שאלה: שלום. אני רוצה לקנות תפילין לבר-מצוה של הבן שלי. אני מכיר שני סופרים, שניהם יראי שמים. סופר אחד כותב בכתב ברור, עם הרבה חומרות והידורים בצורת האותיות. והסופר השני, אין לו אותם חומרות והידורים, אבל הכתב שלו יפיפה, הוא ממש אומן. מאיזה סופר עדיף לי לקנות התפילין? יישר כח.
תשובה: עדיף לקנות את הפרשיות מהסופר עם החומרות וההידורים, בתנאי שהכתב שלו מסודר ונאה, אפי’ שאין הכתב שלו יפה כל כך כמו הכתב של הסופר השני.
מקורות:
הצעת מח’ ראשונים אם יש דין “זה אלי ואנוהו” בפרשיות התפילין
תוס’ במנחות דף לב’ ע”ב (ד”ה הא) כתבו, דהא דאיתא במגילה דף טז’ ע”ב דמגילת אסתר צריכה שרטוט דילפינן “דברי שלום ואמת – מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה” היינו ממזוזה שהיא אמיתה של תורה כיון דיש בה קבלת עול מלכות שמים, אך ס”ת ותפילין אינן צריכין שרטוט מן הדין (ודלא כפרש”י במגילה שם ד”אמיתה של תורה” היינו ספר תורה שצריך שרטוט מטעם הלכה למשה מסיני). וכתבו ע”ז עוד בזה”ל: “ואמר רבינו תם דס”ת בעי שרטוט משום זה אלי ואנוהו, אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי.” עכ”ל. והיינו דדין “זה אלי ואנוהו” נאמר רק בדבר הניכר לעיני כל חי, משא”כ במופלא ובמכוסה לא שייך כלל האי דינא, כיון דכל המושג של “נוי” הוא בדבר הנראה לבריות. וראה גם בתוס’ סוטה דף טו”ב ע”ב ד”ה כתבה, ובפסקי הרא”ש הלכות קטנות הל’ ס”ת סי’ ז’, בשם ר”ת. ויתירה מזו כתב בספר התרומה סי’ קצו’ דף ב”ן ע”ג בשם רבינו יעקב (ר”ת), וז”ל: “אבל תפילין שאין בהן כי אם מעט שורות וגם מכוסות בעור הבתים, לא שייך לומר התנאה לפניו, שאינן מגולין, ואין טוב לשרטטם, ואדרבא המשרטט נקרא הדיוט, כדאמרינן בירושלמי (וכו’) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.” עכ”ל.
ברם הרא”ש בהלכות קטנות הל’ תפילין בקיצור הדינים שבסופן (דף קכד’ ריע”א), כתב וז”ל: “ותפילין אין צריכין לשרטט בכל שיטה ושיטה. ומי שאין יודע לכוון השיטה בשוה בלא שרטוט, טוב הוא שישרטט משום זה אלי ואנוהו עד שיהא הכתב מיושר.” עכ”ל (וכתב כן גם בהל’ ס”ת הנ”ל, אלא דשם לא הזכיר להדיא דהיינו מטעם זה אלי ואנוהו). הא קמן דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דשייך דין “זה אלי ואנוהו” בתפילין [וע”ע בהמשך מה שאכתוב בשם התוס’ בגיטין]. וכדברי הרא”ש כ”כ בסמ”ג עשה כה’ דף קז’ ע”ב[א], ובספר האשכול ח”ב הל’ מזוזה סי’ כד’ עמ’ עד’[ב], ובסמ”ק מצוה קנג’, ובספר המנהיג הל’ תפילין עמ’ תקצט’ (בנדמ”ח), וברבינו ירוחם נתיב יט’ ח”ה דף עק”ב ע”א, ובהגהות מיימוניות פ”א מהל’ תפילין אות ט’, ובריטב”א לשבת דף עט’ ע”ב (ד”ה לימא מסייע), ובמאירי גיטין דף ו’ ע”ב (ובספרו קרית ספר מאמר א’ ח”ג דף ל’ ע”ב), ובברוך שאמר לרבינו שמשון ז”ל עמ’ סב’. וגם בספר התרומה שהזכרנו, פליג אשיטת רבינו יעקב עיי”ש.
סתירה בדברי ר”ת, ויסוד מחלוקת הראשונים
איברא דהתוס’ בגיטין דף ו’ ע”ב, לאחר שכתבו בשם ר”ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה משום דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, כתבו בהמשך דבריהם בזה”ל: “ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט, צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו.” עכ”ל. ומשמע לכאו’ דאף לדעת ר”ת, אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט, שייך בזה דין זה אלי ואנוהו אפי’ בתפילין, וכדברי הרא”ש הנ”ל, ולכאו’ צדיק נסת”ר מיניה וביה לפי מה שמובא בשמו בתוס’ במנחות.
ועל דרך הדוחק היה ניתן לומר, דכוונת התוס’ דגיטין בסיפא זו, לס”ת בלבד, ולא לתפילין. א”נ איכא למימר כמש”כ מרן החיד”א בשער יוסף חלק התשובות סי’ ח’ (אליבא דהרא”ש בהל’ ס”ת הנ”ל), דסיפא זו שבתוס’ אתיא דלא כר”ת. ומ”מ גם זה דחוק לומר בדעת התוס’, דבשלמא בדברי הרא”ש שהקדים דלא ניחא ליה בדברי ר”ת, ניחא דמה שכתב אח”כ בסתמא אתי דלא כר”ת, משא”כ בתוס’ דבסתמא גם המשך דבריו עולים בקנה אחד עם שיטת ר”ת.
ואולם צאינה וראינה להמרדכי ז”ל בהל’ קטנות סי’ תתקסא’ (דף ז’ ע”ג מדפי הספר), דיש ללומד מדבריו דלא ככל הישובים הנ”ל, וז”ל: “אבל תפילין ומזוזות אין רגיל לקרות בהן ומה לנו לנוייהן. וכו’. ומיהו אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט, יכול לשרטט כל השורות. וכן עושין עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות. ואדרבה ה”ל זה אלי ואנוהו.” עכ”ל. הרי פקח עיניך וראה דאע”ג דהקדים וכתב (בשם עצמו) דאין צורך לשרטט תפילין יען כי אין רגילות לקרוא בהן ואין צורך שיהיו נאין, סיים (ג”כ משמיה דנפשיה) דאם לא יודע לכתוב ישר ללא שירטוט, שייך בזה דין “זה אלי ואנוהו”, וצריך תלמוד כיצד דבר והיפוכו עולים בקנה אחד.
