אם יש איסור העברת נחלה בנתינת צדקה מכספי הירושה

שאלה:

במשך חיי עבדתי כמנהל בנק, ב”ה צברתי במשך השנים הון רב. כעת בהיותי מתקרב לגיל גבורות, ויום פקודה קרב ובא, ברצוני לתרום מיליון דולר לבית מדרש גבוהה לדיינות “ברכת אברהם” בראשות הגאון רבי אליהו בחבוט שליט”א, להיות שותף בהחזקת ת”ח מופלגים.

אשתי היקרה תחי’ אכן תומכת בדבר, אך בניי היקרים שיחי’, שעתידים לרשת אותי לאחר מותי, הביעו בפני את התנגדותם, ואף סבורים שהדבר כרוך באיסור העברת נחלה, מהיורשים.

בבקשה יורנו נא הדין, ושכרו כפול ומכופל מן השמים.

נ”ב, ברצוני להדגיש, כי בכל אופן, טרם קיבלתי החלטה סופית בעניין, כך שאין בשאלתי זו, משום נדר או התחייבות כל שהיא.

תשובה:

יש אופנים בהם אסור ואין ראוי להעביר נחלה מהבנים היורשים, כגון:

1. אין להקדיש את כל הממון והנכסים, ולא להשאיר כלום ליורשים, אפילו במתנת בריא. (אף היבי”א שמצדד דבמתנת בריא אין מניעה, כוונתו שמשאיר ליורשים מתנה יפה, או מחלק הכל בין הבנים והבנות, דע”ז דיבר הרא”ש, ממנו הביא ראיה להתיר).

2. אסור להעביר חלק מהירושה, בזמן שהאדם הולך למות.

אופנים בהם הדבר מותר, ואין שום מניעה בדבר:

1. מותר להקדיש חלק מכספו, ומשאיר מתנה יפה ליורשים, ועל אחת כמה וכמה בחייו במנת בריא.

2. מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת “יביע אומר”, מכריע שמותר אף ליתן במתנת בריא לאדם זר, שלא לצדקה, אם משאיר מתנה יפה לכל יורש. (ומדבריו ניתן להבין, שבא להתיר במתנת בריא, אף ליתן כל ממונו, אם כי למעשה מראיותיו נראה כנ”ל). על אחת כמה וכמה אם מקדיש או תורם לצדקה, ומשאיר ליורשים מתנה יפה לכל אחד, הדבר מותר לכתחילה כנ”ל. וכך היא גם הכרעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בתשובותיו “יביע אומר”, וכך גם נהג בעצמו בצוואתו כלפי יורשיו, הלכה למעשה.

3. מי שאין לו בנים ובנות, ומקדיש את ביתו וכדומה, , כדי שיהיה לו ולאשתו שם ושארית וזכות לעת”ל, ואין כוונתו לסלק הירושה מהיורשים, אלא כל כוונתו לתועלתו, יש לו על מה לסמוך, וכך נהגו ישראל קדושים, מדור דורים.

על כן בנידון שאלתך, שהנך מבקש לתרום מיליון דולר, במתנת בריא. ובנוסף הנך משאיר נכסים וממון רב לכל היורשים, אין שום מניעה בדבר, ואדרבה הדבר ראוי מאד. ודע שאף רבי מאיר בעל הנס זיע”א הקדיש שליש ממונו לצדקה להחזקת עמלי תורה, (ראה במקורות). ולכן באם מחשבתך תצא לפועל, זכותך גדולה לאין ערוך, ובתרומתך הנך נעשה שותף מלא במצות לימוד תורה, והנך עתיד לישב במפליא של מעלה בצל חכמים, וליהנות ולהתענג מזיו השכינה.

מקורות:

הנה מובא מעשה נפלא בקהלת רבה (פרשה ב’ י”ז) עה”פ, “ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש”, רבי מאיר היה סופר סת”ם טוב ומובחר, והיה מרוויח בכל שבוע שלושה סלעים, סלע אחד היה מוציא לאכילה ושתיה, סלע אחד לביגוד, וסלע אחד היה מפרנס לת”ח. אמרו לו תלמידיו, מה יהיה על בניך, שאי אתה משאיר להם כלום, אמר להם אם יהיו צדיקים כבר אמר דוד המלך ע”ה “ולא ראיתי צדיק נעזב”. ואם לאו, וכי מניח אני את שלי לאויבי המקום ח”ו.

וצ”ע היאך העביר רבי מאיר נחלתו מבניו, דמבואר להדיא בגמ’ בכמה מקומות, ובפוסקים, שאף בחיי האדם אסור להעביר נחלתו לאחרים, ואפילו להקדישם לגבוה, ואפילו אין בניו נוהגים כשורה?

