חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
תפילין

הנחת תפילין של יד כאשר מקצתו מונח על הבד של השרוול

הרב אליהו בחבוט

ארץ השואל: ברזיל

שאלה:

שלום. אתמול הנחתי תפילין של יד, ואח”כ שמתי לב שלא הרמתי את השרוול של החולצה עד הסוף, באופן שהנחתי חלק מהתפילין של יד על גבי החולצה. אז הוצאתי את התפילין של יד, משכתי השרוול יותר כלפי מעלה, ושוב הנחתי את התפילין. אבל האנשים אמרו לי שהגזמתי, והיה מספיק למשוך את הבד מתחת לתפילין. מה הרב אומר?

תשובה:

כיון דמצות התפילין היא מצוה חביבה, ראוי לצאת ידי ספק ועל כן עדיף לחלוץ ולהחזיר את התפילין היכא דאין טירחה יתירה בדבר, ומ”מ לא יחזור לברך משום דספק ברכות להקל.
מקורות:
לפום ריהטא, כיון שהיתה חציצה בין הבית של התפילין לזרוע, דומה למי שלא הניח בכלל, וא”כ אם ימשוך את הבד של החולצה, פסול משום “תעשה ולא מן העשוי”, שלא עשה מעשה להניח את התפילין, אלא התפילין נהיו מונחים מאליהם.

 

והנה, בשלמא לפי פשטות דעת רש”י במגילה דף כד’ ע”ב, ולפי מה שמפורש בדברי הרשב”א בתשובות המיוחסות סי’ רלג’, באמת אין דין חציצה בתפילין, דמה שאמרו חז”ל במגילה שאסור להניח תפילין על גבי “בית אונקלי” פירשו רש”י והרשב”א דאינו משום דין חציצה אלא כדי שהתפילין יהיו מכוסים, דדרשינן “והיה לך לאות – לך ולא לאחרים”. וא”כ במקרה שלנו באמת התפילין היו מונחים כדין ואין צורך לחלצם.

 

ואמנם שיטת הרא”ש בתשובותיו כלל ג’ סימן ד’ דדרשינן “והיה לך לאות על ידיך”  – שלא יהא דבר חוצץ בין התפילין לידו. וכן נפסק בשלחן ערוך או”ח סימן כז’ סעיף ד’. ולפ”ז חוזרת השאלה למקומה, מי שמוציא את הבד מתחת לתפילין, האם נחשב כ”תעשה ולא מן העשוי”.

 

אך, יש לחקור בגדר מצות התפילין, האם המצוה היא לקשור את התפילין על הזרוע, או דילמא, הקשירה היא רק “היכי תמצא” לקיים את המצוה, אבל גדר המצוה היא שהתפילין יהיו קשורים על הזרוע.

 

והנה מפשטות הפסוקים יש חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. דבתפילין של יד כתוב “וקשרתם לאות על ידך”, ומלשון זה משמע, שהמצוה היא לפעול מעשה הקשירה של התפילין על היד, ולא רק שיהיו קשורים. ואילו לגבי התפילין של ראש נאמר “והיו לטוטפות בין עיניך”, ומלשון זה משמע שהמצוה היא שהתפילין של ראש יהיו מונחים על הראש, ואין מצוה בדווקא להניח את התפילין על הראש. [וע”ז הדרך הוא לשון הרמב”ם בהקדמתו להלכות סת”ם, וז”ל: הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן: א’ להיות תפילין על הראש. ב’ לקשרם על היד, וכו’.” עכ”ל]. ובאמת, מובא חילוק זה בשם הרוגוצ’ובער בצפנת פענח מהדו”ת דף ע’ ע”ד, שבתפילין של יד המצוה היא להניח, ואילו בתפילין של ראש המצוה היא שהיו מונחים. וכן חילק ג”כ באמרי בינה או”ח סימן לט'[1].