ואשר נראה לפענ”ד לבאר, בהקדים ביאור יסוד מחלוקת הראשונים אם שייך דין “זה אלי ואנוהו” בדבר הסמוי מן העין. דהנה יש לחקור, האם דין “זה אלי ואנוהו” הוא דין כבוד המצוה, או דין חיבוב המצוה. [ובעניינו הארכנו בחקירה זו טובא בספרי הדל שושנת העמקים ח”ב שורש ב’, והבאנו שם ראיות לשני הצדדים, עיי”ש]. ולכאו’ בזה נחלקו ר”ת והרא”ש. דהרי, אם ה”נוי” הנדרש לקיים “זה אלי ואנוהו” הוא מדין כבוד, א”כ מסתברא דרק כאשר הדבר גלוי לעיני הבריות אזי שייך בזה כבוד במה שהמצוה היא נאה, כיון שכל המהות של כבוד הוא כלפי העולם ולא שייך כבוד בסתר. משא”כ אם ה”נוי” המוזכר בזה הוא מדין חיבוב מצוה (דיש חובה על הגברא דכאשר עוסק במצוות שיעשנה נאות כדי להראות חיבתו ותשוקתו), אזי שפיר מקום יש בראש לומר דא”צ שיהיה גלוי לעיני כל ישראל, וסגי בזה דכלפי שמיא גליא דעשה המצוה באופן נאה ומשובח. וק”ל (ובאמת בפתח הדביר סי’ לב’ סוף סק”ג כתב וז”ל: “באופן דואנוהו שייך נמי במופלא ובמכוסה, להראות חביבות המצוה שיש לאדם עם המב”ה.” עכ”ל). וע”ע בהערה[ג].
והשתא מובנים מאוד דברי המרדכי הנז’ (וממילא גם דברי התוס’ בגיטין עפ”י ר”ת). דהסברא הנזכרת ד”כבוד” שייך רק בדבר שעיני הבריות שולטות בו, היא מילתא דמסתברא רק לגבי דרגות שונות בכבוד, אבל “בזיון” הוא כבר חיסרון “בעצם” אפי’ בדבר שאינו ניכר לבריות[ד]. ולפיכך, מה שכתב ר”ת דלא שייך דין “זה אלי ואנוהו” בדבר הסמוי מן העין, היינו דוקא היכא דיכול לכתוב ישר ללא שרטוט (דאילו היה משרטט היה הכתב יותר ישר ויתר נאה), משא”כ לענין סופר שלא יכול לכתוב ישר כלל בלא שרטוט, אזי אם לא ישרטט יש בזה כיעור ממש ולא רק העדר נוי[ה], גם ר”ת מודה דבמצב של היפך הנוי (“כיעור”), שייך דין זה אלי ואנוהו אפי’ בדבר המכוסה, והוא מפני שסובר כאמור דגדר “זה אלי אונוהו” הוא משום “כבוד” המצוה, וא”כ אם הכתב הוא מכוער, יש בזה “בזיון” המצוה ולא רק העדר כבוד, ובזיון הוא חיסרון “בעצם”, משא”כ אם הכתב הוא מסודר וישר, אלא שיכול להיות יותר יפה ונאה ע”י שרטוט, בזה אין שייך “כבוד” מאחר ואין מי שיראה את ההבדל, דמאחר ואין כאן “בזיון” אלא רק תוספת כבוד, לא שייך תוספת כבוד חזותי בדבר שהוא מכוסה. וק”ל.
ובדומה לחילוק זה מצינו במאירי בסוכה דף כט’ ע”ב, דהנה שיטת רש”י שם בסוכה ד”ה יבש, דפיסול של “יבש” בד’ מינים הוא מטעם “זה אלי ואנוהו”, ותוס’ בסוכה שם המה ראו כן תמהו על רש”י, דגבי איגוד הלולב מצינו דדין “זה אלי ואנוהו” אינו לעיכובא, וע”ז כתב המאירי ליתוב”י דעת”א ולחלק כנ”ל בין דבר שאינו נאה (דאזי דין זה אלי ואנוהו אינו לעיכובא) לדבר מגונה (דבזה דין זה אלי ואנוהו הוא לעיכובא). וע”ע המאירי במגן אבות סי’ כא’ ד”ה ואחר שהגענו.
[ועל פי הבא”ר יתכן לומר, דאין ראיה מדברי הרא”ש הנזכר לעיל דאזיל דלא כשיטת ר”ת. ודו”ק. ברם אכתי יתכן לפרש דברות המרדכי באופן אחר, לפי מה שיבואר להלן בדעת הרמב”ם, והבן, ולפ”ז הדר דינא דיש לפרש דברות התוס’ באופנים הנזכרים בתחילה, וא”כ גם הרא”ש ז”ל י”ל אתי דלא כר”ת (ומכמו שכתב מרן החיד”א ועוד שרים רבים ונכבדים). ועכ”פ לפי מה שיבואר להלן בדברי האחרונים, בודאי דאיכא פלוגתא בדבר אם שייך דין “זה אלי ואנוהו” בדבר המכוסה אי לאו].
שיטת הרמב”ם
ובדברי הרמב”ם הל’ תפילין פ”א הל’ יב’, מקופיא מבואר כשיטת רבנו תם, שכתב וז”ל: “הלכה למשה מסיני שאין כותבין ס”ת ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שירטוט, לפי שהם מחופין.” עכ”ל. וכן הבין הגר”א או”ח סי’ לב’ סקי”ב, דהרמב”ם אזיל כשיטת ר”ת. וכן נראה קצת שהבין בשו”ת רבי משה פרובינצאלו סי’ לד’. וכ”כ בשו”ת יהודה יעלה אסאד חיו”ד סי’ ער”ב ד”ה איברא. וכ”כ בשו”ת תולדות יצחק הורוויץ בדיני תפילין כלל ב’ דף ח’ ע”ג. וכ”כ הרב דברי ירמיה לעוו על הרמב”ם שם ד”ה הלמ”מ. וכן הוא בעוד אחרונים. אלא דלשון הזהב של הרמב”ם מוקשה קצת, דפתח בעיקר דין שרטוט (“הלכה למשה מסיני”) וסיים בדין זה אלי ואנוהו (“לפי שהם מחופין”). וי”ל.