דהנה בגמרא ב”ב (קלג:), תנן, הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו, [חרון אף גורם להם, שעוקר נחלה דאורייתא, רשב”ם], רשב”ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב. ומבואר בגמרא שאף אין להקדיש את נכסיו, כדי לא להעביר נחלתו מבניו, ואפילו אינן נוהגים כשורה, ועל אחת כמה אם נוהגים כשורה. דת”ק חולק על רשב”ג, שהרי כך הורה שמואל לרב יהודה, שאף אם בנו אינו נוהג כשורה אסור להעביר נחלתו לבן האחר שנוהג כשורה, וכ”ש אם בניו נוהגים כשורה. וכתבו כל הראשונים דהלכה כת”ק. וכן נפסק ברמב”ם (נחלות ו’ י”א), ובשו”ע (חו”מ רפ”ב). וכן מבואר להדיא בגמרא כתובות (נב:), שאף בנותן ממונו בחיים חיותו, יש איסור העברת נחלה.

ומבואר בראשונים, דהעברת נחלה, אינה רק ממידת חסידות, אלא יש איסור בדבר, כמבואר בתשו’ הרא”ש בטור (חו”מ סי’ רפ”ב), וכן איתא בקיצור פסקי הרא”ש (פ”ח דב”ב). ובפסקיו (שם), הביא מהירושלמי (ב”ב פ”ח ה”ו), אמר ר’ אבא בר ממל, הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר, “ותהי עוונותם על עצמותם”. וכ”כ בעלי התוס’ (סו”פ חיי שרה), דהעברת נחלה הוא איסור, ולא מידת חסידות. והש”ך (חו”מ רפ”ב) ציין לשו”ת מהרנ”ח (ח”א סי’ קי”ח), שהאריך שהדבר אסור, ומותר לקוראו עבריין, שעובר ע”ד חכמים, רק אין ב”ד כופין ע”ז. וע”ע בפ”ת (חו”מ רפ”ב) בשם תשו’ חת”ס (חו”מ קנ”א) שהוא עוון חמור משום ותהי עוונותם על עצמותם, כנ”ל. וכן האריך בשו”ת יביע אומר (ח’ חו”מ ט’ סק”א).

ענף א’

אם מותר להעביר נחלה כשמניח ירושה ד’ זוזים

מפורסמים דברי הקצוה”ח (חו”מ רפ”ב סק”ב) בשם התשב”ץ (ח”ג ס”ס קמ”ז) וספר העיטור (אות מ’), שאם מניח ארבעה זוזים לירושת בניו כדין תורה, אין מניעה להעביר שאר ממונו כרצונו, ושכן כתוב בטופסי שטרות של הגאונים, שכשהיו רוצים להנחיל לאחרים, היו משיירים ד’ זוזים לירושה, כנ”ל. ולפי”ז לק”מ על ר”מ שלא היה מניח כלום לירושת בניו, ממה שהיה מרוויח בכל שבוע, כי כבר השאיר מתחילה בעבור ירושה ד’ זוזים, ולכן מה שאמרו לו תלמידיו, מה יהיה על בניך שאי אתה משאיר להם כלום, היינו חוץ מד’ זוזים כנ”ל. א”נ מה שמניח לירושה ד’ זוזים בין כל היורשים, חשיב כלום בייחס לכל ממונו, וכן דרך בנ”א לומר על מי שהשאיר לבניו ד’ זוזים ויותר, והשאר חילק לאחרים או לצדקה, שלא השאיר לבניו כלום.

אולם הפ”ת (שם סק”א), הביא שהחת”ס (חו”מ סי’ קנ”א) העיר על יסוד זה, דהנה בגמ’ אמרו שמי שמעביר נחלה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואילו בירושלמי משמע שיש איסור בדבר שדרשו ע”ז את הפסוק “ותהי עוונותם על עצמותם”, אלא יש חילוק אם מחלק כל נכסיו לאחרים, ולא מניח אפי’ ד’ זוזים לירושה, על זה אמרו בירושלמי דהוי איסור גמור, משא”כ מ”ש בגמ’ שאין רוח חכמים נוחה הימנו, היינו אפי’ נותן רק חלק מנכסיו, ומניח ד’ זוזים לירושת בניו. ובזה ביאר דמ”ש העיטור שאם מניח ד’ זוזים אין איסור, היינו דוקא שאין איסור גמור, ואין עוונו חמור בבחינת “ותהי עוונותם על עצמותם”, אבל עדין אין רוח חכמים נוחה הימנו. ולפי”ז עדיין יהיה קשה, היאך עבר ר”מ על דברי חכמים.

