אשתי לא עושה כלום בבית, והכל נופל עליי!

יש כלל חשוב: הטבע של “האחריות”, שאינה יכולה להיות אצל שניים. כל עוד שהאחריות על הבית והילדים אצלך, היא לא תרגיש את האחריות, וממילא לא היה לה דחף פנימי מספיק חזק לעזוב את הסדרות האהובות אצלה לאחר יום קשה.

אבל מצד שני, לעזוב את האחריות בבת אחת, זה מאוד קשה. מה יהיה על הבית? מה יהיה עם הילדים?

לכן העצה היא לעזוב את האחריות בהדרגה, באופן שהיא תכנס לעניינים, עכ”פ כשותפה. לדוגמא: תמצא שיעור תורה פעם אחת בשבוע בשעות הערב, ותסביר לה (בצורה נעימה) שזה שיעור שחשוב לך מאוד, ואתה רוצה רק פעם אחת בשבוע ללכת לשיעור הזה, האם היא יכולה, רק ביום הזה, להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים?

אם הצלחת בצעד זה של פעם בשבוע, כבר נוצר כאן פריצת דרך, שהיא תכנס לעניינים ותהיה מעורבת האחריות הזו, ואז יתכן מאוד שזה ישפיע (במועט או בהרבה) גם על שאר הימים (ולא לשוכח פידבק מתאים על ההתקדמות, מבלי שזה ישמע מניפולציה). ואתה מצדך תעשה עבודה להתנתק (נפשית) מאחריות עד כמה שניתן, ולאט לאט, עם סבלות, היא תכנס יותר ויותר להיות שותפה בכל הנושא של הבית, דבר שהוא בסך הכל חיוני גם בשבילה כאשה, שזו טבעה להיות קשורה עם הבית ועם הילדים.

כמובן בנוסף, אם אפשר, בעקבות הימים שאתה יוצא, להציע לה פתרונות לגבי זמן הבילוי שהיא כל כך חפצה בו, אולי עם קצת מחשבה לתכנן “סדר יום” (ו”סדר לילה”) מסודר, אפשר לקבוע מראש זמן לבילוי באופן “רשמי”, כך שיהיה לה “פת בסל” בענין זה. אבל צריכים לעשות זאת מחכמה, כי לפעמים הצעה כזו עלולה לעורר הרגשת התנגדות (תלוי בדינמיקה ביניכם אבל זה נושא ארוך).

בהצלחה!!