ולולי דברות הגר”א ז”ל וסייעתו, יותר היה נראה לפקצ”ד לפרש כוונת הרמב”ם על דרך שמצינו בחידושי הרמב”ן לגיטין דף ו’ ע”ב ד”ה וכתב לה. דהנה הרמב”ן שם הזכיר פירוש רש”י במגילה דף טז’ ע”ב, דגם בספר תורה יש להצריך שרטוט מן הדין (והיינו דאיכא ילפותא דכל הנקרא “ספר” בעי שרטוט, דנלמד ממזוזה, ומזוזה הרי ילפינן מהלכה למשה מסיני). ונתקשה בזה הרמב”ן, דלכאו’ היה לנו ללמוד כן גם לענין תפילין. וע”ז כתב הרמב”ן בתירוץ השני, דכל מהותה של שרטוט היא לצורך הקריאה, דאם השורות לא יהיו ישרות ויתערבו זה בזה, לא יוכל הקורא לרוץ בהן, וענין זה לא שייך אלא בס”ת, אבל תפילין “מחופין הן וטמונים בעורם ותפורים בגידין שאי אפשר לקרות בהן כלל.” עכ”ל. וכתב דמצא כ”ן במדב”ר שבתשובות הגאונים לרב נטרונאי גאון, עיי”ש. והנה עלה מן האר”ש של רמב”ן ז”ל, דמעצם הדין של שרטוט שייך לחלק בין מכוסה לגלוי, כלומר דההלכה למשה מסיני שהצריכה שרטוט בס”ת, לא הצריכה אלא כדי להכשיר ולתקן את הכתיבה לצורך הקריאה (וזהו גדר ההלכה ולא רק “טעמא דקרא” בעלמא), ולכן בתפילין דאין קוראין בהן כלל, לא שייך ילפותא להלכה זו [וכדברים האלה כתב ג”כ בספר המכריע סי’ פה’ (דף נט’ ע”א) בשם רב פלטואי גאון, עיי”ש. וכן הר”ן במגילה דף ה’ ע”ב (מדפי הרי”ף) ד”ה והלכתא, פירש להדיא הכי. וכן בשו”ת התשב”ץ ח”א סוס”י ב’]. ובלכתך בדרך זה, דברי הרמב”ם מובנים כמין חומר, דמש”כ גבי תפילין “לפי שהם מחופין” בא לתת טעם לשבח למה זה ועל מה זה דלא שייך הלכה למשה מסיני גבי תפילין, והוא ממש המשך לדברי הרישא. ולאו משום “זה אלי ואנוהו” נגעו בה, ולא דברי ר”ת נינהו. [והכי מסתברא, דהרי דרכו של הרמב”ם ז”ל להורות כתורתן של גאונים ז”ל].
ובדומה לזה קצת מצינו לרבינו דוד ב”ר לוי מנרבונה ז”ל בספר המכתם במגילה דף יט’ ע”ב בדעת הרמב”ם, וז”ל: “הנה הרב רבנו משה ז”ל פירש כי הטעם הוא משום דבשרטוט הוא לנוי, והתפילין הם תמיד מחופין בעור ואי”צ לנוי. אבל מזוזה צריכה בדיקה אחת לשבע שנים וכיון שראה לפנים צריכה, אבל תפילין א”צ בדיקה וכו’.” עכ”ל. הרי משמע קצת ממתק לשונו, דעצם דין השרטוט הוא לצורך נוי (“דבשרטוט הוא לנוי”), ולא כשיטת ר”ת דס”ל דמלבד דיני השרטוט יש ג”כ דין נוסף של זה אלי ואנוהו. [ומ”מ גם אינו כשיטת הגאונים ממש, דלגאונים השרטוט היא לצורך הקריאה, ואילו לספר המכתב, השרטוט היא לצורך נוי גרידא]. ואינו מוכח.
[וראה גם להרה”ג ר’ אליהו אבא שאול שליט”א בקובץ בית הלל גליון כח’ עמ’ פט’ ד”ה ואולי, מש”כ בדעת הרמב”ם].
שיטת הריטב”א בשם ר”י
עוד רגע אדבר, דיש בכל זה שיטה נוספת, דאזלי כוותיה דרבינו תם ולאו מטעמיה. והיינו דסברי מרנ”ן דלא שייך “זה אלי ואנוהו” בכתיבה של תפילין יען כי הן מחופין, אך לא משום דדבר שאינו נראה לעין לא נחשב כנוי (כטענת ר”ת כפי הלשון המוזכר בתוס’ במנחות הנ”ל), אלא משום דכתיבה שאינה עשויה לקרות בה – לא שייך בה זא”ו (והוא קרוב לסברת הגאונים הנ”ל, אלא דהגאונים כתבו כן בייחס לדין שרטוט, ואילו לשיטה זו אמרינן הכי לענין דין “זה אלי ואנוהו”). [ונ”מ לכתיבה שאינה מכוסה אך לא עשויה לקרות בה כלל, כגון בגט – וידבר פי בזה בספרי הדל שושנת העמקים ח”ב שורש ב’ סימן ו’]. כן הוא בחי’ הריטב”א לשבת דף עט’ ע”ב (ד”ה לימא מסייע) בשם ר”י, וז”ל: “אומר ר”י ז”ל דבס”ת אע”פ שאינו צריך שרטוט כדעת ר”ת ז”ל, אם שרטטו אינו הדיוט, דכיון דעשוי לקרות בו אם משרטטו כדי שיהא הכתב מיושר, רשאי, וזה בכלל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות. אבל בתפילין שאינן עשויין לקרות בהם, אין בו משום זה אלי ואנוהו, והמשרטט נקרא הדיוט.” עכ”ל. וכן נראה מלשון המרדכי ז”ל בהל’ קטנות סי’ תתקסא’ (דף ז’ ע”ג מדפי הספר), עיי”ש.