 

ולפ”ז מוסבר השינוי בנוסח הברכה בין תפילין של יד לתפילין של ראש (בגוונא שמברכין על תפילין של ראש), דכידוע נאמר בברכות דף ס’ ע”ב: “כי מנח תפילין אדרעיה, לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין.” ע”כ. ולאור האמור מובן היטב, דעל תפילין של יד מברכים “להניח תפילין” כיון שהמצוה היא במעשה ההנחה[2], ואילו על תפילין של ראש מברכים “על מצות תפילין” משום שאין המצוה בעצם מעשה ההנחה אלא המצוה היא רק שיהיו מונחים.

 

ואולם, יש להביא ראיה שאין המצוה במעשה הנחת התפילין אלא המצוה היא במה שהם מונחים, והוא מהגמרא במסכת עבודה זרה דף לט ע”א: “רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו.” והנה אשה פטורה מתפילין משום דהוי מצוה שהזמן גרמא, ולכן נאמר בגיטין דף מה’ ע”ב שאשה איננה בת קשירה. ועל כן, כיצד הותר לאותה אשת חבר לקשור את התפילין לבעלה. אלא, מוכח מכאן, שהקשירה איננה חלק מביצוע המצוה, כיון שהמצוה היא שיהיו התפילין קשורים על זרעו ולא שיקשור אותם עליו, ולכן גם אם האשה קושרת את התפילין לבעלה – שפיר דמי. ומיהו בהגהות מיימוניות פ”א מהלק ציצית אות ט’ כתבו בתירוץ הראשון, שלא היתה קושרת לו ממש, אלא רק מסייעת לו לקשור[3]. וכן משמע מלשון התוס’ במנחות דף לו’ ע”א דיבור ראשון וז”ל: “ולפי שאין נוח לקשור ביד אחת היתה מסייעת לו.” עכ”ל. ובשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ מ’ דוחה באופן אחר, דאותו חבר ס”ל כשיטת רבי מאיר ורבי יהודה בעירובין דף צו’ ע”ב דגם לילה הוא זמן תפילין ולכן נשים חייבות בתפילין כיון דאין הזמן גרמא. וראה גם בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ טו’.

 

והנה אחד הראשונים, מהר”ח אור זרוע ז”ל בתשובותיו סימן יא’ כתב להדיא שהמצוה היא שהתפילין יהיו קשורים על זרועו, ואין המצוה לעשות מעשה הקשירה. ולכאו’ יש להקשות על דבריו מהפסוק, שנאמר “וקשרתם לאות על ידך”, דלשון זה בודאי משמע שהמצוה היא לקשור. וצריכים לומר כמו שביאר בשו”ת אבני נזר הנ”ל, דאין להביא ראיה מפסוק זה, משום שבפרשת קדש לי ובפרשת והיה כי יביאך נאמר לגבי תפילין של יד: “והיה לאות על ידך” – ובפסוקים אלו מגלה התורה שמספיק במה שהתפילין קשורים על הזרוע, ואין המצוה בדוקא לקשור.

 

ובשו”ת הר צבי חאו”ח סי’ כג’ דן בנידון שלנו ממש, במי ששם לב שהניח חלק מהתפילין על הבד של החולצה, האם מספיק שימשוך את הבד, או שמא נחשב כ”תעשה ולא מן העשוי”. וכתב להביא ראיה מהברייתא במנחות דף לו’ ע”א, דמבואר שם, שאם רוצה להשכים לצאת לדרך עוד לפני עלות השחר, ורוצה להניח את התפילין כבר מלפני יציאתו (ולהשאר עם התפילין עד אחר זמן החיוב), מותר לו להניח, וכשיגיע זמן חיוב התפילין, ימשמש בתפילין ויברך עליהם. ומכאן מוכיח ההר צבי, שהמצוה אינו “להניח” את התפילין, דהרי עשה זאת עוד לפני זמן החיוב, אלא המצוה היא רק שהתפילין יהיו מונחים עליו[4].