ברם נראה להעיר ע”ד רבינו החת”ס, שבעל העיטור כ’ להדיא שאם משייר לבניו ד’ זוזים, “הרשות בידו”, ומשמע שיכול לנהוג כן לכתחילה, ואף רוח חכמים נוחה הימנו. וכן אנכי הרואה למופת דורנו אביר הרועים מרן שר התורה רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח”ח חו”מ סי’ ט’ סק”ח), שדחה דברי החת”ס כיון שהירושלמי חוזר על המשנה, ש”הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, אין רוח חכמה נוחה הימנו”, ועל זה אומר רבי אבא בר ממל, שעליו הכתוב אומר “ותהי עוונותם על עצמותם”, והכל נאמר על דבר אחד, וחטא אחד הוא, ואין כאן חטא גדול וחטא קטן, ושכן מתבאר בשו”ת הראנ”ח (ס”י קי”ח) דהירושלמי חוזר על מה שאמרו במשנה “אין רוח חכמים נוחה הימנו”, וכאמור. והעיטור והתשב”ץ אמרי תרוויהו שכל שמשיר לבניו, אין בו משום אין רוח חכמים נוחה הימנו. והביא מ”ש בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ נ’) שהעושה כדברי התשב”ץ בשם גאון, וכמ”ש הקצוה”ח לדינא, רוח חכמה נוחה הימנו. והביא עוד שמרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד רמ”ט ס”ק ט”ו) כתב, שכן משמע קצת משו”ת הריב”ש (ס”י קס”ח), שאם הניח מקצת נכסיו ליורשים, אין בזה חשש משום אין רוח חכמים נוחה הימנו. ושכן העלה ג”כ בשו”ת זרע אמת (ח”ב יו”ד סי’ ק”י). ובשו”ת בית דוד (חו”מ סי’ קל”ז) מעיד שכן פשט המנהג. ושמעתי שאף מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל עשה כן בצוואתו, שהניח ד’ זוזים לירושה דאורייתא, מלבד מה שחילק לכל בניו ובנותיו מתנה יפה לכל אחד.

והנה אף החת”ס כתב בשלהי תשובתו, שאם מניח ליורשיו מנה יפה ניתן להיזקק למתנה זו, ולפי”ז י”ל דר”מ הניח מנה יפה ליורשיו.

ותנא דמסייע לסברא זו, הוא המאירי (ב”ב קלג:) שכתב בזה”ל: לא סוף דבר כתב לאחרים והניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא אפילו הקדיש כל נכסיו והניח את בניו עניים אין רוח חכמים נוחה בכך, והבנים אצל נכסי אביהם כעין מוחזקים הם מיהא במקצתם, והמשיל לאותם מהם מכל וכל, אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא יהא כל אדם נותן חקו לכל דבר, ומכלכל את העניים כראוי להם, יקדיש ויתן ויוריש וזהו כבודו וכבוד שמים, עכ”ל. הרי שכפל שנה ושילש שכל האיסור דוקא כשמפקיע כל ירושת בניו, שהרי כתב: “והניח את בניו עניים”, וכן חזר וכתב: “והמשיל לאותם מהם, מכל וכל”, ודו”ק.

ובשו”ת ויוסף אברהם (סימן י”ג), דקדק כן ממ”ש הרמב”ם (שם) והשו”ע (שם), “כל הנותן נכסיו”, ולא כתבו הנותן “מנכסיו”, מוכח שסוברים כבעל העיטור, שרק אם נותן כל נכסי אסור, אבל אם מניח קצת מנכסיו בעבור ירושת בניו, אין בזה סרך איסור, [ובשו”ת יבי”א הנ”ל, רמז לדבריו בקצרה].

אלא שעדיין צ”ע מדברי הגמרא בכתובות (נב:) בעובדא דיהודה בר מרימר שהתיירא ללכת עם רב פפא לבי אבא סוראה, בשביל נדוניית בתו של רב פפא, משום מ”ש חז”ל לא תהיה בהעברת נחלה, שאפילו לא יהיה עד בדבר, ומשמע שאפילו אם נותן מקצת נכסיו לנדוניית בתו וכדומה הוי בכלל העברת נחלה. וכן דקדק החת”ס הנ”ל, שחולק על בעל העיטור. וכן העירו הרבה אחרונים, ובהערות מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (שם).