[וידוע תדע דמלשון ר”ת הנזכר (“דלא שייך בהו נוי”) לא נראה לפרש דבקריאה תליא מילתא, אלא יותר משמע דלשיטתו עיקר היסוד הוא, דכתיבה שאי אפשר להביט בה, לא שייך בה המושג של “נוי”, וממילא אינו בפרשת זה אלי ואנוהו. וכן משמע ג”כ מלישנא קדישא דהרא”ש בתוספותיו לסוטה דף יז’ ע”ב בשם ר”ת, דבראייה בעלמא תליא מילתא ולא בקריאה, וז”ל: “מתפילין דלא בעו שרטוט, היינו משום דמכוסות בעור הבתים ואינם נראים.” עכ”ל. ויש בכל זה נ”מ לדינא וכפי שמבואר בספרי הקטן הנ”ל].
דברי המרדכי בענין מעיל ס”ת
ויאה לנו להזכיר בזה ג”כ מש”כ המרדכי בסוף מגילה סי’ תתלד’, וז”ל: “וקבלתי ממורי ה”ר אליעזר מגרמיז”א, מעיל שתפור תחתיו פשתן, צריך להשים צד המעיל על הספר תורה ולא צד הפשתן, דומיא דמזבח הקטורת[ו].” עכ”ל. וכ”ה באו”ז ח”א שו”ת סי’ קטו’. וכן האגודה סוף מגילה כתב דבמעיל התחתון של הס”ת יש לתפור את צד המשי כלפי הספר, ובמעיל העליון יהיה המשי כלפי חוץ, וראיה מארון הקודש שהיה מצופה זהב מבית ומחוץ. וכ”כ בספר חסידים סי’ תתקלא’, “שהרי הקרשים [במשכן] לצד הפנימי מצופים זהב, וכן המקדש והמסך רוקם והציון היפה – לצד הפנימי, ושאינו יפה ואדני נחושת – לחוץ.” עכ”ל.
ומרן הב”י באו”ח סוף סי’ קנג’ מייתי לדברי המרדכי הנ”ל, וכתב ע”ז “ולא נהגו כן”, כלומר דהמנהג הוא שיהא הצד הנאה של המעיל כלפי חוץ. וכ”כ הרמ”א במפה סי’ קמז’ סע’ א’. והמג”א שם על אתר כתב דהעיקר כהמנהג, דהרי קיי”ל לענין תפילין דא”צ שרטוט, עיי”ש.
וראה עוד באור זרוע ח”א הל’ תפילין סי’ תקנה’ ד”ה תנא ובמרדכי בהל’ קטנות דף יד’ ע”ג, שכתבו בזה”ל: “בתיקון נאה משום ואנוהו במצוות מבחוץ למראית העין, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש מפנימה זהב טהור.” עכ”ל [וכתבו שם עפ”ז, דיש לכתוב פרשיות התפילין בכתיבה עבה קצת ולא דקה, עיי”ש. וכן פסק מור”ם במפה או”ח סי’ לב’ סוס”ע ד’. ועיין במשנ”ב סי’ לז’ סוף סק”ד].
דעת מרן השו”ע בכל זה
הב”ח באו”ח סי’ לב’ דף לא’ ע”ב (ד”ה ומ”ש טוב) כתב, דמזה שמרן באו”ח שם סע’ ו’ פסק דאין לשרטט תפילין (ורק מור”ם הוסיף תיבת אין “צריך” לשרטט[ז]) משמע דמרן ס”ל כשיטת ר”ת, דאם יודע לכתוב ישר בלא שירטוט, אינו רשאי לשרטט – אע”פ שעי”ז יכתוב ישר יותר. (והיינו דלא שייך זה אלי ואנוהו בתפילין כלל). ובמג”א שם סק”ו נראה דאיהו שר המסכי”ם לדברי הב”ח (ועיי”ש במחצה”ש). וכן נראה מדברי הגר”א שם סקי”ח, ועוד אחרונים. [ובא”ר שם סקי”ב כתב דאף הרמ”א אפשר דיודה לענין דינא עיי”ש טעמו הטוב. וכוי”ב כתב הרב אדני פז זנוויל על סי’ לב’ סע’ ו’]. ואלם מרן החיד”א בשער יוסף חלק השו”ת סי’ ח’ כתב להבהיר, דמרן לא פסק כר”ת, אלא דס”ל למרן דאם יודע ליישר הכתיבה גם ללא שרטוט, גם החולקים על ר”ת מודו דהוי הדיוט, ובזה מיירי השו”ע (והיינו דצריכין לומר, דבכה”ג שבלא”ה כותב ישר, כבר מקיים זה אלי ואנוהו, ואין כל צורך לכתוב יותר ישר, ולכן העושה כן נקרא הדיוט. א”נ כיון שמכוין להחמיר מדין “שירטוט” ולא מדין “זה אלי ואנוהו”, לכן איכא קפידא דנקרא הדיוט, וכדמשמע בב”י). ונראה דכן למד בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ לב’ סע’ ח’. וכן בפתח הדביר סי’ לב’ סק”ג כתב דבודאי מש”כ מרן בסי’ לב’ סע’ ו’ הנ”ל, אינו כר”ת, דמש”כ ר”ת דלא שייך זא”ו במופלא ובמכוסה, יחידאה הוא בזה, עיי”ש. [ויש להרחיב בכל זה טובא, ולעת כזאת נקיטנא נפשאי בקציר”י. וזיל קרי מש”כ בזה הגאון מו”ח שליט”א בנתיבות החיים סי’ לב’ אות טו”ב, ומשם באר”ה].
והבט וראה להגאון הפרד”ס זלה”ה בספר אות היא לעולם מערכת הה”א אות סט’ דף פז’ ע”ג ד”ה אך אמנם, שכתב בדעת התרומת הדשן סי’ מח’ (ומרן השו”ע דפסק כהתרה”ד בזה) דלא שייך זה אלי ואנוהו יען כי הוא דבר המכוסה, דלכן התיר התרה”ד להעביר קולמוס על כמה אותיות שנמחקו בתפילין ואין בזה משום מחזי כמנומר, עיי”ש.