 

ואולם לפי מה שכתב רש”י על הברייתא במנחות, לכאו’ אין ראייתו של ההר צבי מחוורת. דעל מה שכתוב בברייתא “ממשמש בהו” – פירש רש”י “דהוי כאילו מניחם”. וא”כ, לעולם אימא לך דהמצוה היא לקשור, אלא דמה שממשמש הוי כאילו קושר. אך, כנראה שההר צבי הבין דממה שכתב רש”י תיבת “כאילו”, שמע מינה דאין בזה קשירה ממש. ובאמת, אם המצוה היא אכן לקשור, לא מסתבר שיועיל מישמוש. אלא בהכרח שכוונת רש”י היא, שלענין הברכה, המישמוש נחשב כהנחה, כיון שעל ידי המישמוש ניכר על מה מברך.

 

אך, נראה דיש מקום לדחות את ראייתו של ההר צבי באופן אחר, והוא בהקדים מה שהזכרנו בשם האבני נזר שהפסוק “והיה לאות על ידך” מגלה שהקשירה איננה חלק מהמצוה, דהרי לכאו’ יש להקשות על זה, דסוף סוף נאמר לאידך גיסא “וקשרתם לאות על ידך”, ואי אפשר למחוק פסוק זה מכח פסוק אחר[5]. אלא צריכים לומר דפסוק “והיה לאות” מגלה שהפסוק “וקשרתם” אינו חלק מעצם המעשה של קיום המצוה אלא זהו תנאי לקיום המצוה. והיינו שהדין שצריכים קשירה שלומדים מ”וקשרתם”, דומה לדין שצריך שהתפילין יהיו על “הזרוע” ולא על כף היד, דזו צורת המצוה ותנאי הכרחי לכשרות המצוה אבל לא חלק מגדר הפעילות שהצריכה התורה לקיום המצוה. ולכן אתי שפיר שאשת החבר יכולה לקשור לו את התפילין, ומי שיוצא לדרך יכול לקשור את התפילין לפני זמן החיוב, דכיון שהקשירה היא רק תנאי במצוה ולא חלק מקיום המצוה ממילא לא צריכים בר חיובא לקשירה אלא העיקר שהתקיים התנאי, כלומר, התקיים “וקשרתם” ע”י כך שהתפילין שכעת הם קשורים על הזרוע של הבר חיובא לא “נפלו” בזרועו אלא הגיעו לזרועו על ידי מעשה יבש של קשירה, דאכן לא צריכים שהקשירה תהיה ע”י בר חיובא, ובשעת חיוב, כיון שאיננה חלק מקיום המצוה רק תנאי למצוה. ונפקא מינא דמ”מ אם הניח חלק מהתפילין על הבגד, ורוצה להסיר את הבגד, לא מועיל, כיון שאף פעם לא היתה קשירה על הזרוע, דהרי הקשירה היתה על בד, ונאמר “וקשרתם לאות על ידך”, שהתנאי במצוה הוא שתהיה קשירה על הזרוע.

 

[ולאחר שהדברים  הנ”ל הוצעו לאוזניים קשובות, ניצב האי גיס”א דנהר”א הרה”ג ר’ שלמה גבאי שליט”א ומייתי לן תנא דמסייע, דכן מבואר בלשון זהורי”ת של הרמב”ן עה”ת פרשת ואתחנן (ו’ ז’) וז”ל:  “וקשרתם – שיהיו מונחים בקשירה”. עכ”ל. הרי שפתותיו ברור מללו כנ”ל, דהקשירה היא רק תנאי במצוה ולא גדר פעילות הקיום של המצוה, ולעולם מבחינת הפעילות סגי “שיהיו מונחים”].

 

שו”ר בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ ח’ שכתב לחדש יתירה מזו, דהקשירה היא מצוה בפני עצמה ואינה מעכבת את עצם מצות התפילין שהיא להניח, וז”ל: “ועל כן נראה לענ”ד דלכתחילה יקשור רק מצווה במצות תפילין לא קטן ואשה, ובאם אי אפשר בזה פשיטא דמ”מ יקשור מי שהוא אפילו אשה דחסר רק מצות קשירה לא גוף הנחת תפילין דבקרא אחר כ’ והיו לאות וגו’ ולא מידכר הקשירה. ועוד דלא גרע מהניח תפילין בשעה שאינו מצווה דדי במשמוש, וז”פ.” עכ”ל.