ובהיותי בזה אמרתי בס”ד ליישב, דאין קושיא כ”כ מהגמ’ שם בכתובות, דאפשר שאף יהודה בר מרימר מתחילה חשש שמפני כבודו, אבי החתן יתן לנדוניית בתו כל נכסיו, ולא ישייר באותה שעה לבניו אפי’ ד’ זוזים, וממילא ה”ז באיסור העברת נחלה, וכפי שהיה לבסוף שמפני כבודו כתב כל ממונו לנדוניית בתו. ועתה מצאתי את שאהבה נפשי בשו”ת ויוסף אברהם הנ”ל (סי’ י”ג) שתירץ כאמור. והוסיף, ואין זה רחוק מהמציאות כי עינינו הרואות לכמה אבי הכלות שבראותן שהחתן מיוחס והוא מהנכבדים, נותן לו ממון מרובה, ולווה מאחרים יותר מכדי יכולתו כדי ליתן לו, ופעמים בעת נתינת הנדוניא לחתנו אף אם ימכור כל נכסיו לא יספיק לחובו, אלא מרוב שמחתו בוטח בהשי”ת ופורע חובו. והנה הרש”ש (ב”ב קלג:) ג”כ כתב לצדד דבי עבורי, משמע שמעביר הכל, כמו בלישנא דקרא “והעברתם את נחלתו לבתו”, וכתובת בנין דכרין ועישור נכסי דבנות דתקינו רבנן יוכיחו. אך התקשה מהגמרא בכתובות הנ”ל. ברם לאור האמור, ניחא. שו”ר שהחת”ס עצמו בתשו’ אחרת (אבה”ע ב’ קס”ח ד”ה ונ”ל דקרא), כתב ליישב כיו”ב, שכל האיסור בעבורי אחסנתא היינו שנותן לבתו יותר מבנו, ועובדא דיהודה בר מרימר היה בכה”ג, שחשש פן יתן לבתו יותר מבנו.

ענף ב’

להעביר נחלתו לפרנסת ת”ח ועמלי תורה

הנה בפשטות האיסור להעביר נחלה מיורשיו, אפילו כשמקדיש ממונו לגבוה, כדמוכח בגמרא ב”ב (קלג:), שרצו להביא ראיה מיוסף בן יועזר שהיה לו בן שלא היה נוהג כשורה, היה לו כלי מלא דינרים, קם והקדיש אותם לבהמ”ק, שת”ק מודה לרשב”ג שאם היה בנו לא נוהג כשורה זכור לטוב ומותר להעביר נחלתו. ודוחה הגמרא דמנלן שיוסף בן יועזר עשה כן ברצון חכמים, ולפי”ז למסקנת הגמ’ שת”ק חולק על רשב”ג, וכך קי”ל להלכה, שלא ברצון חכמים עשה להעביר נחלתו, והיינו אפי’ כשמקדיש ממונו לבהמ”ק.

ואולי עדיין יש לחלק בין מקדיש נכסיו לבהמ”ק וכדומה, שאינו מן הראוי בשביל זה להעביר נחלת יורשיו, דאין עניות במקום עשירות, ובית מלך מלכי המלכים אינו חסר כסף וזהב למאומה, לבין נותן מנכסיו להחזקת ת”ח, ולאור זה יהיה ניחא טפי היאך פרנס ר”מ ת”ח בשליש ממונו. ויש להביא בזה דברים נוראים דאיתא בירושלמי שקלים (פ”ה ה”ד), ר’ חמא בר חנינא ור’ הושעיא היו מטילים בבתי הכנסת בלוד, אמר רבי חמא בר חנינא לר’ הושעיא כמה ממון שיקעו אבותי כאן לבנות את בתי הכנסת, נענה ואמר לו, כמה ממון שיקעו אבותיך כאן, וכי לא היו ת”ח שעוסקים בתורה שיפרנסו אותם. ומספר עוד הירושלמי, רבי איבון עשה את הפתחים של בהמ”ד הגדול, והיה משתבח על כך בפני רבי מנא, אמר לו ראה מה עשיתי, אמר לו עליך אני קורא את המקרא (הושע ח’) “וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות”, וכי לא היו בנ”א שיעסקו בתורה, לפרנסם.

ואכן הנצי”ב בהעמק שאלה (כי תשא ס”ד אות י”ג) תירץ כאמור שכדי לפרנס ת”ח מותר להעביר נחלתו, דהוי בכלל עשה דכבוד תורה, וכדאמרינן כה”ג בשבועות (ל:) האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף. וכן איתא בשו”ע (יו”ד רמ”ט סט”ז) שמצות פרנסה לנערים ללמוד תורה עדיפא ממצות צדקה בעלמא ומבניין בהכנ”ס.