ולכאו’ ממה שכתב מרן באו”ח סי’ לב’ סע’ יד’ יש לדקדק דס”ל דשייך דין זה אלי ואנוהו גם בדבר בלתי נראה, דפסק שם כמש”כ הר”י אכסנדרי וז”ל: “הסופרים הזריזין עושים שלשה מיני קלפים, העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה וכו’, ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין.” עכ”ל. [ו”נוי” האמור בזה בודאי היינו מטעם “זה אלי ואנוהו”, וכמו שאכן פירש הגר”א במקום סקל”ה].
ברם הרב נמוקי אורח חיים סי’ לב’ סק”א שדא נרגא בראיה זו, כי בימיהם היו עושין עור הבתים מעור רך ודק, ולפיכך אם לא יעשו הפרשיות הגדולות בקלף דק, יהיה עובי פרשיות אלו בולט כלפי חוץ (וראה גם בספרו אות חיים ושלום סי’ לב’ סקט”ו עמ’ דק”ל). עיי”ש. ובאמת דברי הרב נמוקי אורח חיים כמעט מפורשים בדרכי משה הארוך[ח], דאחר שהביא את דברי הב”י בשם ר”י אסכנדרני הנ”ל, הוסיף הד”מ בזה”ל: “וכן הוא בברוך שאמר, שיש לעשות כן, שלא יעשה הבתים אחד גדול ואחד קטן”. עכ”ל.
ואולם הלבוש ז”ל באו”ח סי’ לב’ סע’ יד’ כשהביא דינו של מרן הנז’ כתב בזה”ל: “הסופרים הזריזים עושין ג’ קלפים וכו’ וכו’, ועושין כן כדי שיתמלאו כל הבתים בשוה שהרי עושין הבתין שוין זה לזה, וזהו נוי תפילין וכתוב זה אלי ואנוהו. והסופרים שלנו מתקנים זה [כלומר מתקנין שלא יהיה חיסרון בנוי] אע”פ שעושין הקלף בעובי אחת, [והוא ע”י ש]עושין כל הקלפים של הפרשיות באורך אחת ומניחין גליונות בסוף הפרשיות הקצרות.” עכ”ל. הרי משמע דהחיסרון בנוי האמור בזה אינו מפני שהפרשיות הארוכות בולטות כלפי חוץ, דאילו כן, הרי גם כשכל הפרשיות בולטות בשוה, אכתי אין זה נאה ויאה כלל.
וראוי גם לעיין בדברות מרן שם בסע’ לג’, שהביא לדינא מה שכתבו הרא”ש וסמ”ג וסמ”ק וסה”ת וז”ל: “יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאה” עכ”ל, ופירש הגר”א שם סקע”ז וז”ל: “ר”ל לכתחלה משום זה אלי ואנוהו”. עכ”ל. וי”ל.
התנאה “לפניו” במצוות
וכלך הבט עוד להרב פתח הדביר הנ”ל דמייתי בשם הרב מנחת אהרן פארדו כלל ג’ סי’ ב’ (בקשתיהו ולא מצאתיהו שם), דממה שנקטו חז”ל בברייתא בשבת “זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות”, משמע דעיקר הנוי הוא “לפניו” יתברך, ואין הנוי כלפי עיני בשר ואדם, וממילא גם בדבר המכוסה שייך שפיר דין “זה אלי ואנוהו”.
ואכן כבר הבאנו בספרי הדל שושנת העמקים ח”ב שורש ב’ (בסימן א’ ענף א’) בשם חבל נביאים [שו”ת אורים גדולים, המהר”ל בגור אריה על שבת, חידושי כתב סופר לגיטין, שו”ת בית שלמה מסקאלא, ובתפארת יעקב לגיטין, בשו”ת יהודה יעלה אסאד, קסת הסופר גאנצפריד, שו”ת אגרות משה, ועוד רבים] דשייך חיסרון של “זה אלי ואנוהו” אפי’ בחיסרון מחשבה [וכפשטות הברייתא בשבת דף קלג’ ע”ב, ד”ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו” שפירש, הוא אחד מהדוגמאות של “זה אלי ואנוהו”], אע”פ שרק יודע תעלומות ית”ש צופה ומביט מחשבות לבו.
ברם מאידך גיסא כבר מייתינא בספרי הקטן הנז’ בשורש הנ”ל סימן ג’ ענף א’ אות ג’, דמבואר במדרש הגדול עה”פ “זה אלי ואנוהו” (וכן משמע גם מהגמ’ בנזיר דף ב’ ע”ב), ד”התנאה לפניו במצוות” פירושו שע”י שעושה המצוות נאות, אזי נעשה הוא בעצמו נאה בעיני המקום ית”ש. ומן האמור, תו ליכא ראיה מלישנא ד”לפניו” לומר דגם בדבר הסמוי מן העין שייך “זה אלי ואנוהו”, דהא ליתא, דשמא דוקא אם בדבר נאה לעיני הבריות, אזי דוקא מקדש שם שמים וממנו יראו וכן יעשו, ואז נעשה הוא בעצמו “נאה” בעיני המקום יתברך. וכמפורש ברש”י ביומא דף ע’ ע”א, דאמאי דאיתא בגמ’ שם דביוהכ”פ כל אחד היה מביא מביתו את הס”ת שלו, פרש”י: “להראות נויו של ס”ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות”. עכ”ל. וכן נמי בדברי רבינו יונה באבות: “גם צריך להתנאות במצוות, לולב נאה טלית נאה וכו’ וכיוצא בהן, בענין שיפארוהו בני אדם וישבחוהו עליהם”. עכ”ל. ובלכתך בדרך זה, בודאי מסתברא דבדבר המכוסה מעיני כל חי, ליכא משום זא”ו, וכשיטת ר”ת הנ”ל.
