מקורות ונימוקים:
פסק המרדכי, דמי שאומר לחברו שילכו לדון במקום אחד, ואמר לו לך ואבוא אחריך והלך, והשני לא הלך, צריך לשלם לזה שהלך כל הוצאותיו. וכן פסק הרמ”א חו”מ (סימן יד סעי’ ה’). וכיוצ”ב כתב החוות יאיר (סימן קסח) דמי שכתב לחברו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן לחתונה יום פלוני, והשיבו חברו שיבוא, ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחברו התנצלות של אונס חייב לשלם לו נזקו. והוב”ד בפת”ש (ס”ק טו). ולכאו’ מיניה נמי לנידון דידן שהוזמנו המנות על פיו, ולא נאנס ולא הגיע, שלכאו’ חייב לשלם דמי המנות מצד הדין. ואע”ג שהללה לא תובעו, מ”מ חייב שהרי הזיק את חברו.
אולם באמת שיש לחלק, שבנידון דידן הנוהג הוא שבעל האולם או בעל האירוע, לוקח חברה חיצונית שתפקידם לשכלל את כלל המוזמנים ועושים הערכה והשערה, ומראש יודעים שיש הרבה שמודיעים על הגעה ולא מודיעים על ביטול, וכל זה נלקח בחשבון מראש. וע”כ אע”ג שלכתחילה אין לאשר הגעה כאשר הדבר לא ידוע, מ”מ לא ניתן לחייבו ואף לא בכדי לצאת ידי שמים.