וכ”כ בספר יפה תואר (לך לך פרק מ”ב סי’ א’), אודות הורקנוס שאמר לבנו ר’ אליעזר, בני, אני לא עליתי לכאן אלא כדי לנדותך מנכסי, עכשיו שראיתיך בכך הרי כל נכסי נתונים לך במתנה, א”ל ר’ אליעזר, הרי הם עלי חרם, ואיני אלא שוה בהם לאחי. דאע”ג שאמרו שלא יהיה אדם עד בהעברת נחלה, ואפילו מבן שאינו טוב לבן טוב, שאני הכא שהיה ר’ אליעזר ת”ח. [ופלא מה שדן מהורקנוס, דמנלן שברצון חכמים עבד, שהרי מתחילה ששמע שר”א הלך ללמוד תורה, הדירו מכל נכסיו. ושמא ס”ל שעשה כן בעצת רבן גמליאל והחכמים שהיו בישיבה באותה שעה, וצ”ע]. וכן יצא לחזק דבריו בספר שארית יעקב אלגאזי (ויקרא), שכל האיסור להעביר נחלה בין האחים, דוקא כשההפרש ביניהם רק בהעדר הרע, שהם אינם נוהגים כשורה והוא נוהג, אבל אם האחד ת”ח, אין בזה איסור. ובשו”ת יביע אומר (ח”ט חו”מ סי’ ט’), הביא מספר מראה הגדול (ח”ב), בקונטרס שרידי יהודה להגאון מהר”י אשכנזי (דרוש ב’ לנישואין דף ד ע”ג), שחיזק סברא זו, ממ”ש בכתובות (נב:) גבי נישואי הבת, דלא קפדינן משום אעבורי אחסנתא, דהיא גם דאורייתא כדי שיקפצו עליה ויישאוה, וכמו כן יש לחזק ידי ת”ח ולהנותו מנכסיו שיעסוק בתורה, שהרי מותר למכור ס”ת כדי ללמוד תורה, כדאיתא במגילה (כז.) ובטוש”ע יו”ד (סי’ ע”ר). וכן נפסק בטושו”ע (או”ח סי’ קנ”ג ס”ו) שמוכרים ס”ת ושאר דברים שבקדושה להספקת תלמידים. ואמרינן (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת”ח מנכסיו.

אך הנה המפרשים הקשו שהרי הרמב”ם (פ”ו מהל’ נחלות הי”א) כתב, ומדת חסידות שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירים בה הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו “שהוא חכם” ונוהג כשורה. עכ”ל. וכן פסקו הטור ושו”ע (חו”מ סי’ רפ”ב), ומכח קושיא זו, כמה אחרונים סתרו דברי היפה תואר. ובשו”ת יבי”א תירץ דיש חילוק אם נותן בתור דורון לת”ח עשיר, דבזה כ’ הרמב”ם שאין להעביר נחלתו אפילו לת”ח, לבין המעביר נחלתו להחזיק ידי ת”ח שאינו עשיר וזקוק לפרנסה, דבזה כ’ היפה תואר דאין מניעה להעביר נחלתו, והביא ראיה לדבר מהמדרש קהלת הנ”ל, מעובדא דרבי מאיר שהיה מחלק שליש ממונו לפרנסת ת”ח, ולא נמנע בזה משום העברת נחלה.

עוד נראה לפענ”ד לחלק בס”ד, דשאני הוצאת ממונו להחזקת ת”ח, שהיא חלק ממצות ת”ת, וממילא אינו כמעביר ממונו לאחרים, אלא ה”ז כמוציא ממונו לקיום המצוות ששייך בהן, וכעסקת יששכר וזבולון שהוא בנותן חצי מכל מה שמרוויח כמ”ש הרמ”א בשו”ע (יו”ד רמ”ו), כמבואר בש”ך (שם סק”ב), וכדביאר הברכת שמואל (קידושין סי’ כ”ז) בדברי הטור, שיש לזבולון מצות ת”ת במה שמחזיק ליששכר שיעסוק בתורה, וכ’ דבר מחודש שמי שיכול להחזיק אחרים שיעסקו בתורה, ואינו עושה כן, יש בידו עוון ביטול תורה. ויש לסייע דבריו ממה שכתב רבינו יונה באיגרת התשובה (אות י”ב) “הרוצה להינצל מעונש המר של הביטול תורה, יתעסק בצורכי התלמידים הלומדים לשם שמים”. וכן האריך לבאר בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ד סי’ ל”ז), שיש לזבולון ממש מצות ת”ת וחלק בידיעת התורה של יששכר. וכיו”ב מובא מספר תורת משה (פרשת עקב) לבעל החת”ס שהתומך בת”ח, עי”ז חולק עמו בחכמתו, כאילו יגע בתורה ומצא. ובספר ללקוט שושנים (ח”ו עמ’ קס”ז) הביא מהח”ח בספרו תורה אור (פרק י”א) שכאשר היששכר לומד בסדר קדשים, נחשב כאילו הזבולון הקריב קרבן, והן הן הדברים, וראה מה שהארכתי עוד בזה בחיבורי יינא דיוסף הסגולה לזיכרון (פ”ד בהערות).

