שאלה: אחרי התפילה עניתי לפלאפון לאשתי שרצתה להגיד לי מה לקנות במכולת לפני שאני חוזר הביתה, ודיברתי איתה בנושא מה לקנות ובאיזה סוג ופה ושם, ומישהו בא להעיר לי שאסור לדבר בבית הכנסת… אבל אני דיברתי עניינית, באמת, רק מה שהיה צריך, לא דיברתי לא על כדורגל ולא על פוליטיקה. וגם הראיתי לו בשלט שכתוב “אסור לדבר בבית הכנסת בשעת התפלה וקריאת התורה”, ואנחנו דיברנו אחרי התפילה. אבל הוא התעקש שאסור לדבר בכלל. מה הרב אומר, האם באמת יש בזה בעיה? ואם לומדים ב”חברותא” בבית המדרש, גם אסור לדבר שום דבר שאינו דברי תורה? אפילו אחרי הלימוד?
תשובה: אסור לדבר בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיחה בטילה[1], ולא עוד אלא שגם לגבי “שיחת חולין” (והיינו שיחה בעניינים הנצרכים לאדם כגון צורך פרנסה וכדומה, ובכלל זה “מה לקנות במכולת” וכיו”ב) יש מקום נרחב לצדד לאסור ונכון מאוד להחמיר[2]. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל היה נזהר בזה מאוד, וגם היה מוכיח לאחרים שלא לדבר שום דיבור חולין בבית הכנסת[3].
ודבר זה חמור מאוד, ויש שכתבו עפ”י הזוהר שזו היא סיבת עיכוב הגאולה[4].
ונכון מאוד להחמיר שלא לדבר שיחת חולין בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל זמן ובכל עת, אפילו שלא בשעת התפילה וקריאת התורה[5].
וכמובן שאין להתעלם מזה שאשתך התקשרה, אבל גם אין צורך לענות לה בתוך בית הכנסת, אלא “ייצא לחוץ – ידבר” (תהילים מ”א ז’).
מקורות:
[1] שו”ע או”ח סי’ קנ”א סע’ א’.
[2] פרמ”ג שם א”א סק”א (דהרי שיחה בטילה אסור אפי’ מחוץ לבית הכנסת ובעל כרחין דמה שכתבו הטוש”ע לאסור בבית הכנסת דוקא היינו שיחת חולין), וכ”כ בשלמי ציבור למסקנה דף י”ב ע”א (וכתב לבאר דמה שנקט הטור לשון “שיחה בטילה” הוא מפני שכן דרכו לעיתים לכנות שיחת חולין בשם שיחת בטילה כדמוכח בטור או”ח סי’ ש”ז ולאו דוקא הוא), וכ”כ בחמדת ימים ח”ג פ”ד, וכ”כ בחסד לאלפים ריש סי’ קנ”א ד”ה חובה, וכ”כ בסולת בלולה שם סק”ב, וכ”כ בבן איש חי ש”ר ויקרא אות ב’, וכ”כ משנ”ב שם סק”ב, וכ”כ כה”ח סופר שם סק”ח, וכן משמע בשו”ת הרב”ז ח”ג חו”מ סי’ נ”ו (בתשובת בן המחבר, שהביא דברי הפמ”ג הנ”ל בשתיקה יפה), וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ ל’, וכ”כ בשו”ת שפתי שושן חאו”ח סי’ י’, וכ”כ בשו”ת עשה לך רב ח”ג סי’ ח”י וח”ח סי’ כ”ד, ושאר אחרונים חביבים ז”ל. ואכמ”ל. והמג”א שם סק”ג הביא בזה דרבינו האריז”ל היה נזהר שלא לדבר בביהכנ”ס אפי’ דבר מוסר ותשובה פן ימשך ממנו דבר חול עיי”ש (והוא בשער הכוונות ענין בית הכנסת דף ד’). ובספר חרדים פ”א סי’ י”ט כתב וז”ל: “ושני חכמים מקובלים גדולים בדורנו פסקו הדבור בבית הכנסת לגמרי, רק בדברי תורה ויראת השם, והם החכם השלם כמה”ר משה קורדואירו זלה”ה והחכם השלם כמה”ר יצחק אשכנזי זצ”ל.” עכ”ל.
