שאלה:
שלום כבוד הרב
כל הרבנים מדברים עכשיו על האיסור להתאבד, לאור מה שקרה בשבוע שעבר.
האמת שאני לא כל כך מבין למה לא ניתנה הבחירה לאדם להחליט לסיים את חייו, נכון שה’ נתן במתנה את החיים, תודה רבה, הגיע הזמן שהאדם לא רוצה את המתנה.
אני עו”ד במקצועי ובחוק האזרחי, למרות שישנו איסור לעודד אדם אחר להתאבד, אין איסור על האדם עצמו להתאבד, כלומר מי שניסה להתאבד והצילוהו לא יתבעו אותו על כך מבחינת החוק, מדוע על פי דיני התורה הדבר שונה?
תשובה:
שאלתך יפה וחשובה
התשובה היא, כי בשונה מראיית החוק, על פי ראיית התורה הקדושה האדם איננו בעלים על גופו כלל, הקב”ה אמנם נתן לאדם את החיים במתנה, אולם נתן לו רק את אפשרות השימוש במתנה ולא את הבעלות על החיים.
משום כך גם אם החליט האדם שאיננו מעוניין במתנה, איננו רשאי לאבד אותה או להזיק לה חלילה. מטעם זה גם אסור על פי התורה לאדם להזיק לעצמו אפי’ לאיבר קטן שלו, כי בראי התורה האדם איננו הבעלים על גופו.
ה’ יזכנו לדעת להעריך ולשמוח במתנה הגדולה – החיים ולזכות לנצל אותה כראוי.
נימוקים ומקורות:
איסור מאבד עצמו לדעת נאמר בתורה בפרשת נח פרק ט’ פסוק ה’, “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”.
בדברי הרדב”ז נמצא את הביאור לזה, ז”ל, “לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב”ה, שנאמר: “הנפשות לי הֵנה” (יחזקאל יח, ד). וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו.
כלומר לדברי הרדב”ז האדם איננו הבעלים על נפשו, משום כך איננו יכול להחליט ליטול את נפשו. כך גם מצאנו במעשה הנורא עם רבי חנניה בן תרדיון, שאמר בעת הוצאתו להורג, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל אחבול אני בעצמי.
דוגמא לכך ניתן להביא מאיסור ההתאבדות בצבא, שאסור משום פגיעה ברכוש צה”ל, להבדיל כך ניתן לראות כי החיים הינם של הקב”ה והמתאבד נוטל את חייו ממי שנתנם.
אמנם יש המבארים את האיסור בדרך אחרת, וסוברים כי למרות שנפש האדם קניינו, בכל זאת אסרה התורה לאדם ליטול את נפשו, בגלל ערך החיים, כלומר למרות שאתה הבעלים על עצמך אסור לך להזיק לעצמך, כפי שגם אסור לך לחבול בעצמך באצבע הקטנה למטרת השחתה. כלומר לשיטתם האיסור הוא לא בגלל חוסר הבעלות של האדם על גופו, אלא הוא משום שהתורה אסרה זאת באיסור מיוחד למרות שהאדם הוא בעלים על גופו.
הנפק”מ בין שני הגישות תהיה, האם כשרואים אדם שמנסה לאבד עצמו לדעת, האם מצווים להצילו מצד השבת אבידה, או שמא אין בזה השבת אבידה, משום שהוא החליט להפקיר את גופו, ואין בזה מצווה להצילו אלא משום איסור אל תעמוד על דם רעך. עיין במנחת חינוך מצווה רל”ז, ועיין עוד בספר עמוד הימיני סימן ט”ז פרק ה’.