גירסת המכילתא
ועוד איכא לעיונא בפתגם דנן, דהנה במכילתא פרשת בשלח (עה”פ זה אלי ואנוהו) תנינן: “אנוה לו במצות, אעשה לפניו לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה.” ע”כ. וע”ז נחית לדיוקא בשו”ת בנין שלמה חאו”ח ס’ ו’ ד”ה ושוב, דכיון דנכתב “תפלה” ולשון יחיד ולא “תפילין”, משמע דלא שייך זה אלי ואנוהו אלא בבית של תפלה של ראש, משא”כ תפלה של יד כיון שהיא מכוסה בבגדיו, אין מצוה לעשות הבית נאה. ואע”ג דלמסקנת הגמ’ במנחות מותר שאחרים יראו התפילין של יד, מ”מ המציאות היא שעפ”י רוב לא רואים. ושוב הרגיש דבירושלמי פאה פרק א’ הל’ א’ גרסינן להדיא “תפילין”[ט]. וכתב דמ”מ אפשר דלא כתב כן הירושלמי כן אלא לגבי הבתים של התפלין, כיון דסוף סוף ניתן לראות גם את התפלה של יד. משא”כ לענין הכתיבה של פרשיות התפילין, שהן מכוסות לגמרי, בזה בודאי העיקר לדינא כמש”כ ר”ת, דליכא זא”ו בדבר שאינו נראה החוש”ה אל העי”ן. עכת”ד.
ובספר ידי משה הורוויץ (הנספח לספר הפרנס מהדורת ווילנא תרנ”א) דף מב’ ע”ג האריך הרחיב במלאכת סות”ר על כל הראיות וסברות של הרב בנין שלמה הנ”ל. ושם בדף מו’ מדפ”ס ועולה מה שהשיב הגאון בעל בנין שלמה לעמוד על משמרתו[י]. ראה שם במלחמתה של תורה. וצא ולמד גם מש”כ בזה החח”ם זלה”ה בשדי חמד מע’ ז’ כלל יב’ (ד”ה וכתב מרן החבי”ף), ובספר מגיני חיים לוריא סי’ לב’ סע’ ד’.
ראיה ממילה
והתייצבו וראו להרב ידי משה הנ”ל שכתב להביא עולת ראי”ה דשייך זה אלי ואנוהו בדבר במכוסה, מהא דאיתא בשבת דף קלג’ ע”ב, דאיכא “זה אלי ואנוהו” במה שמסיר הציצין שאינן מעכבין במילה. והנה בודאי אין עיני כל שולטין במילה. עכ”ד. וגם הרב פתח הדביר סי’ לב’ סק”ג מייתי ראיה זו.
ואולם הרב בנין שלמה בתשובתו שבידי משה שם, עמד בפרץ להשיב, דבמילת קטן ליכא משום צינועתא ולא חשיב דבר המכוסה. [ואה”נ במילת הגר שהוא גדול ואיכא משום צניעותא, לכו”ע אין לחזור על ציצין שאינן מעכבין אפי’ ביום חול, כדמוכח ביבמות דף מז’ ע”ב, והיינו טעמא משום דלא שייך גביה זה אלי ואנוהו. עיי”ש]. וכן תירץ בשו”ת יהודה יעלה אסאד חיו”ד סי’ ער”ב סוד”ה איברא.
ולכו חזו גם להאדמו”ר ממונקאטש זלה”ה בספר אות חיים ושלום סי’ רסד’ סקי”ז עמ’ של’, דמסיק דאין ראיה ממילה, כיון דאיתא שבת דף מא’ ע”א דאסור לכסות את המילה בבית המרחץ.
ראיה ממסכת מידות
וחובה רמיא גבן להזכיר בזה גם המשנה במסכת מידות פ”ד מ”א, ושם נאמר: “וארבע דלתות היו לו וכו’, החיצונות נפתחות לתוך לכסות עוביו של כותל, והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות, שכל הבית טוח זהב חוץ מאחר הדלתות.” ע”כ. ופירש הרע”ב, לפי שאינו נראה. הרי הראית לדעת דמה שאינו נראה אין צורך לייפותו. [וכבר הרגיש בראיה זו, הגר”א בביאורו לאו”ח סי’ קמז’ סק”ה]. ברם יד הדוחה נטויה בזה לכאו’, דדבר נאה ומתקבל על הדעת לומר, דציפוי הזהב עולה יותר משליש מדמי הדלת עצמו, ולכן פטור מדין זה אלי ואנוהו (כדאיתא בב”ק דף ט’), ומה שהיו מצפין את החלק הנראה אל העין, הוא מדין כבוד המקדש בעלמא ולא משום ואנוהו.
ובקושטא במדרש שיר השירים רבה פ”ג אות ח’ (עה”פ אפריון עשה לו) מבואר דבבית הראשון היו מצפין זהב גם את אחורי הדלתות. עיי”ש. [ושוב ראיתי אחרי רואי להרב משנת יעבץ חאו”ח הל’ לולב סי’ סז’ אות ח’, שהביא בשם הרב בגדי כהונה שחור שתמ”ה תמ”ה קרא על הגר”א הנ”ל עפ”י המדרש שיר השירים הנ”ל. ובמשנת יעבץ שם יצא לישע דברי הגר”א, עיי”ש].
העולה לפי האמור לנידון דנן
ויהי אחר הדברים האלה, נתנה ראש ונשובה לנידון שמובא פתח השער, באדם הרוכש פרשיות של תפילין, לפניו שני דרכים ואינו יודע באיזו מוליכים אותו, דרך אחת הוא לבחור בפרשיות שיש בהם כמה חומרות והידורים בצורת האותיות וכיו”ב, אבל אין הכתב יפה יתר על המידה (אם כי בודאי הכתב הוא באותיות חדות ומסודרות היטב ללא חשש כלל), והדרך השניה לבחור בכתב מהודר מאוד מצד יופיין של האותיות, מה עדיף. והנה לאור כל המבואר, נחלקו הראשונים והאחרונים אם קיים דין “זה אלי ואנוהו” בפרשיות התפילין אי לאו. ולפ”ז לכאו’ יש לבחור באותם חומרות והידורים, שהם עכ”פ ספק דין ולא ספק מעלה. ומה גם, דלאור המבואר, הצד לומר דשייך “זה אלי ואנוהו” אף במכוסה, הוא בהניח דגדר “זה אלי ואנוהו” הוא מדין חיבוב מצוה, וא”כ, הרי גם מה שמקיים את המצוה על הצד הטוב ביותר (ע”י חומרות) הוא ביטוי לחיבוב המצוות, כך שאפי’ על הצד שיש דין זה אלי ואנוהו במכוסה, אין הכרח שהנוי עדיף על פני החומרות (ונוסף על זה דלפי חלק מהראשונים אין מעליותא כלל בנוי בהיות והפרשיות הן מכוסות). ובכן, י”ל דגדר “זה אלי ואנוהו” אינו דוקא דין בנוי המצוה, אלא גם מה שמשתדל לצאת ידי כל השיטות מקרי “הידור מצוה”[יא], וזה הרי שייך אפי’ בפרשיות התפילין שהן מכוסות, דהכיסוי מבטל רק את המעליותא של “נוי” (מפני שמהותו של נוי הוא כלפי עיניים הצופות), ואילו ה”הידור” שמחמת החומרות אינו תלוי כלל באחיזת העיניים ואינו ענין לכיסוי או גילוי. ומ”מ בעינן מיהא שכתב לא יהיה בגדר “לא יפה” (כלומר שלא יהיה מצב של היפך היופי), דכבר נתבאר בס”ד עפ”י דברי התוס’ בגיטין, דגם ר”ת מודה דבכה”ג איכא קפידא משום “זה אלי ואנוהו” אע”פ שהוא מכוסה, מפני שגדר “לא יפה” הוא חיסרון “בעצם” ואינו תלוי בראיית הבריות. וככל האמור. וא”כ במקרה זה (שיש בפרשיות חיסרון במראה ולא רק העדר נוי מיוחד) י”ל דיש להעדיף את הפרשיות היפות, מפני שחיסרון ביופי הוא חיסרון לכו”ע משא”כ חומרות (שלא נפסקו להלכה אלא נשארו בגדר “חומרות”) אינם חיסרון לפי שורת הדין.