וכבר דייקו לנכון דכן משמע מהמשך דברי השו”ע שהעלה ד”אין מחשבים בהם חשבונות (אפי’ לצורך רבים כמו שהביא שם הביאור הלכה מדברי הרמב”ן) אלא אם כן הם של מצות כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים.” עכ”ל, ואם חשבונות שהם בהרהור בעלמא אסירי, כל שכן דאין להוציא מפיו שיחה לצורך פרנסתו וכדומה (ואם כי איכא למדחי קצת דיש להחשיב חשבונות כמעשה וכדבר גדול, מ”מ אין זה אלא על דרך הדוחק). וראה גם בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו סע’ ט”ז “אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה. אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו ‘רפואה’ בבית המדרש. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.” עכ”ל (אלא דיש לדחות דשם מיירי לענין איסור ביטול בית המדרש כמו שכתב הש”ך סקט”ז, ונהי דמרן סיים בענין קדושת בית המדרש י”ל דבכל זאת הוא מילתא אחרינא. ומ”מ בשו”ע הגר”ז פ”ד מהל’ ת”ת הל’ י’-י”א הבין דמרן בזה מיירי לענין איסור קדושת בית המדרש והוא הדין בבית הכנסת, ולכן כתב דאפי’ שלא בשעת הלימוד אסור עיי”ש).
[ובספר תורת חיים על או”ח שם סק”ו כתב להביא עולת ראי”ה שרק שיחה בטילה אסור ולא שיחת חולין, דהרי בהמשך דברי השו”ע סי’ קנ”א סע’ א’ נאמר “ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה ואח”כ יקראנו” והרי לקרוא לאדם הוא שיחת חולין, ע”כ ראייתו. ואי משום דא לא איריא, דהרי האיסור בזה הוא מטעם קלות ראש (זלזול בקדושת המקום), לכן אם רק קורא לחבירו שהוא ב’ או ג’ תיבות אין בזה קלות ראש, משא”כ אם מנהל שיחה אע”פ שהוא בדבר הנצרך לו, חשיב שפיר קלות ראש (ושו”ר לרבינו בחיי בכד הקמח ערך בית הכנסת שכתב להדיא לחלק בין דיבור חול רב לדיבור חול מועט, אם כי משמעות דבריו שם הם מצד גדר וסייג). ובלקט הקמח החדש סי’ קנ”א סק”ב שהרגיש מדנפשיה בראיה הנ”ל וכתב לדחות באופן אחר, דשאני הא דקורא לאדם “דמיירי לצורך גדול או רק לרמוז לו שיצא החוצה” עכ”ל. והב”ט היטב היטב הב”ט בלשון זהורי”ת של הרב בן איש חי ש”ר ויקרא אות ב’, דנראה דרוצה לחלק (אף לדעת הפרמ”ג הנ”ל וסייעתו) בין שיחת חולין שהיא צורך גמור וממשי, לבין שיחת חולין בעלמא אע”פ שאינה בגדר דברים בטלים ממש ואין בה עוון ביטול תורה עיי”ש, ולדבריו מינח ניחא הדיוק הנ”ל מקריאת אדם, וגם אתי שפיר טפי מה שהרמב”ם והטוש”ע נקטו לשון “שיחה בטילה” אע”פ שמתכוונים לשיחת חולין].
וכן מוכח מלשון הזוה”ק, דיש להיזהר גם משיחת חולין בביהכנ”ס ולא רק משיחה בטילה, דכך נאמר שם בפרשת תרומה דף קל”א ע”ב: “ומאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פרודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן (ולית ליה חולקא ביה) ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא (ס”א בתקיפא) עלאה דלעילא.” ע”כ (וכן דייק מדבריו הרב שלמי ציבור בחלבי השלמים דף י”א ע”א). וע”ע בזוה”ק פרשת ויקהל דף ר”ה ע”ב, אלא דהתם מיירי בשבת.