 

והגרח”פ שיינברג זצ”ל במשמרת חיים ח”ב ענייני תפילין סי’ ז’ כתב בענין הנידון שלנו, שגם אם נאמר שגדר מצות התפילין היא לפעול מעשה הקשירה, יתכן לומר שפעולת ההסרה של הבגד שחוצץ נחשבת כמעשה קשירה, דכל שעושה פעולה שעל ידה התפילין נהיו מקושרים לזרוע, הרי זה מעשה קשירה. וכמובן שאין הדברים מוכרחים.

[1] וכן חילוק בספר אז נצטוו עמ’ פב’ – פז’, ושם כתב טעמא דקרא לחילוק זה, דמאחר והתפילין של ראש הוא כנגד המח שהם המחשבות, סגי בהנחה, דמחשבות אינן מעשה, משא”כ התפילין של יד שהוא כנגד הגוף, אז בעי מעשה, דהיינו הקשירה.

[2] איברא דהב”ח בסי’ כה’ כותב דהנוסח הוא “להניח” במקום “לקשור” כדי להורות שהמצוה היא בכך שהתפילין מונחים עליו גם אחרי הקשירה (ואפשר דמודה הב”ח דמ”מ מעשה הקשירה הוא חלק מהמצוה, ולא בא אלא לאפוקי שהמצוה נגמרת בקשירה, אלא המצוה מתמשכת כל עוד שהתפילין מונחים עליו).

[3] ועיי”ש בתירוץ השני.

[4] וראה גם בשו”ת מנחת שלמה אוייערבאך תניינא סי’ ד’ ענף ב’ שכתב מהאי טעמא דקטן שהניח תפילין לפני שהגדיל, ואח”כ הגדיל בעוד התפילין עליו, יוצא י”ח, ואי”צ לחלוץ ולהניח שנית, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי.

[5] ועיין שו”ת מהרימ”ט ח”ב חאו”ח סי’ ז’ שהרב השואל רצה לפרש “וקשרתם” פירושו לקשור את הרצועות בבתים כדי שיהיו לאות על ידך. ואולם כבר דחה דבריו בטוט”ד הרב פתח הדביר בסי’ כה’ אות ב’.

 

שאלה: שלום. אתמול הנחתי תפילין של יד, ואח”כ שמתי לב שלא הרמתי את השרוול של החולצה עד הסוף, באופן שהנחתי חלק מהתפילין של יד על גבי החולצה. אז הוצאתי את התפילין של יד, משכתי השרוול יותר כלפי מעלה, ושוב הנחתי את התפילין. אבל האנשים אמרו לי שהגזמתי, והיה מספיק למשוך את הבד מתחת לתפילין. מה הרב אומר?

תשובה: כיון דמצות התפילין היא מצוה חביבה, ראוי לצאת ידי ספק ועל כן עדיף לחלוץ ולהחזיר את התפילין היכא דאין טירחה יתירה בדבר, ומ”מ לא יחזור לברך משום דספק ברכות להקל.

מקורות:

לפום ריהטא, כיון שהיתה חציצה בין הבית של התפילין לזרוע, דומה למי שלא הניח בכלל, וא”כ אם ימשוך את הבד של החולצה, פסול משום “תעשה ולא מן העשוי”, שלא עשה מעשה להניח את התפילין, אלא התפילין נהיו מונחים מאליהם.

 

והנה, בשלמא לפי פשטות דעת רש”י במגילה דף כד’ ע”ב, ולפי מה שמפורש בדברי הרשב”א בתשובות המיוחסות סי’ רלג’, באמת אין דין חציצה בתפילין, דמה שאמרו חז”ל במגילה שאסור להניח תפילין על גבי “בית אונקלי” פירשו רש”י והרשב”א דאינו משום דין חציצה אלא כדי שהתפילין יהיו מכוסים, דדרשינן “והיה לך לאות – לך ולא לאחרים”. וא”כ במקרה שלנו באמת התפילין היו מונחים כדין ואין צורך לחלצם.