[א]) ובדוחק גדול י”ל דהסמ”ג כוונתו רצויה רק לס”ת ולא לתפילין, הגם דהזכיר שם ג”כ ענין התפילין. וכיו”ב יש להדחק במקצת הראשונים שאזכיר בסמוך.
[ב]) ושם משמע דאפי’ מי שיודע לכתוב ישר בלא שרטוט, אלא דכותב יותר ישר ע”י השרטוט, נמי שייך בזה משום זא”ו (וכן משמע נמי מכמה מהראשונים כמלאכים שאציין בפנים בסמוך) – ואכמ”ל.
([ג] וכעת צופה היתי להרה”ג ר’ ברכיהו שינקר שליט”א (ראש ישיבת תפארת התלמוד לצעירים) בקובץ אהל יצחק על גיטין עמ’ תתקיב’, ששלח את באר”ו לחדש דשינם שני דינים ב”זה אלי ואנוהו”, אחד הוא דין בחפצא, ואחד הוא דין בגברא, וכתב דה”דין בחפצא” שייך רק בדבר הגלוי לעין (ומ”מ שייך דין זה אפי’ שלא בעת קיום המצוה), ואילו ה”דין בגברא” שייך אפי’ בדבר המכוסה (אך מאידך שייך רק בעת קיום המצוה). ועפ”ז כתב ליתובי דעתא מכמה קושיות, ראה שם ויערב לך. ואולם בעניי אנכי לא ידעתי מנא לן לחדש שני סוגי “זה אלי ואנוהו”, והלא חד קרא אית לן (וגם לסוברים ד”זה אלי ואנוהו” הוא מתקנת חכמים וקרא אסמכתא בעלמא, מ”מ אין מדרכן של חכמים ז”ל לתקן שני גדרים שונים לתקנה אחת). ואמנם יתכן לקיים נועם אמריו ולומר, דגדר “זה אלי ואנוהו” הוא לעשות ככל האפשר לנאות את המצות, וממילא כלול בזה בין דין בחפצא בין דין בגברא, ויש להרחיב בזה, ואכמ”ל.
([ד] ולשכך את האוזן, ס”ת שמונח ח”ו בקרקע ואין איש רואהו, זהו בזיון “בעצם”, משא”כ אם ס”ת מונח על תיבה, אין נ”מ אם התיבה היא מעוטרת יותר או מעוטרת פחות כל עוד שאין מי שרואה את העיטורים.
[ה]) דמה שכתבו התוס’ “אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט” פירושו שבלי שרטוט יכתוב באופן הנחשב כההיפך מ”יפה”. [ואין בזה דוחק הלשון, וז”פ].
[ו]) ובמג”א סי’ קמז’ סק”ד הזכיר דברי המרדכי, ויעי”ר קנ”ו דאין כל ראיה ממזבח הקטורת, דהרי אדרבא מזבח הקטורת היה מצופה זהב מבחוץ. ושלח יד מגה”ת, דט”ס היא זאת, וצ”ל “דומיא דארון”, שהיה מצוה זהב גם מבפנים, כלפי הלוחות וספר התורה. עיי”ש. והא”ר שם סק”ג כתב לשמור ולקיים הגיסא שבפנינו, דכוונת המרדכי להוכיח מזה שמזבח הזהב נמצא לפנים, ומזבח הנחושת נמצא בחוץ. וכ”כ הפרמ”ג בא”א סק”ד, ועוד אחרונים חביבים. ונראה דהמג”א אין רוח חכמתו נוחה בתירוץ זה, יען כי סוף סוף הכהנים (ולעתים העם כולו) רואים את מזבח הקטורת, ואינו סמוי מן העין כולי האי. [וראה בביאור הגר”א שם סק”ה שכתב כן להדיא. ומכאן תשובה מוצאת גם למה שאכתוב להלן (בפנים) בשם ספר חסידים]. וראה גם בשו”ת בנין שלמה חאו”ח סי’ ו’ ד”ה ושוב. ואכמ”ל.
[ז]) וכן הוא בשו”ע דפוס ראשון (ווינציה שכה’) ושאר דפוסים קדמונים. ובדפוסים מאוחרים יותר נכנסה הגהת מור”ם לתוך דברי מרן (כלומר באותיות שו”ע) בטעות. והבט וראה בברכ”י שם סק”א ובמאמ”ר סק”ז ובפרמ”ג א”א סק”ו ובלבושי שרד סק”ב ושאר אחרונים.
[ח]) ובטור מהדורת מכון ירושלים, המצא תמצא גם בד”מ הקצר סק”ג (השני).
[ט]) ואוסיפה נא, דנהי דבמכילתא דרבי ישמעאל גרסינן “תפלה”, מ”מ במכילתא דרבי שמעון פרק טו’ אות ב’ הובאה גירסא זו: “ואנוהו, רבי ישמעאל אומר וכו’ עשה לו סוכה נאה לולב נאה תפלין נאות ציצית נאה.” ע”כ. וכעי”ז גרסינן נמי בילקוט שמעוני בשלח רמז רמד’.