וכן מבואר לכאו’ מדברי רבינו יונה באגרת התשובה אות ט’ שכתב “ולא ישעה בדברי חולין בבית הנכסת” עכ”ל (אלא דאפשר דמיירי בשעת התפילה דוקא). וכן מוכח נמי מהלשון שהביאו הפוסקים בשם ספר הרוקח בתיקוני תשובה שאסור לדבר “דברים של חול” בבית הכנסת (וה”ן עוד נבי”א דבריו בהמשך מילתין). וכן הוא לשון אורחות צדיקים שער התשובה. וכן משמע לכאו’ מפשטות לשון ספר חסידים סי’ י”ח, דכל “שיחה” בכלל האיסור, כיון שבביהכנ”ס עומדים בפני המלך.
ולכו חזו נמי להרב באר הגולה יו”ד סי’ של”ד שמביא כמה חרמים מהקדמונים ממה שהעתיק מכתבי מהר”ם מרוטנבורג, ובסוף דבריו הביא וז”ל: “עוד הוסיף ר”ת בצירוף שאר רבנים חרם וכו’, עוד שם שלא ידברו בביהכ”נ, אך ישבו באימה וביראה” עכ”ל, והוא מתשובות מהר”ם מרוטנבורג (אם כי זה החרם האחרון לא מצינו שם, מ”מ כבר כתב בשו”ת דברי שלום קרויז ח”ב חיו”ד סי’ צ”ד דבוודאי היה לו להרב באר הגולה מקור בקדמונים, ובספר שיח צבי במבוא עמ’ ט”ו מביא חרם זה מתקנת וועד הרבנים במגנצא משנת תתקפ”ג), ומדתיקנו “שלא ידברו” סתם ולא הגבילו דדוקא דברים בטלים, ולא עוד אלא שהדגישו שצריכים “לשבת באימה ויראה”, משמע קצת דאף דברי חולין בכלל החרם [ומ”מ פשיטא דחרם זה דמגנצא לא חל על בני שאר המקומות, ונ”מ רק לחיזוק, ואכמ”ל. ומהר”י שטייף בספר מצוות השם דף ק”ג ע”א כתב לחוש לחרם זה, וכן בשו”ת דברי יציב ח”ז חיו”ד סוף סי’ רי”ז. ועיין שערי ציון מפוזנא ריש פי”א דף ג”ן ע”ב].
ובספר פתח עינים למוהר”ר משה אשכנזי זלה”ה עמ’ ח’ (בנדמ”ח ירושלים תשכ”ח) כתב וז”ל: “המדבר שיחת חולין בבית הכנסת, טוב לו שלא יבא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא וכו’.” עכ”ל. ועיין בשו”ת נבחר מכסף חאו”ח סי’ י’ בסוף התשובה.
[3] ספר “אורחות מרן” פי”א אות ט”ו. וע”ע בילקוט יוסף מהדורת תש”ן סי’ קנ”א הערה ד’ (אם כי בילקו”י שם נמנע מלכתוב להדיא שאסור אף שיחת חולין, ורק בהערות הביא מלשונות האוסרים שיחת חולין יחד עם איסור שיחה בטילה כי הדדי), ובהלכה ברורה יוסף סי’ קנ”א סע’ ב’ (שכתב לאסור אף שיחת חולין).
