מקורות
אמנם מרן השו”ע או”ח סי’ רו’ סע’ ג’ הורה כדעת הראשונים דאסור לברך ללא כיסוי ראש (וע”ע בשו”ע או”ח סי’ צא’ סע’ ג’, ועיי”ש בבית יוסף שכתב דהעיקר כשיטת רבינו ירוחם), מ”מ י”ל דהיינו דוקא במילי דאיכא אזכרה (שם השם) ממש אבל לא “אמן” בעלמא, וכן הוכיח הגאון מוהר”ר ישראל ששון זלה”ה בספרו כנסת ישראל סי’ יז’ דף יא’ ע”ג, דאע”ג דקיי”ל כהפוסקים דאסור לברך בגילוי ראש, מ”מ מותר לענות “אמן”, עיי”ש. וכן פסק מרן גאון עוזינו זצוק”ל בשו”ת יביע אומר ח”ו סי’ טו’ סוף אות ז’, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”א סי’ כ’, ובשו”ת רבבות אפרים ח”ו סי’ לד’, ובשו”ת מים ההלכה ח”א סי’ ג’, ועוד. ואכמ”ל (ודברי הגר”מ לוי זצ”ל בברכת ה’ ח”א פ”ז סוף הערה קנט’, אינם מוכרחים. ומ”מ הב”ט היטב היטב הב”ט בדברי הב”ח או”ח סי’ קפג’ ד”ה רב אשי, ובדברי החבי”ף בשו”ת לב חיים ח”ג סי’ לב’ בדעת מרן, עיי”ש).
ולגבי דברי הר”ן לענין נדרים, דמה שעונה אמן הוא כאילו הוציא השבועה מפיו, בזה ישנם ב’ חילוקים: א) לענין שבועה אין צורך שיהיה “דיבור” גמור [וכבר דייק בחי’ חת”ס לגיטין עא’ ע”א מדברי רש”י שם (ד”ה פרט) דאפי’ הרכין ראשו הוי שבועה. ובשו”ת נו”ב קמא חיו”ד סי’ סו’ (ד”ה באופן) מחלק בין שבועת ביטוי לשבועת העדות עיי”ש], ואפשר דדוקא לענין זה דינו כהוציא מפיו, משא”כ בעלמא, דבענין דיבורא מעליתא. ומה גם דהיכא דמושבע ע”י אחרים, א”צ דיבור גמור לכו”ע, כיון שצריך רק להסכים, וצאינה וראינה בתומים סי’ צו’ סק”ה, ובקצוה”ח שם סק”ג. וראה בחזו”א בחו”מ סי’ ו’ אות ג’ שכתב דעניית “אמן” בשבועה מועילה רק מדין “יד לשבועה”, עיי”ש. ב) בנידון של הר”ן עונה אמן על דעת המשביע, י”ל דהוי כמתכוין (במידה מסויימת) להשבע מעצמו, ולכן סגי בזה (ועיין חי’ הרמב”ן לנדרים דף לא’ ע”ב, ואכמ”ל), משא”כ בנידון של כת”ר, אותו יהודי “חופשי” לא מתכוין לצאת ידי חובה.