[י]) והיא ל”ו נדפס”ה גם בשו”ת בנין שלמה הנדמ”ח, ח”ב סי’ ג’.
[יא]) כן מפורש יוצא מפי כהן גדול הח”ח זלה”ה בביאור הלכה ריש סי’ תרנו’ על פי משמעות הפרמ”ג, דאם יש פלוגתא דרבוותא אם הלולב כשר אי לאו, יש להוסיף עד שליש כדי לצאת י”ח לכו”ע, וכמו שנאמר בגמ’ ב”ק דף ט’ לענין הידור של “זה אלי ואנוהו”. וכיו”ב מצינו להב”ח באו”ח סי’ תקפ”ה שכתב דיש להוסיף שליש כדי לתקוע בשופר של איל, וכן בחק יעקב סי’ תעג’ שכתב דיש להוסיף שליש כדי לקיים במצות מרור בחזרת.
והבט וראה בשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ תלג’, שכתב דהא דאיתא בגמ’ דאגד הלולב הוא משום “זה אלי ואנוהו”, אינו משום דיש בזה נוי מסוים, אלא משום דמהדר בצורת קיום המצוה, דהלקיחה היא יותר “בבת אחת” כאשר המינים אגודים. והיינו דמאי דדרשינן “זה אלי ואנוהו – התנאה לפני במצוות”, אינו מתקיים דוקא ע”י שהמצוה “נאה” לעיניים, אלא כל שהמצוה נעשית באופן מושלם יותר, ג”כ הוי בכלל “התנאה לפני במצוות”.
[ובעיקר מש”כ האבני נזר, דההידור שבאיגוד אינו משום “נוי” אלא משום שלמות המצוה – כתבו כמה אחרונים להוכיח כן ממש”כ מרן הב”י באו”ח סי’ תרנא’ בשם המרדכי, דבאגד יש לקשור ב’ קשרים זה ע”ג זה. דהנה אי משום “יופי” נגעו בה, מה לי קשר אחד מה לי ב’ קשרים, והלא כל עוד שהארבעה מינים אגודים היטב סגי בזה. אלא לאו ש”מ דהאיגוד הוא לצורך השלמות של “ולקחתם”, ולכן אם מקפיד שהקשר יהיה של קיימא, הוי לקיחה “בבת אחת” בשלמות יותר. ועוד יש לעיין במאי דאיתא בגמ’ שם (סוכה לז’ ע”ב): “ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא (פרש”י: לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד), דדלמא נתרי טרפי (פרש”י: הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד), והוי חציצה (פרש”י: וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת).” ע”כ. והרש”ש על דברי רש”י ד”ה דילמא, היטב חרה לו על מה שנקט רש”י דהפיסול של חציצה האמור בזה הוא מטעם ד”אינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת”, דקשיא מילתיה טובא דהרי אנן קיי”ל כחכמים, דמה שיש להצריך שיהיו אגודים יחד הוא רק מטעם “זה אלי ואנוהו”, ולא מטעמו של רבי יהודה דבעינן לקיחה אחת, וא”כ לא שייך להחמיר מטעם חציצה לענין זה. וכן הקשה גם בערוך לנר על אתר, ובשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ תצב’ אות ג’, ועוד אחרונים ז”ל. אלא משמע מדברי רש”י, דגם לפי חכמים גדר ה”זה אלי ואנוהו” בזה אינו ב”נוי”, אלא ב”אופן הלקיחה”, שתהא לקיחה אחת]. וראה גם בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ כח’ דף ן’ ע”א ד”ה והנה, עיי”ש.
וזכור נא דבראשית עונ”י סימן א’ ענף א’ מייתינא בשם הרב אורים גדולים ועוד חבל נביאים זלה”ה, דגם במה שמכוין לכתוב שם השם “לשמה”, יש בזה משום “זה אלי ואנוהו”, אע”ג דבודאי אין בזה כל “נוי” לעיני בשר ודם.
ואכן הכי מצינו בגמ’ שבת כא’ ע”ב, דמי שמרבה בנרות חנוכה יקרא שמו “מהדרין” במצוה (ונהי דמסתבר דשם אינו מטעם “זה אלי ואנוהו”, דהרי ל”הידור” זה צריך להוסיף יותר משליש, וא”כ משמע דהיא תקנה מיוחדת, מ”מ הא חזינן דלשון “הדור” – שפשוטו “נאה” – שייך גם באופן קיום המצוה). וכיו”ב מבואר בראשונים כמלאכים ז”ל בכמה דוכתי, דעשיית המצוה באופן מושלם יותר, נקראת “הידור” (והגם דלא מפורש בדבריהם ז”ל דיש בזה משום “זה אלי ואנוהו”, מ”מ הרי לא אשכחנא מקור אחר לעשות המצוות ב”הידור” כי אם לענין “התנאה לפני במצוות”), וכאן ברש”י דפסחים דף צט’ ע”ב, דהא דאין לאכול בערבי פסחים סמוך למנחה כדי שיאכל מצה לתיאבון, הוא משום “הידור מצוה”. וכן בתוס’ שבברכות דף כא’ ע”ב ד”ה עד, כתבו דאע”ג דהשומע נחשב כעונה, מ”מ עדיף טפי לענות בעצמו משום הידור מצוה.
ויתכן דמהאי טעמא נמי אמרינן בשבת דף קלג’ ע”ב דמילת ציצין שאינן מעכבין נקראת “זה אלי ואנוהו”, והיינו דבאמת יתכן דאין המילה נחשבת כ”נאה” יותר מחמת זה, אלא עצם הדבר שמשלים המילה ומוציא כל העורלה שחופה העטרה (ולא מסתפק בבשר שחופה רוב העטרה), קרינן ביה “התנאה לפני במצוות”. וכ”כ בשו”ת פרי יצחק ח”ב סי’ ל’ דף לח’ ע”ב ובעוד אחרונים.
והיה מן הצורך להרחיב הדיבור ביסוד זה, דיש לזה תילי תילין של דוגמאות, אך למען סיו”ם ל”ו אחשה, וסגי בהנ”ל.