[4] בזוהר פרשת אחרי מות דף ע”ה ע”ב נאמר: “תאנא על ג’ מלין מתעכבין ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבו גרמייהו קמי שכינתא, וכו'”. ע”כ, ופירש הרב ראשית חכמה שער היראה פרק ה’, דבכלל “עבדין קלנא בשכינתא” הוא גם הנאמר בזוהר פרשת תרומה הנ”ל, דמאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, אנהיג קלנא בתקונא עלאה. וכ”כ המהר”י באסאן ז”ל בס’ לחמי תודה סי’ י”ט, דלאחר שהביא אזהרת הזוהר בפרשת תרומה הנ”ל שלא לדבר בבתי כנסיות, כתב וז”ל: “לזאת יחרד כל לב ויתר ממקומו, כשמעו דברים הללו היוצאים מפי נאמן וקדוש [הרשב”י ז”ל]. ולא יפלא בעיניו אורך גלותנו, כי די והותר בעון השיחה בטלה שרבים מקילים בה בבתי כנסיות להיות גורם, וכדברי רשב”י ז”ל עצמו בפרשת אחרי מות דעל תלת מילין מתעכבין ישראל בגלותא וחד מינייהו על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, שאין ספק אצלי שעל השיחה בטלה בבהכ”נ כיוון, כדכתב במאמר פרשת תרומה דלעיל ואנהיג קלנא וכו’ עכ”ל. וכ”כ אבי השל”ה בספרו הגהות יש נוחלין “ועוון זה מעכב את הגאולה כמו שכתב בזוהר הקדוש מאן דמשתעי בבי כנישתא אנהיג קלנא בשכינתא ועל דא מתעכבי ישראל בגלותא ולית ליה חולקא באלוקי ישראל והרי הוא ככופר בעיקר ר”ל” עכ”ל (ומה שכתב בשם הזוה”ק, אינו ממש לשון הזוהר כי כאמור הוא שילוב של שני מקומות שונים בזוהר). וכ”כ מוהר”ר דוד זכות מודינא זלה”ה בספר זכר דוד מאמר ג’ דף קס”ב ע”ב (אך בהמשך כתב ביאור אחר). וכן הטמי”ן ברמ”ז מרן החיד”א במורה באצבע סי’ ג’ אות ע”ד, דהדיבור בביהכנ”ס הוא בכלל קלנא לשכינתא המוזכר בזוה”ק (וע”ז הדרך נקט הגאון מהר”י שטייף זלה”ה בספר מצוות השם דף ק”ג ע”א). וכן פירש הרה”ק רבי ייב”י סבא מאוסטרהא זלה”ה בתחילת ספרו מורא מקדש. וכ”כ בספר אמונת ישראל למוהר”ר גדליה טייקוס זלה”ה בעמוד העבודה, דעוון זה מעכב את הגאולה. וכ”כ בספר דרך משה למהר”י ממנוקאטש זלה”ה מאמר ליום כ”ו. וכ”כ בחסד לאלפים ריש סי’ קנ”א ד”ה חובה. וכ”כ הרה”צ חכם מנחם מנשה זלה”ה בספרו אהבת חיים פרשת בחקתי (והוסיף שאין הכוונה שכל עיכוב הגאולה הוא רק מחמת זה, אלא ש”בעון זלזול בית הכנסת מתעכבים ישראל בגלות יותר ממה שנגזר עליהם” עכ”ל עיי”ש). וכ”כ שר בית הזוה”ר מוהר”ר אליהו לופס זלה”ה בספרו אמרי פי פרשת מטות.
וכבר נתן טעם לשבח הגאון בעל חפץ חיים זלה”ה בספרו זכור למרים פרק י”ח (מול סו”ף במוסגר), שאם חלילה אין יודעים לשמור על כבוד השכינה בבית מקדש מעט, אין הקב”ה חפץ להשכין שכינתו בבית המקדש הגדול ח”ו, עיי”ש.
[5] דהרי בהכי מיירי בשו”ע שם, שהביא באותו סעיף רשימת דברים שאסור לעשות בבית הכנסת שאינם תלויים כלל בזמן תפילה, ובתוך הרשימה מופיע איסור שיחה, והוא יען כי האיסור בזה הוא מצד כבוד בית הכנסת ולא מצד כבוד התפילה (אלא דאם שח בשעת התפילה אזי הוא חמור עוד יותר, כנפסק השו”ע או”ח סי’ קכ”ד סע’ ז’ דגדול עוונו מנשוא, והיינו דאז אסור גם מטעם התפילה עצמה ולא רק מטעם בית הנכסת, ונ”מ שאסור לדבר בשעת התפילה אפי’ אם מתפללים בבית פרטי ולא בביהכנ”ס, והכי נמי לאידך גיסא דאם הוא בביהכנ”ס אזי גם שלא בשעת התפילה אין לדבר וכנ”ל). והדברים פשוטים למעיין בשו”ע שם.