וראה עוד בפ”ת (חו”מ רפ”ב סק”א), שהביא מתשו’ חת”ס (חו”מ קנ”א), שהיכן שיש שני תנאים, גם מקדיש, וגם רק מקצת נכסיו, הדבר מותר ואין בו חשש איסור העברת נחלה, ושזה לא מוכח בשום מקום לאיסור, דבגמ’ ב”ב הנ”ל (קלג:), הוי עובדא דיוסף בן יועזר שהקדיש כל נכסיו, ובכתובות (נב:), מיירי שרצה ליתן לנדוניית בתו, ואינו חשיב הקדש, דבכל אלו הוי קפידא, אבל במקדיש רק מקצת נכסיו אין קפידא בדבר, וכמו שמצינו בכתובות (סז:) בעובדא דמר עוקבא שבשעת מותו ביקש להביא לפניו פנקס צדקותיו, שעשה במשך ימי חייו, והיה כתוב בו שבעת אלפים דינרים, ואמר צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא בה, קם וחילק חצי מנכסיו לצדקה, וכ”ז אף שהיו למר עוקבא בנים כמבואר בב”מ (ע.), וברש”י שם. ולפי”ז לק”מ היאך ר”מ הפריש שליש פרנסתו להחזקת ידי ת”ח ועמלי תורה.

ענף ג’

אם האיסור להעביר נחלה דוקא סמוך למיתה

הנה הפ”ת (חו”מ רפ”ב סק”א) מביא מהחת”ס (חו”מ קנ”א) שכ’ לצדד דאולי כל האיסור להעביר נחלה, אינו אלא בשכיב מרע, שאין המתנה חלה אלא בשעת מיתה, ואז נופלים הנכסים לפני יורשים, והוא בא להפקיע מהם, אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה לית לן בה, כי בחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה, וכתב שזו סברא נכונה לישב המנהג, שבנ”א שאין להם בנים מקדישים נכסיהם. ולפי”ז ניחא טפי מה שמצינו שהיה ר”מ נותן שליש ממונו לפרנסת ת”ח, וכן ניחא עוד קושיות מכמה דוכתי.

אלא שאף החת”ס הרגיש בדבר והדגיש, כי יסוד זה נסתר מדברי הגמרא בכתובות (נב:), בעובדא דיהודה בר מרימר שהתיירא ללכת עם רב פפא לבי אבא סוראה, בשביל נדוניית בתו של רב פפא, משום איסור העברת נחלה, דמוכח מזה להדיא שאף בנתינה מחיים, יש איסור העברת נחלה. וכן ראיתי למרן החיד”א בפתח עינים (כתובות נג.) שהוכיח מהגמרא שם, שיש איסור העברת נחלה אפי’ מחיים, ואפי’ במתנת בריא, והקשה מזה על כנה”ג (חו”מ רפ”ב הגה”ט סק”י) פני משה, וביפה תואר (פרשה נ”ט סי’ ט”ו) שתירץ בזה מ”ש חז”ל בב”ר עה”פ “וכל טוב אדוניו בידו”, זו דייתיקי, והלא א”א קיים אפי’ עירובי תבשילין, דבמתנה מחיים אין איסור, שדבריהם נסתרים מתלמוד ערוך, וכאמור, ושכן העיר הבני חיי (חו”מ רפ”ב).

שו”ר בשו”ת יביע אומר (ח”ח חו”מ סי’ ט’ סק”ה), שכתב לאשר ולקיים, דברי הפוסקים הנ”ל שמחלקים בין מתנת בריא למתנת שכ”מ, שכן מפורש לכאו’ בשו”ת הרא”ש (כלל פ”ה סי’ ג’), מהירושלמי (כתובות סט.), וכעין זה בבלי (ב”ב קמג:), הרי שהיה נתון במדינת הים, ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל, ואם בשעת מיתתו אמר כן, אין בנותיו בכלל. וביאר הרא”ש שבמתנה בחייו הכל בכלל, אבל בשעת מיתה שבא להנחיל, אומדים דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מבנים לבנות, כי עבירה היא, כדא”ל שמואל לרב יהודה, לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפי’ מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא. ומוכח מדבריו להדיא, דבמתנה מחיים אין איסור העברת נחלה.

והביא כן מהגר”י אלגאזי בספר שמע יעקב (בא דף פ”ב ע”ג), שהוכיח כאמור, ותירץ מה שמצינו ביהודה בר מרימר בכתובות (נג.), שהתיירא לסייע בעבור נתינת ריבוי נדוניא לבת, משום איסור העברת נחלה, דאה”נ רב פפא פליג עליה, ולכן לא חשש בדבר, ושהסכים בזה בשו”ת נחפה בכסף (ח”ב דקט”ו רע”ד), ובספרו נאות יעקב (דרוש שבת החודש דף כ’), שהוא תירוץ נכון, ודבר ה’ אמת בפיהו, וכדברי הרא”ש בתשובה כנ”ל. ודלא כמ”ש בשו”ת מהרשד”ם (חו”מ סי’ של”ו), שגם במתנת בריא יש איסור העברת נחלה, וכ”כ המהראנ”ח (סי’ קי”ח) והמהריב”ל (ח”ג סי’ ל”ג), דדבריהם היפך דברי הרא”ש בתשובה כנ”ל, דלא מצאנו בפוס’ הראשונים מי שיחלוק על הרא”ש בזה. וכן דקדק מדברי הרא”ש, בספר משכנות הרועים (מערכת ל’ אות א’).

