שבת דכיון דא”א בענין אחר, חשיב כהמצווה בעצמה ואין צריך לחזור ולהדליק, (וכ”כ המאמר מרדכי שם, בביאור דברי הט”ז). ולדבריו גם בנרות שבת שכבו לא יצטרכו לחזור ולהדליק שוב אם ההדלקה היתה סמוך לשבת. אלא דמ”מ טוב לצוות למי שלא קיבל שבת להדליקם, ללא ברכה וכמבואר שם ברמ”א. (ולפי”ז צ”ע ממ”ש הביאור הלכה סימן רסג ד”ה מבעוד, דאם יחזור וידליק, תהיה ברכתו לבטלה).
ועל כן אף שעיקר טעם ההדלקה עדיין שייך משום שלום בית, וכן מדויק מלשון השו”ע (סעיף ב’) שכתב אחר האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק לשבת, ולא כתב “להדליק”, מ”מ ודאי שהחיוב הוא גם במעשה ההדלקה, דהא נר שדלק קודם זמנו והמשיך לדלוק עד הלילה לא יצא בו י”ח וחייב לחזור ולכבותו ולהדליק שנית, וכמבואר בסעיף ד’, ועל כן ש”מ דיש ב’ חיובים בהדלקה גם במעשה ההדלקה שההדלקה עושה מצווה, וגם שיהיה נר דלוק. (ועפי”ז מיושבים דברי הרמב”ם, דבמק”א כתב, דהחיוב להדליק הוא משום כבוד שבת, ובמק”א נקט “עונג שבת”, וכתב בחידושי הגרי”ז ליישב, דקודם השבת איכא כבוד שבת בגוף מעשה ההדלקה, אבל תוצאת ההדלקה היא משום עונג וזה בשבת עצמה). א”כ בנד”ד כיון שכבר נפטר ממעשה ההדלקה אין לו לחזור ולברך, אלא שכיון שעדין נשאר הסיבה להדלקה, והיינו כדי שלא יכשל, ידליק ע”י מי שלא קיבל את השבת ולא יברך.
ב). אולם אין להביא ראיה שאינה צריכה לחזור ולהדליק ממ”ש השו”ע (סי’ תרעג סעיף ב’) וז”ל: הדלקה עושה מצווה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה, אינו זקוק לה. ע”כ. ובגמרא שבת (כג.) איתא מדקא מברכינן אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה, ש”מ הדלקה עושה מצווה. וא”כ ה”ה בהדלקת נרות שבת שמברכים על מעשה ההדלקה, וכן פסקו האחרונים שהדלקה עושה מצווה גם בנר שבת וכמ”ש הרמ”א (סי’ רסג סעי’ י’), ובמ”ב (ס”ק מח). וכיון שתלה השו”ע הא בהא, א”כ לכאו’ י”ל שאין חייב מעיקר הדין לחזור ולהדליק, ובודאי שאינו רשאי לברך על הדלקה זו.
אולם ראיה זו אינה, לפי דהמעיין בתורף הסוגיא בשבת (כא, כג) יראה דאין שייכות בין הדלקה עושה מצווה לבין כבתה אין זקוק לה, ואף למ”ד הנחה עושה מצווה אם כבתה אין זקוק לה. וכן יצא להעיר הט”ז (ס”ק ח’), וכתב דכוונת השו”ע דכיון שתכף שהדליק קיים המצווה א”כ אין זקוק לה. ולפי”ז הגם דבנרות שבת קיי”ל דהדלקה עושה מצווה, וכמבואר ברמ”א (סעיף יא), ובמ”ב, מ”מ אין תלוי זה בזה כלל.