ובשל”ה הק’ פרשת ויצא דרך חיים תוכחת מוסר כתב וז”ל: “על כן המספר שיחת חולין בבית המדרש או בבית הכנסת, אף שלא בשעת לימוד ושלא בשעת תפלה, מסלק מורא שמים מעליו, והוא איסור מוסיף על איסור של שיחת חולין”. עכ”ל. והגה”ק מוהר”מ אבן גבאי זלה”ה בספרו תולעת יעקב בסוד פסד”ז דף י”א ע”ג כתב וז”ל: “ואפילו שלא בשעת התפלה אסור לספר בבית הכנסת בדברי חול, שהוא מקום קדוש ואין להביא בו חולין, כי בדוגמתו למעלה אין שם כי אם קודש קדשים.” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת פרחי כהונה חאו”ח סי’ כ”ט ד”ה ואיסור, דאין לדבר שיחת חולין בבית הכנסת אפי’ שלא בשעת התפילה. וכ”כ בחסד לאלפים ריש סי’ קנ”א ד”ה והן בעון בשם ספרי הפוסקים, ואח”כ ראו הביא לנו מה שכתב הרוקח בתיקון התשובה ש”הרגיל לדבר דברים של חול בבית הכנסת ואפילו שלא בשעת התפילה יתענה מ’ יום וילקה בכל יום ומכאן ואילך ישב במורא גדול וכו'” עכ”ל (וכלשון הרוקח כן הוא באורחות צדיקים שער התשובה, וכן מביא ג”כ בשו”ת נבחר מכסף חאו”ח סוס”י י’). ועיין הלכה למשה קליג סוף הל’ בית הכנסת דף ז’ ע”ד.
איברא דמדברי הזוה”ק פרשת תרומה הנ”ל משמע דעיקר הקפידא הוא דוקא בשעת התפילה, דאז הוי כמזלזל בתקונא עלאה שהוא התפילה כפי שמבואר בהמשך דברי הזוהר שם, ואולם הגאון מוהר”ר אלעזר אזכרי זלה”ה בספר חרדים פ”א סי’ י”ט כתב וז”ל: “וכבד עונש השח אפילו שלא בשעת תפלה, כי כן לשון הזוהר, מאן דמשתעי בבי כנישתא וכו’, מפני אימת השוכן בו יתברך, וכו'” עכ”ל, והיינו שלמד בדעת הזוהר דגם שלא בשעת התפילה אסור. והתייצבו וראו להגאון מהר”י אלפייה זלה”ה בספר קו’ היחיאלי חלק בית השם עמ’ ז’ שכתב וז”ל: “ופן יעלה בדעתך ידידי לומר ולחלק שזהו דוקא בשעת התפילה, אבל שלא בדעת התפילה מותר, הרי מבואר להדיא בספר הזה”ק בכמה מקומות העונש החמור למדבר בביהכנ”ס באיזה זמן שיהיה, וכל שכן בזמן התפלה או קריאת ס”ת, וממה שאמרו פה ובכל הלשונות שהבאנו בבי כנישתא או בביהכנ”ס לבד ולא אמר בשעת התפלה משמע בין בשעת התפלה בין שלא בשעת התפלה, לבד משאר המקומות המבוארים בהדיא” עכ”ל. וכן נקט הגאון מוהר”ר אברהם ב”ר ישעיה הדיין זלה”ה בספרו זכרון לנפש סי’ ה’ (ד”ה ובהכנסו) בהבנת דברי הזוה”ק, דהקפידא בזה היא גם שלא בשעת התפילה. וכן נקט המקובל מוהר”ר אברהם הררי רפול זצ”ל בספרו אמרי אברהם פרשת בחקותי בדעת הזוהר (אלא דנקט שם לשון “דברים בטלים”, ואפשר דלאו דוקא כמו שכתבו האחרונים בענין דברי השו”ע).