וגם אילו היה מכוין לצאת י”ח, הרי לדעת הבית הלוי “שומע כעונה” אין פירושו דהוי כאילו מברך בפיו, אלא יוצא י”ח בדיבורו של המברך, ולכן אם המברך בירך ברכת הקידוש על הכוס, גם השומע יוצא י”ח ברכה על הכוס, והכא נמי בנ”ד השומע מקיים מצות ברכה עם כיסוי ראש. ואף לדעת החזו”א, שומע כעונה פירושו דגם השמיעה נחשבת כאחד ממיני הדיבור, ולענין “הדיבור” של השמיעה י”ל דליכא קפידא כיסוי ראש, ובפרט לדעת רוב מנין ורוב בנין דמותר להרהר דברי קדושה בגילוי ראש. איברא דבנ”ד שעונה “אמן”, לדעת כמה פוסקים הוי עדיפא מדין שומע כעונה, ועיין בהגהות רעק”א לשו”ע או”ח סי’ ריט’ סק”ד. ופוק חזי בשיטה מקובצת לברכות דף ד”ן ע”ב גבי רבי יהודה חלש ואתפח, שמבואר בתירוץ השלישי דהעונה אמן יוצא בברכת חברו האף דלא כיוונו להוציאו, ולא כגדרי שומע כעונה, כיון דהוי כהוציא הברכה מפיו ממש. וכבר דייק כן הרב פרמ”ג או”ח סי’ קיט’ מ”ז סק”ב. עיי”ש. וכן ס”ל בספר אהל מועד שער הברכות דרך א’ נתיב י’. וכן למד הרב קרבן העדה בשיטת הירושלמי פ”ג דסוטה ה”ט. וכ”כ הרב ערך השלחן טייב או”ח סי’ ריג’ סוף אות ה’ בנוגע לדברי הירושלמי. ועיין להרב יוקח נא סי’ תרצב’ סק”ב, ובביאור הלכה סי’ ריט’ סע’ ד’ ד”ה וענה. ובאמת דכן הוא פשטא דלישנא דהרמב”ם פ”א מהל’ ברכות הי”א, וכמו שדייקו בשו”ת הר צבי חאו”ח ח”א סי’ קיב’, ובספר זכרון שמואל רוזובסקי סי’ ח”י אות ג’. וזיל קרי גם מש”כ בזה הרב אמת ליעקב קמנצקי ריט’ סע’ ד’, עיי”ש.
ובכל זה עשה לך צר”ף מפשטות דעת מרן באו”ח סי’ ב’ סע’ ה’, דרק בתפילת שמונה עשרה יש חובה בכיסוי ראש, משא”כ בשאר ברכות, והדר ביה ממש”כ בב”י (זיל קרי בספר לחם יהודה למהר”י עייאש זלה”ה הל’ תפלה פ”ה הל’ ה’), וכן היא פשטא דמילתא בבית יוסף סי’ מו’ דמברכים “עוטר ישראל ותפארה” כיון שלפני כן ישב בגילוי ראש (וכ”כ להדיא בביאור הגר”א סי’ ח’ אות ו’ ועוד אחרונים חביבים ז”ל). ולעת עתה תמנ”ע היתה להרחיב הדיבור בכל זה.
וידוע תדע עוד, דגם אי נימא דאיסור גמור הוא לענות אמן בגילוי ראש, מ”מ אינו מילתא דפשיטא דשייך בזה איסור “לפני עור”, דהרי עצם זה שמברך אינו מכשול, כי אותו אדם החופשי אם ירצה היה יכול לכנסות ראשו בשרוולו ולענות אמן תוך זמן אמירת “שלום עליך רבי”, וא”כ אינו דומה למושיט כוס יין לנזיר, אלא הוי כמושיט דבר שאפשר להשתמש בו להתיר, ודמי להאי דינא דשביעית פרק ה’ משנה ו’, דמותר למכור בשביעית מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה, ואין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, והיינו טעמא, יען וביען כי אין אתנו יודע האם הקונה ישתמש באלו הכלים למעשה איסור, דהרי אלו הכלים מלאכתם בין לאיסור בין להיתר. ועוד אשכחנא שם במשנה ח’, דבית הלל מתירין למכור בשביעית פרה החורשת, ואפי’ שהקונה הוא חשוד על השביעית, והטעם לשבח מפורש התם: “מפני שהוא יכול לשוחטה.” ע”כ. ובמקום אחר אמינא רח”ב רח”ב בסוגיא זו, ולא כאן המקום והעת. זאת ועוד אחרת, דכיון שמצוה לברך בקול רם לעורר הכוונה (ואילו היהודי ה”חופשי” לא היה בקירבתו, כן היה ראוי לו לנהוג ללא ספק), א”כ יש לדון בזה משום “הלעיטהו לרשע וימות” (עיין פ”ה דמעשר שני מ”א, וב”ק דף סט’ ע”א), דאותו יהודי כשר עליו לנהוג מצוותיו לעצמו כדרכו ולא להתחשב במי שבא ונכשל בו, ולא דמי למי שמייזם כישלון לזולתו, ועמי בכתובים הארכתי בעניי בגדרי “הלעיטהו לרשע”, כי יש בזה עקולי ופשורי, וגם בזה אליה”ו יבצר טוב לעת עתה, ועכ”פ בנידון דנן נראה לפקצ”ד דאין להחמיר כלל מכל הני טעמי תריצי.