 

ואמנם שיטת הרא”ש בתשובותיו כלל ג’ סימן ד’ דדרשינן “והיה לך לאות על ידיך”  – שלא יהא דבר חוצץ בין התפילין לידו. וכן נפסק בשלחן ערוך או”ח סימן כז’ סעיף ד’. ולפ”ז חוזרת השאלה למקומה, מי שמוציא את הבד מתחת לתפילין, האם נחשב כ”תעשה ולא מן העשוי”.

 

אך, יש לחקור בגדר מצות התפילין, האם המצוה היא לקשור את התפילין על הזרוע, או דילמא, הקשירה היא רק “היכי תמצא” לקיים את המצוה, אבל גדר המצוה היא שהתפילין יהיו קשורים על הזרוע.

 

והנה מפשטות הפסוקים יש חילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. דבתפילין של יד כתוב “וקשרתם לאות על ידך”, ומלשון זה משמע, שהמצוה היא לפעול מעשה הקשירה של התפילין על היד, ולא רק שיהיו קשורים. ואילו לגבי התפילין של ראש נאמר “והיו לטוטפות בין עיניך”, ומלשון זה משמע שהמצוה היא שהתפילין של ראש יהיו מונחים על הראש, ואין מצוה בדווקא להניח את התפילין על הראש. [וע”ז הדרך הוא לשון הרמב”ם בהקדמתו להלכות סת”ם, וז”ל: הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן: א’ להיות תפילין על הראש. ב’ לקשרם על היד, וכו’.” עכ”ל]. ובאמת, מובא חילוק זה בשם הרוגוצ’ובער בצפנת פענח מהדו”ת דף ע’ ע”ד, שבתפילין של יד המצוה היא להניח, ואילו בתפילין של ראש המצוה היא שהיו מונחים. וכן חילק ג”כ באמרי בינה או”ח סימן לט’[1].

 

ולפ”ז מוסבר השינוי בנוסח הברכה בין תפילין של יד לתפילין של ראש (בגוונא שמברכין על תפילין של ראש), דכידוע נאמר בברכות דף ס’ ע”ב: “כי מנח תפילין אדרעיה, לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין.” ע”כ. ולאור האמור מובן היטב, דעל תפילין של יד מברכים “להניח תפילין” כיון שהמצוה היא במעשה ההנחה[2], ואילו על תפילין של ראש מברכים “על מצות תפילין” משום שאין המצוה בעצם מעשה ההנחה אלא המצוה היא רק שיהיו מונחים.

 

ואולם, יש להביא ראיה שאין המצוה במעשה הנחת התפילין אלא המצוה היא במה שהם מונחים, והוא מהגמרא במסכת עבודה זרה דף לט ע”א: “רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו.” והנה אשה פטורה מתפילין משום דהוי מצוה שהזמן גרמא, ולכן נאמר בגיטין דף מה’ ע”ב שאשה איננה בת קשירה. ועל כן, כיצד הותר לאותה אשת חבר לקשור את התפילין לבעלה. אלא, מוכח מכאן, שהקשירה איננה חלק מביצוע המצוה, כיון שהמצוה היא שיהיו התפילין קשורים על זרעו ולא שיקשור אותם עליו, ולכן גם אם האשה קושרת את התפילין לבעלה – שפיר דמי. ומיהו בהגהות מיימוניות פ”א מהלק ציצית אות ט’ כתבו בתירוץ הראשון, שלא היתה קושרת לו ממש, אלא רק מסייעת לו לקשור[3]. וכן משמע מלשון התוס’ במנחות דף לו’ ע”א דיבור ראשון וז”ל: “ולפי שאין נוח לקשור ביד אחת היתה מסייעת לו.” עכ”ל. ובשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ מ’ דוחה באופן אחר, דאותו חבר ס”ל כשיטת רבי מאיר ורבי יהודה בעירובין דף צו’ ע”ב דגם לילה הוא זמן תפילין ולכן נשים חייבות בתפילין כיון דאין הזמן גרמא. וראה גם בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ טו’.