ומרן החיד”א זלה”ה נקט בזה לשון רפה, בספרו מורה באצבע סי’ ג’ אות ע”ה, וז”ל: “יכוין לקיים מצות מורא בית הכנסת ומצות מורה מהשכינה השורה שם, ונכון להזהר שלא לדבר בבית הכנסת כלל אף שלא בשעת התפלה כפשט לשון הזוהר הקדוש.” עכ”ל. ובספרו ציפורן שמיר סי’ ט’ אות קל”א כתב בזה”ל: “יזהר שלא לדבר בבית הכנסת אפילו אחר תפלה בשום אופן, לכבוד השכינה השורה שם, ויהיה תקון למה שפגם בכבודה.” עכ”ל. ובספרו לב דוד פרק ט”ז החמיר בזה יותר עיי”ש. וראה בברכי יוסף סי’ קנ”א סק”ד אשר הוא ציוה ויעמוד לעיין בשו”ת עדות ביהוסף “שביאר חומר איסור הדיבור בביהכנ”ס “ובפרט” בשעת התפלה וכו'” עכ”ל.
והגאון הג”ר יהודה צדקה זצוק”ל כשהיה רואה מודעה שכתוב “אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה” היה מוציא עט מחיקו ומתקן את המודעה שאין לדבר כלל בביהכנ”ס “ובפרט” בשעת התפילה וכו’, כמובא בספר וזאת ליהודה, ואכמ”ל. וראה גם מה שהאריך בזה האדמו”ר מתולדות אהרן בקו’ הדעת והדיבור פרשת קרח תשע”ד עמ’ ל”ח – ל”ט עיי”ש, ודפח”ח. וע”ע מה שהכריעו לאיסורא בזה בשו”ת שפתי שושן חאו”ח סי’ י’, ובשו”ת עשה לך רב ח”ח סי’ כ”ד, ועוד.
וידעתי בינ”י ידעתי דיש מלמדין זכות על המקילין לענין שיחת חולין (לא בטילה) שלא בשעת התפילה (עיין ערוך השלחן האשכנזי סי’ קנ”א בע’ ה’ ומסגרת השלחן על הקיצור שו”ע ריש סי’ י”ג ושאר אחרונים, וראה גם בשו”ת פני מבין חאו”ח סי’ רל”ד שרצה להקל יותר לת”ח בביהמ”ד, וע”ע בהליכות שלמה הל’ תפילה פי”ט סע’ א’, ושו”ת עולת יצחק רצאבי ח”ב סי’ נ”ט, ושו”ת יד אהרן אהרוני ח”ד סי’ ב’ באורך, ושו”ת מציון אורה ח”ב או”ח סי’ ז’, ויש בכל זה אריכות דברים טובא ואכמ”ל), ולכן באמת לא כתבתי בפנים ש”אסור” אלא רק שנכון מאוד להחמיר (וכמוזכר לעיל שגם מרן הראש”ל הג”ר יצחק יוסף שליט”א בספרו ילקוט יוסף הנ”ל נמנע מלכתוב להדיא שאסור לדבר דברי חולין בבית הכנסת, ורק דיבר על שיחה בטילה ובמקורות הביא חומרא דשיחת חולין), אבל מחומרת הנושא בוודאי דראוי לחזק ולהתחזק ביתר שאת וביתר עוז בדברים שגאולתינו ופדין נפשנו תלויים בהם, ודי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם זה כאלפיים שנה ולא עת לחפש קולות בדברים כאלו, ובפרט דלכו”ע אין בזה חומרא יתירה כלל אלא ההיפך הוא הנכון, וגם המתירים מודו דהכי יאות למעבד להיזהר בזה עכ”פ לפנים משורת הדין כדי לתת כבוד לבית אלקינו ולשכינה השוכנת במקדש מעט, וכל שכן עתה שרבו הפריצים מחמת המצאת מכשירי הסלולר שמביאים תשעה קבים של שיחה אל תוככי בית המדרש, וסוף סוף הרי יש לנו מעשה רב שמרן הגרע”י זלה”ה היה מוכיח למי שמיקל בזה, דכן לא יעשה.