עוד תירץ בשו”ת יבי”א בשם הגאון מהר”י אשכנזי בספרו מחנה יהודה (ס”ס רפ”ב), שיהודה בר מרימר חשש פן אבי הכלה, לא יוכל לתת מעכשיו כרצון רב פפא, ומחמת כיסופא יתן קרקעות במתנת מהיום ולאחר מיתה, דבכה”ג יש איסור העברת נחלה, שמתנה זו מתקיימת בשעת מיתה למפרע משעת נתינה.

אלא שביבי”א הנ”ל, בשלהי דבריו נדחק ביסוד זה והניח בצ”ע, שהרי מצינו להראשונים שכ’ שאסור להוסיף לבנות על עישור נכסים, משום העברת נחלה, כמ”ש הר”ן (ב”מ סח.), ממ”ש (כתובות נב:) עד עישור נכסים, וכן דעת הרא”ש גופיה (שם סי’ י”ב), וכמ”ש ג”כ הטור בשמו (אבה”ע סי’ קי”ג), וכן מבואר בשו”ת הרשב”ץ (ח”ב ס”ס רל”ג). ונדחק ביבי”א דמ”מ יש לסמוך למעשה על סברא זו, [וכן נוקט לדינא במסקנת דבריו, שבמתנת בריא אין חשש העברת נחלה, ואפשר שאף לדבריו לא התיר מכל סברא זו ליתן במנת בריא כל ממונו, דהרא”ש לא מיירי בכה”ג], כיון שמצינו להרבה פוסקים שחולקים על הר”ן, וס”ל שמותר להוסיף על עישור נכסים, כמ”ש הרב המגיד (פ”כ מהל’ אישות ה”ג) שלדעת הרמב”ם שמין באב אפי’ להוסיף על עישור נכסי, וכ”כ הריטב”א (כתובות סח.) ובדעת רש”י, וכ”כ ראב”ד רמב”ן ריב”ש, עי’ שטמ”ק (שם). ובערוך השלחן (אבה”ע סי’ קי”ג), בדעת מרן.

אלא שעדיין צ”ב, שלכאו’ עדיין קשה מהמבואר בגמ’ ב”ב (קלג:), אודות יוסף בן יועזר שהקדיש כלי מלא דינרים לבהמ”ק, ואמרו על זה שלא ברצון חכמים עשה, דאסור להעביר נחלתו, ואפילו שהיה זה בחייו, במתנת בריא. ראה מה שכתבתי ליישב בזה בסמוך.

ענף ד’

העושה בממונו דבר לתועלתו ולזכותו

הנה הפ”ת (חו”מ רפ”ב) הביא תשובת חת”ס (סי’ קנ”א), שאחר שדן באריכות ליישב המנהג, על מה סומכים העולם, שמי שאין לו בנים מקדיש ביתו ונכסיו קודש לה’, כתב בזה סברא נפלאה, דמכיון שעושה כן לטובתו, בעד עילוי נשמתו שלו ושל אשתו, שיהיה להם נחת רוח בגן עדן, ולהשאיר להם שם ושארית, ועוד שאמרו בגמרא (ב”ב קטז.), “והעברתם” את נחלתו, מי שאין לו בן הקב”ה מלא עליו עברה, ואין עברה אלא גיהנום, וא”כ המקדיש רוצה להציל עצמו מגיהינום בצדקה זו, והוא קודם לעצמו מיורשיו, וסיים שכך נראה לישב המנהג וכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג.

ולפי”ז ניחא היאך היה רבי מאיר מקדיש שליש ממונו לצדקה, שתהיה לו זכות לימוד תורה, דלא גרע מכל דבר שאדם קונה ומוציא עליו את ממונו לתועלתו, כמו אכילה שתיה וביגוד, כך רוצה לזכות בקנייני חיי עוה”ב וליטול חלק בשכר עמלי תורה, ולאו דוקא מדין יששכר וזבולון, או מצות ת”ת, אלא כדי להרבות זכויותיו, ונפק”מ גם להוצאת ממונו על מצוות אחרות.

אלא שצ”ב מדוע סברת החת”ס, אינה נסתרת מהמבואר בגמ’ ב”ב (קלג:), אודות יוסף בן יועזר שהקדיש כלי מלא דינרים לבהמ”ק, ואמרו על זה שלא ברצון חכמים עשה, דאסור להעביר נחלתו.

