מקורות ונימוקים:
פסק השו”ע חו”מ סימן רס”ב סעיף ה’, מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו, ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן, הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו. [כמובן מיירי שלא נמצא הארנק במקום מחבוא שניכר שהוא דרך הינוח, אלא באופן המעיד שנשכח שם מבלי משים].
אע”פ שכאשר מצאו קודם יאוש חשיב באיסורא אתי לידיה, ושוב לא יועיל יאוש לאחר מכן, כפי שמדוייק גם מלשון השו”ע דעסקינן דווקא כאשר מצאו לאחר ייאוש הבעלים. וכפי שמבואר בהדיא בדברי השו”ע חו”מ סימן רס”ז סעיף ט”ו ובסעיף כ”ה.
אכן בנידון דידן, דמיירי שמתחילה מוצא האבידה לא נטל את האבידה אלא הותירה בחנות כדי שאם יבוא בעליה יוכל לקחתה, ולא חשב המוצא לזכות בה, לא חשיב באיסורא אתי לידיה. ואע”פ שבא לחצר המוצא קודם יאוש, כיון שלא התכוון לזכות בה, לא חשיב באיסורא אתי לידיה.
כפי שכתב בנתיבות המשפט חו”מ סימן רס”ב ס”ק א’ על דברי הש”ך שם שכתב שחצירו של אדם לא קונה לו כאשר באה האבידה לידו קודם יאוש. שכתב לתמוה על זה מסוגיית הגמרא בב”מ כ”ו. ומדברי התוס’ שם ד”ה דשתיך, שם מבואר שאבידה ישנה הרי היא של מוצאה ולא אמרינן דקני ליה חצירו לפני היאוש.
וביאר בנתיבות המשפט בזה”ל: לכן נראה, דדוקא כשבא לזכות מחמת חצר, כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהוא זכה בו מקודם ע”י חצירו, וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא כידו, וא”כ הרי בא לחצירו שהוא כידו קודם יאוש, דלא קנה. אבל כשאומר לא ניחא לי בקנין ובשליחות החצר ורצוני לקנות בהגבהה דוקא, ודאי דאין חצירו קונה לו, דלא עדיף מזיכה ע”י אחר וצווח כששמע דאינו זוכה כמבואר בב”ב דף קל”ז [ע”ב וקל”ח ע”א], וה”נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו, והוי כאילו לא קני לו חצירו כלל, וממילא זוכה בהגבהה כשמגביה אחר יאוש.
ועיין בזה עוד בשו”ת שבט הלוי חלק ט’ סימן ש”ח.
אכן לפנים משורת הדין יש לרשום בפנקסו כי סכום מסויים זה נמצא אצלי ובאם יבוא המאבד ויתן בו סימנים יחזירנו לפנים משורת הדין.