 

והנה אחד הראשונים, מהר”ח אור זרוע ז”ל בתשובותיו סימן יא’ כתב להדיא שהמצוה היא שהתפילין יהיו קשורים על זרועו, ואין המצוה לעשות מעשה הקשירה. ולכאו’ יש להקשות על דבריו מהפסוק, שנאמר “וקשרתם לאות על ידך”, דלשון זה בודאי משמע שהמצוה היא לקשור. וצריכים לומר כמו שביאר בשו”ת אבני נזר הנ”ל, דאין להביא ראיה מפסוק זה, משום שבפרשת קדש לי ובפרשת והיה כי יביאך נאמר לגבי תפילין של יד: “והיה לאות על ידך” – ובפסוקים אלו מגלה התורה שמספיק במה שהתפילין קשורים על הזרוע, ואין המצוה בדוקא לקשור.

 

ובשו”ת הר צבי חאו”ח סי’ כג’ דן בנידון שלנו ממש, במי ששם לב שהניח חלק מהתפילין על הבד של החולצה, האם מספיק שימשוך את הבד, או שמא נחשב כ”תעשה ולא מן העשוי”. וכתב להביא ראיה מהברייתא במנחות דף לו’ ע”א, דמבואר שם, שאם רוצה להשכים לצאת לדרך עוד לפני עלות השחר, ורוצה להניח את התפילין כבר מלפני יציאתו (ולהשאר עם התפילין עד אחר זמן החיוב), מותר לו להניח, וכשיגיע זמן חיוב התפילין, ימשמש בתפילין ויברך עליהם. ומכאן מוכיח ההר צבי, שהמצוה אינו “להניח” את התפילין, דהרי עשה זאת עוד לפני זמן החיוב, אלא המצוה היא רק שהתפילין יהיו מונחים עליו[4].

 

ואולם לפי מה שכתב רש”י על הברייתא במנחות, לכאו’ אין ראייתו של ההר צבי מחוורת. דעל מה שכתוב בברייתא “ממשמש בהו” – פירש רש”י “דהוי כאילו מניחם”. וא”כ, לעולם אימא לך דהמצוה היא לקשור, אלא דמה שממשמש הוי כאילו קושר. אך, כנראה שההר צבי הבין דממה שכתב רש”י תיבת “כאילו”, שמע מינה דאין בזה קשירה ממש. ובאמת, אם המצוה היא אכן לקשור, לא מסתבר שיועיל מישמוש. אלא בהכרח שכוונת רש”י היא, שלענין הברכה, המישמוש נחשב כהנחה, כיון שעל ידי המישמוש ניכר על מה מברך.

 

אך, נראה דיש מקום לדחות את ראייתו של ההר צבי באופן אחר, והוא בהקדים מה שהזכרנו בשם האבני נזר שהפסוק “והיה לאות על ידך” מגלה שהקשירה איננה חלק מהמצוה, דהרי לכאו’ יש להקשות על זה, דסוף סוף נאמר לאידך גיסא “וקשרתם לאות על ידך”, ואי אפשר למחוק פסוק זה מכח פסוק אחר[5]. אלא צריכים לומר דפסוק “והיה לאות” מגלה שהפסוק “וקשרתם” אינו חלק מעצם המעשה של קיום המצוה אלא זהו תנאי לקיום המצוה. והיינו שהדין שצריכים קשירה שלומדים מ”וקשרתם”, דומה לדין שצריך שהתפילין יהיו על “הזרוע” ולא על כף היד, דזו צורת המצוה ותנאי הכרחי לכשרות המצוה אבל לא חלק מגדר הפעילות שהצריכה התורה לקיום המצוה. ולכן אתי שפיר שאשת החבר יכולה לקשור לו את התפילין, ומי שיוצא לדרך יכול לקשור את התפילין לפני זמן החיוב, דכיון שהקשירה היא רק תנאי במצוה ולא חלק מקיום המצוה ממילא לא צריכים בר חיובא לקשירה אלא העיקר שהתקיים התנאי, כלומר, התקיים “וקשרתם” ע”י כך שהתפילין שכעת הם קשורים על הזרוע של הבר חיובא לא “נפלו” בזרועו אלא הגיעו לזרועו על ידי מעשה יבש של קשירה, דאכן לא צריכים שהקשירה תהיה ע”י בר חיובא, ובשעת חיוב, כיון שאיננה חלק מקיום המצוה רק תנאי למצוה. ונפקא מינא דמ”מ אם הניח חלק מהתפילין על הבגד, ורוצה להסיר את הבגד, לא מועיל, כיון שאף פעם לא היתה קשירה על הזרוע, דהרי הקשירה היתה על בד, ונאמר “וקשרתם לאות על ידך”, שהתנאי במצוה הוא שתהיה קשירה על הזרוע.