שת”ק מודה לרשב”ג שאם היה בנו לא נוהג כשורה זכור לטוב ומותר להעביר נחלתו. ודוחה הגמרא דמנלן שיוסף בן יועזר עשה כן ברצון חכמים, ולפי”ז למסקנת הגמ’ שת”ק חולק על רשב”ג, וכך קי”ל להלכה, שלא ברצון חכמים עשה להעביר נחלתו, והיינו אפי’ כשמקדיש ממונו לבהמ”ק. ונראה דלק”מ, דשם מבואר להדיא שיוסף בן יועזר הקדיש את ממונו, כדי להעביר את נחלתו מבנו שלא היה נוהג כשורה, וע”ז אומרת הגמרא דמניין שברצון חכמים עשה, דאפי’ כשבנו אינו נוהג כשורה אין להעביר נחלתו, וא”כ כל האיסור שכוונתו לכך, אבל אם כוונתו להכיר טובה ולהטיב עם מי שהטיב עמו, או לזכות במצוה ומעלה וכדומה, אין בזה שום חשש כלל. וכן לא קשה ממ”ש בכתובות (נב:) עם יהודה בר מרימר שלא רצה לסייע בהעברת נחלה לנדוניית הבת, דשם אינו עניין להשגת ולתועלת לדבר כל שהוא לעצמו, דבלא”ה היו נישאים, ורק רצה רב פפא להשפיע שיוסיפו לבתם, וזה גופא העברת נחלה מבן לבת. ועיין בחי’ מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (כתובות נג.), שכ’ כיו”ב שכל שעושה כן לתועלת עצמו, אין בזה משום העברת נחלה.

ענף ה’

רבי מאיר היה נודר לצדקה לפני זכייתו בממון 

אחר העיון עלה בדעתי בס”ד, דהנה מרבי מאיר בעל הנס זיע”א לק”מ היאך היה נותן שליש ממונו לצדקה, דודאי קודם שהיה מרוויח השלושה סלעים, מכתיבת הסת”ם, היה מקדים לנדור צדקה בעד ת”ח לפרנסתן, וממילא כאשר היה מרוויחן, אף שזה היה שליש ממונו, היה מחוייב ליתנם לצדקה לקיים נדרו. ומתחילה כאשר היה נודר, לא היה בזה איסור העברת נחלה, כיון שעדיין לא זכה בממון ולא הגיע לרשותו, ואפשר שמכאן השתרבב מנהג ישראל קדושים להפריש צדקה בעד נשמתו של רמב”ה זיע”א, והובא מנהג זה בתשו’ חת”ס (ו’ ליקוטים ז”ך), שכך היה מנהגו. [ובימי חורפי שמעתי מרב אחאי גאון רבי שמעון שליט”א עובדא נוראה דהוה עם הגאון האמיתי הגה”צ רבי יהודה מועלם זצ”ל ראש ישיבת “פורת יוסף”, שפעם אחת בא לפניו אברך, ותינה את צערו שאין לו כסף לקנות צורכי שבת, נענה הרב ואמר לו שיבוא אצלו לקראת ערב, בינתיים ישב הרב וכתב כעשרה מזוזות, הלך ומכרם, והביא לאותו האברך את הכסף, שיהיה לו במה לפרנס את ב”ב לשב”ק, חבל על דאבדין ואינם משתכחין].

ומזה נפק”מ לדינא בס”ד, שאם אדם מתחייב ומשעבד עצמו ליתן מממונו קודם שזוכה בממון וברכוש, אין בזה איסור של העברת נחלה, דמיד שזוכה בהן כבר חל עליו חיוב ליתנם. ובזה ניחא היטב המנהג שמתחייבים ליתן לנדוניא סכומי עתק, שאינן ברשות המתחייב באותה שעה, וכבר ידעת שכל מה שמתחייבים הצדדים ליתן לחתן וכלה בני תורה לנדוניא, מתחייבים מדין נדר לצדקה, כמ”ש הח”מ (אבה”ע סי’ נ”א ס”ק י”ג) והב”ש (שם ס”ק י”א) בשם תשובת המהרי”ל (סי’ ס”ד), שמי שכתב להלביש בתו לפי כבודו, צריך לקיים, כי הזוג עניים הם בשעת השידוכין, ואפילו אם גם אבי החתן התחייב להלביש את בנו. וכן פסק השו”ע בהלכות צדקה (יו”ד סי’ רנ”ח סעיף י”ב), “אמר ליתן לחבירו מתנה, אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו”, והארכתי בזה בס”ד בחיבורי טבעת יוסף חופה וקידושין (פרק ז’), עש”ב.