 

[ולאחר שהדברים  הנ”ל הוצעו לאוזניים קשובות, ניצב האי גיס”א דנהר”א הרה”ג ר’ שלמה גבאי שליט”א ומייתי לן תנא דמסייע, דכן מבואר בלשון זהורי”ת של הרמב”ן עה”ת פרשת ואתחנן (ו’ ז’) וז”ל:  “וקשרתם – שיהיו מונחים בקשירה”. עכ”ל. הרי שפתותיו ברור מללו כנ”ל, דהקשירה היא רק תנאי במצוה ולא גדר פעילות הקיום של המצוה, ולעולם מבחינת הפעילות סגי “שיהיו מונחים”].

 

שו”ר בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ ח’ שכתב לחדש יתירה מזו, דהקשירה היא מצוה בפני עצמה ואינה מעכבת את עצם מצות התפילין שהיא להניח, וז”ל: “ועל כן נראה לענ”ד דלכתחילה יקשור רק מצווה במצות תפילין לא קטן ואשה, ובאם אי אפשר בזה פשיטא דמ”מ יקשור מי שהוא אפילו אשה דחסר רק מצות קשירה לא גוף הנחת תפילין דבקרא אחר כ’ והיו לאות וגו’ ולא מידכר הקשירה. ועוד דלא גרע מהניח תפילין בשעה שאינו מצווה דדי במשמוש, וז”פ.” עכ”ל.

 

והגרח”פ שיינברג זצ”ל במשמרת חיים ח”ב ענייני תפילין סי’ ז’ כתב בענין הנידון שלנו, שגם אם נאמר שגדר מצות התפילין היא לפעול מעשה הקשירה, יתכן לומר שפעולת ההסרה של הבגד שחוצץ נחשבת כמעשה קשירה, דכל שעושה פעולה שעל ידה התפילין נהיו מקושרים לזרוע, הרי זה מעשה קשירה. וכמובן שאין הדברים מוכרחים.

[1] וכן חילוק בספר אז נצטוו עמ’ פב’ – פז’, ושם כתב טעמא דקרא לחילוק זה, דמאחר והתפילין של ראש הוא כנגד המח שהם המחשבות, סגי בהנחה, דמחשבות אינן מעשה, משא”כ התפילין של יד שהוא כנגד הגוף, אז בעי מעשה, דהיינו הקשירה.

[2] איברא דהב”ח בסי’ כה’ כותב דהנוסח הוא “להניח” במקום “לקשור” כדי להורות שהמצוה היא בכך שהתפילין מונחים עליו גם אחרי הקשירה (ואפשר דמודה הב”ח דמ”מ מעשה הקשירה הוא חלק מהמצוה, ולא בא אלא לאפוקי שהמצוה נגמרת בקשירה, אלא המצוה מתמשכת כל עוד שהתפילין מונחים עליו).

[3] ועיי”ש בתירוץ השני.

[4] וראה גם בשו”ת מנחת שלמה אוייערבאך תניינא סי’ ד’ ענף ב’ שכתב מהאי טעמא דקטן שהניח תפילין לפני שהגדיל, ואח”כ הגדיל בעוד התפילין עליו, יוצא י”ח, ואי”צ לחלוץ ולהניח שנית, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי.

[5] ועיין שו”ת מהרימ”ט ח”ב חאו”ח סי’ ז’ שהרב השואל רצה לפרש “וקשרתם” פירושו לקשור את הרצועות בבתים כדי שיהיו לאות על ידך. ואולם כבר דחה דבריו בטוט”ד הרב פתח הדביר בסי’ כה’ אות ב’.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש