שאלה: אני רוצה לקשור את הסכך בסוכה כדי שלא יעוף עם הרוח. האם אני יכול לקשור את הסכך באמצעות “אזיקונים” מפלסטיק, או שיש בזה איזה בעיה הלכתית?
תשובה: מותר אפילו לכתחילה לקשור את הסכך לדופני הסוכה (או ללייסטים שמעל דופני הסוכה) ע”י אזיקונים מפלסטיק, ואין בזה חומרא משום “מעמיד”. ומ”מ נכון שלא להדק את האזיקונים יותר מדאי, אלא יקשור אותם באופן שיהיו רפויים קצת.
מקורות:
מתוך ספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ד’:
ענף א’ דין “מעמיד” לדעת מרן
בראש ובראשונה ידוע תדע, דבעצם הפיסול דמעמיד בדבר הפסול לסיכוך, דעת קדושים דשלושת עמודי ההוראה להיתרא – דכ”ה להדיא ברא”ש פ”ב דסוכה סוף סי’ א’, שכתב דאף לדעת רבי יהודה (בסוכה כא’ ע”ב) טעמא דקבע עיקר ולא טעמא דמעמיד, ושם הוכ”ח הוכי”ח דכן היא דעת הרי”ף (ומיהו הרמב”ן במלחמות דף י’ ע”א פירש אחרת בדעת הרי”ף). והרמב”ם בפירוש המשניות לסוכה פ”א מ”א הנה כתב דאין הלכה כרבי יהודה, וא”כ אפי’ אי נימא דטעמא דמעמיד עיקר, מ”מ הלכה כרבנן, עיי”ש.
וכן היא דעת עליון של מרן השו”ע לדינא, דאין לפסול לסכך ע”ג דבר המק”ט, דנהי דבשו”ע סי’ תרכט’ סע’ ז’ משמע מקופיא להחמיר כמו שהרגיש כת”ר (דמרן שם נכנס לבית הספק אם מותר להניח סולם על גג הסוכה כדי לסכך על גביו, וספיקו היינו אי הוי כדבר המקבל טומאה אי לאו וכמו שעלה ונסתפ”ק בתשובות המיוחסות לרמב”ן סי’ רטו’ והובא ביתה יוסף), מ”מ כבר תמ”ה תמ”ה קרא המג”א סק”ט דמרן גופיה בסע’ ח’ הורה זקן דמותר לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל, והן הן דברות התרומת הדשן דקיי”ל דאין איסור להעמיד בדבר המקבל טומאה, וגם בשו”ע סי’ תרל’ סע’ יג’ מוכח דליכא קפידא בדבר המעמיד. וכתב המג”א בתירוץ קמא, דס”ל למרן דמותר להעמיד בדבר הפסול לסיכוך, ומה שכתב מרן בסע’ ז’ לענין סולם, היינו שמסכך בסולם עצמו (כלומר דהסולם רחב ד’ טפחים, דלכן פוסל משום דהוי סכך פסול – כן פירש במשנ”ב סקכ”ב. ובנהר שלום סק”א משמע דמפרש דהסולם הוא הוא הסכך ואין זולתו, ולאו דוקא דיש ד’ טפחים. ובין הכי ובין הכי כוונת המג”א אחת היא, דהפסול של הסולם הוא מצד דהוי סכך ולא משום דבר המעמיד, דאה”נ מרן ס”ל דליכא קפידא אם מעמיד על דבר המק”ט). עיי”ש. ובאמת הכי מסתברא, דהרי הספק שמוזכר בתשובות המיוחסות לרמב”ן, היינו לענין לסכך עם הסולם עצמו, והוא המקור נפתח לדברות מרן שבשו”ע הנז’, וא”כ דבר תימא הוא לומר דמרן שינה הספק לגמרי לדון מצד דבר המעמיד.
ובתירוץ השני כתב המג”א שם, דדעת מרן להכריע דלכתחילה יש לחוש לדבר המעמיד, משא”כ בדיעבד לית לן בה. ומה שנקט מרן בסי’ תרכט’ סע’ ח’ לענין מסמרים של ברזל דאף לכתחילה משרא שרי, צריכין לומר דשאני התם דהוי רק מעמיד דמעמיד (עיי”ש היטב, ובפרמ”ג א”א סוף סק”ט). וכת”ר נר”ו כנראה תפס במושלם תירוץ זה. ואולם הנה הגר”א על אתר סוף אות יא’ השיג”ה ידו החזקה על תירוץ זה, דאין לחלק בין “מעמיד” ל”מעמיד דמעמיד”, דנהי דישוב זה מיישב דבר הסתירה בין סע’ ז’ לסע’ ח’, מ”מ עדיין לא נושענו מהא דסי’ תרל’, ולומר דמרן מיקל רק לענין בדיעבד הוא דוחק, עיי”ש. וכן הט”ז בסי’ תרכט’ סק”י כתב ליתובי דעתא כהתירוץ הראשון במג”א, והניף ידו שנית בסי’ תרל’ סקי”ד בדעת מרן, דלא חש לדבר המעמיד, ודלא כהר”ן עיי”ש (ומה שכתב הט”ז בסי’ תרכט’ סקי”א, זכור אזכרנו עוד להלן).
[ועוד דרכי נועם ישוב נאמרו באחרונים חביבים, ועיין במאמר מרדכי סי’ תרכט’ סק”ז, ובבגדי ישע שם על המג”א סק”ט, ובערוה”ש שם סע’ ח”י, ושאר ספרן של צדיקים, ואין להרחיב את היריעה כעת].
ושא נא עיניך וראה בשו”ת גינת ורדים חאו”ח כלל ד’ סי’ ח’ שנקט להתיר לכתחילה לסכך ע”ג דבר שאין גידולו מן הארץ (אלא דיש לפלפל בטעמו וראה נא בהמשך מילתין), כי אם ממידת חסידות עיי”ש. וכן בשו”ת בית יהודה עייאש ח”א סי’ טו”ב כתב להתיר בשופי לכתחילה. וכן בשו”ת זרע אמת ח”ג סי’ סו’ כתב דלא קיי”ל כמ”ד דאוסר להעמיד על דבר הפסול לסיכוך, והוסיף: “וכמו שכתב הבית יוסף” עכ”ל – והיינו דכן דעת מרן ז”ל. וכ”כ הגאון הרב שלחן גבוה בסי’ תרכט’ סקי”ד ד”ה ואחרי, דדעת מרן השו”ע להקל בדבר המעמיד משום ספק דרבנן לקולא (ונשאר בצ”ע על מה שכתב מרן בסע’ ז’). וכן בשו”ת שערי רחמים פראנקו ח”ב חאו”ח סי’ לה’ נקיט ואזיל עיקר כתירוץ ראשון של המג”א (ורק בסוף התשובה הזכיר התירוץ השני כלאחר יד), והיטב חרה לו על דברי הרב בית השואבה (דיני עשיית סוכה אות יג’ – טו’) שכתב לחוש לסברת הר”ן וסייעתו. וכן מרן החבי”ף זלה”ה בשו”ת לב חיים ח”ב סי’ רי’ מול סו”ף צדיק עת”ק התירוץ הראשון שבמג”א ותו לא מידי עיי”ש. וכן עשה בשד”ח אסיפת דינים מערכת סוכה סי’ ב’ אות ז’. וזיל קרי נא להרב עיקרי הד”ט או”ח סי’ לב’ אות ו’ שכתב וז”ל: “וכן המנהג קדום ופשוט וכו’ לסכך תחת מעשה רשת ושכבה של ברזל הקבועה ומעולם לא מיחו בהם חכמים וכאשר עיני ראו וידי שמתי למו פי.” עכ”ל. וכ”כ בפקודת אלעזר ן’ טובו סי’ תרכו’ סע’ ג’. ובשו”ת רב פעלים ח”ב חאו”ח סי’ סה’ כתב וז”ל: “והנה לפי דעת מרן ז”ל שעשה עיקר מפירוש הרא”ש ז”ל משמע דאין לחוש לטעמא דמעמידה בדבר המקבל טומאה.” עכ”ל [ומ”מ סיים שם דראוי לצאת אליבא דכו”ע, וחשש לתירוץ בתרא של המג”א. ומיהו בספרו בן איש חי ש”ר פרשת האזינו אות ב’, השמיט חומרא זו]. ובערוך השלחן עפשטיין סי’ תרכט’ כתב וז”ל: “ואם מותר להעמיד בדבר המקבל טומאה, רבינו הב”י פסק דמותר וכו’ וזהו דעת רוב רבותינו, לבד הר”ן וכו’. וכיון דאפילו להר”ן אינו אלא מדרבנן ורוב הפוסקים והירושלמי לא ס”ל כן, למה לנו להחמיר וכו’, וכיון שכן הוא גם הכרעת רבותינו בעלי השו”ע אין להחמיר בזה.” עכ”ל.
וגם מדברי הכהן הגדול מאחיו הרב משנ”ב סי’ תרל’ סקנ”ט מבואר, דהעיקר בדעת מרן היינו להתיר (והביא שם בשער הציון סק”ס דכן דעת רוב ככל הראשונים כמלאכים, עיי”ש), ומ”מ למעשה כתב ד”לכתחילה נכון להזהר” בזה כיון דישנם אחרונים שמחמירים בזה (וראה גם במשנ”ב סי’ תרכט’ סקכ”ב).
ומרן רבינו מוהר”ר עובדיה יוסף זלה”ה בשו”ת יחווה דעת ח”א סי’ סד’ (ד”ה אולם) נקיט ואזיל כמילתא דפשיטא דדעת מרן השו”ע להקל בזה, ברם לא גילה לנו נימוקו אשר עמו, וכנראה שמיע ליה כלומר סבירא ליה דהעיקר כתירוץ קמא במג”א, וכנ”ל [ובספר עמודי שש טופיק לבבא מציעא דף ע’ ע”ב (עמ’ קמא’ מדפי הספר, בהערה) כתב להשיג על הגאון יחווה דעת דאישתמיט מיניה דברי מרן בסע’ ז’. ובספר עין יצחק יוסף ח”ג (מהדורת תשס”ח) עמ’ ק”ץ שלח יד משג”ת על הרב עמודי שש, דאישתמיט מיניה דברי המג”א על סע’ ז’ בתירוץ קמא]. וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”י חאו”ח סי’ מו’, ובחזו”ע סוכות עמ’ מה’, ובשו”ת תפלה למשה לוי ח”ב, ובשו”ת אור לציון ח”א חאו”ח סי’ מא’, ובשו”ת עמק יהושע מאמן ח”ז חאו”ח סי’ כא’, ובשו”ת שמע שלמה ח”ד חאו”ח סי’ כ’ וח”ה חאו”ח סי’ ה’, ובספר בארות יצחק על פסקי מהרי”ץ הל’ סוכה סקל”ז, ובספר מראות ישרים על סוכה סי’ ד”ן, ובספר חכו ממתקים זאדה הל’ סוכה סי’ תרכט’ הערה עב’, ובספר ברכת יצחק ברכה על המועדים עמ’ רכג’, ובשו”ת שערי ציון סופר ח”א סי’ טו’, ובשו”ת דברי דוד טהרני ח”א חאו”ח סי’ לז’ אות ה’, ובשו”ת דברות יעקב דהאן ח”א חאו”ח סי’ פה’, ובשו”ת אדני פז ח”א חאו”ח סי’ לב’, ובשו”ת ויזרע יצחק פנחס ח”א חאו”ח סי’ טו”ב, וקצרתי בכל זה.
ואכן בודאי דלענין מעשה כל הירא את דבר ה’ ראוי לו לחוש לכתחילה לסכך ע”ג מידי דחזי לסכך, לצאת ידי מצוה חביבה זו אליבא דכולי עלמא ללא בית מיחוש, וכפי שאכן עולה מהתירוץ השני במג”א (ופסקו כוותיה בחיי אדם כלל קמו’ אות ל’, ובדרך החיים אות ד’, ובשו”ע הגר”ז סי’ תרכט’ סע’ יג’, ובכה”ח סופר סי’ תרל’ סקפ”ח), ומ”מ בנידון של ה”אזיקונים” איכא כמה טעמי תריצי להקל אף לדעת הר”ן ודעימיה, וכפי שאבאר בקצירת האומ”ר.
ענף ב’ “מעמיד” באזיקונים
ראשית עונ”י, הנה הר”ן גופיה (שם) כתב וז”ל: “ואע”פ שעכשיו נהגו לסמוך סוכות על גבי כתלים שאין מסככים בהן לפי שאין גידולו מן הארץ, היינו טעמא משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהן, ועוד דכו”ע ידעי דכל כה”ג בית דירה מקרי ולא סוכה, הלכך ליכא למיגזר.” עכ”ל. והנה בודאי ליכא אורחא לסכך באזיקונים, ונהי דדרך כל הארץ לעשות גגות מ”פלסטיק” כידוע, מ”מ סוג הפלסטיק שעושים ממנו גגות שונה בתכלית ולא קרב זה אל זה, ולפקצ”ד לאו מסתברא למיגזר אזיקונים אטו פלסטיק ממין אחר, והיא גזירה רחוקה טובא (ולא רחוק הוא לומר דנפיק מכלל “כיוצא בהן” שכתב הר”ן). והנה כיון דחזינן דחכמים פליגי ארבי יהודה וסבר”י מרנ”ן דאין גזירה כלל, לאפושי פלוגתא לא מפישינן, וגם לרבי יהודה אין לגזור אלא בחשש קרוב. ויתירה מזו אען ואומר בס”ד, דהנה פוק חזי במג”א הנ”ל שכתב דהטעם דמותר לסכך ע”ג שיפודים (כדאיתא בסי’ תרלא’ סע’ ח’ – כלומר עפ”י רש”י בסוכה דף טו ע”ב דהכוונה היא שמניח הסכך ע”ג השיפודים, לבל יפול הסכך ארצה, עיי”ש) לפי הר”ן היינו ג”כ מכעין הנימוק הנ”ל, דכיון דהיא רק גזירה שמא יבאו לסכך בו, כל מילתא דשייך בה נימוק כל דהוא לחלק ולומר דלא אתי לאחלופי – לא גזרינן, ותדע דהנה המג”א בעצמו נקט דדרך לסכך במסמרים של ברזל (כי על כן הוקשה לו ממש”כ מרן בסע’ ח’. וכל זה דלא כמבואר ביתה יוסף דיש לפרש דמיירי בשיפודי עץ), ועם זאת כתב דבשיפודין ליכא למיחש אע”ג דשיפודין ומסמרים תרוויהו מברזל נינהו, הא קמן דכל ברזל דיינינן ביה כאורחיה, שיפודים לחוד ומסמרים לחוד, ועל זה הדרך הכא נמי דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר דאין לגזור על האזיקונים מחמת חשש למוצרי פלסטיק אחרים, דלא דמו כלל ולא אתי לאחלופי, ואין גוזרין גזירה לגזירה.
ואף לטעם השני שכתב הר”ן שם: “ועוד דכו”ע ידעי דכל כה”ג בית דירה מקרי ולא סוכה” – הנה אף אי נימא דאכן יש לחוש לא זיקין אטו גגות מפלאסטיק, לא דבר ריק הוא לומר דכו”ע ידעי דגגון מפלסטיק בית דירה מקרי, והלא פוק חזי דרבים סוגרים מרפסותיהן בגגוני פלסטיק ומשתמשים באותה מרפסת ככל חדר מחדרי הבית. וכל זה דלא כשו”ת אבני ישפה חאו”ח סי’ קכ’ ענף א’. עיי”ש.
[וידעתי בינ”י ידעתי דיש מקום לערער על שני הסברות שהזכרנו, ומ”מ חזי לאיצטרופי לשאר הסניפים שאזכיר בסמוך].
וזאת ועוד אחרת, דהנה הסכך לא נשען כלל על האזיקונים, אלא קושרים את הסכך עם האזיקונים כדי שלא תדפנו רוח, וצאינה וראינה בשו”ת דובב מישרים ח”א סי’ צ’ (ד”ה ועפי”ז) ששלח את באר”ו לחדש, דלפי מה שכתב בשו”ת חת”ס חיו”ד סי’ רד’ דכל מידי ד”מונע” נפילה ולא משמש “לסמוך” ממש לא מקרי “מעמיד”, הוא הדין והוא הטעם דכל שעשוי רק להחזיק את הסכך שלא יתפזר ברוח מצויה, לא חשיב “מעמיד” ומשרא שרי לכו”ע. ומן הדא כתב שם ליישב דברות התוס’ בסוכה דף יג’ ע”ב ד”ה דלא, שנקטו להדיא דמועיל ליתן דבר המק”ט על הסכך כדי שלא יתפזר ברוח. עיי”ש. וכ”כ הרב פתחא זוטא סי’ תרכט’ סק”י ד”ה אולם, עיי”ש.
וכן מסיק בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ קלז’, דלכו”ע מותר להניח דבר המקבל טומאה ע”ג הסכך לבל יעלה לנו השמימה ברוח מצויה, כיון דרק “מונע” מהרוח מלפעול על הסכך, ולא חשיב “מעמיד”. ודייק כן גם מהחת”ס הנ”ל. ומוסיף והולך, דהנה רש”י בסוכה דף כא’ ע”ב ס”ל דהטעם לשבח ד”מעמיד” פוסל (למ”ד דפוסל) אינו משום גזירה שמא יסככו בו כסברת שאר הראשונים, אלא רש”י יהיב טעמא דכיון דהסכך מונח ע”ג המעמיד והוא המחזיק כל הסכך, הוי כמסכך במעמיד עצמו – ומן הדא כתב הרב שבט הלוי, דבודאי דמה ש”מונע” מהרוח מלהוציא את הסכך ממקומו, לא נחשב כסכך עצמו, וממילא לא פוסל את הסוכה. עיי”ש. וסברא דומה לזה, חדית מדיליה בשו”ת דבריך יאיר ח”ג סי’ כב’ (עמ’ קלז’ אות ב’), והוא, דגם אי נימא דנחשבים האזיקונים כ”מעמיד”, מ”מ הסכך נסמך גם על הנסרים וכיוצא בהן, וא”כ הוי זה וזה גורם ולכו”ע לא גזרינן לפסול בכהאי גוונא, עיי”ש.
[ולעולם לא נעלם מה שכתב הרב חיי אדם כלל קמו’ אות ל’ בזה”ל: “אבל לקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים, ראוי ליזהר לכתחלה, כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה”. עכ”ל (ונפסק במשנ”ב סי’ תרכט’ סקכ”ו) – אלא דשאני התם דהסכך לא נשען כלל על דופני הסוכה, אלא הסכך נאחז ע”י קשירה לכלונסאות, כפי שמורה לשון זהורי”ת של החיי אדם, ולכן החבלים נחשבים בודאי כ”מעמיד”, משא”כ היכא דתכלית החבלים אינו כי אם למנוע השפעת רוח מצויה, לא קרינן בהו “מעמיד”].
ומיהו לכאו’ איכא לאקשויי על דברות הרב דובב מישרים והרב פתחא זוטא, מדברי מור”ם במפה סי’ תרכט’ סע’ ז’, באשר גזר אומר דאסור אפי’ להניח את הסולם על הסכך כדי להחזיקו עיי”ש. ואולם לא קשיא מידי, דכבר כתב הט”ז סק”י דגם מור”ם בכל דבריו שם מיירי במידי דאית ביה ד’ טפחים, א”כ הרי פוסל מצד עצמו, ולא משום מעמיד נגעו בה. וכ”כ להדיא המג”א סק”י, דעל מה שכתב מור”ם דאסור ליתן סולם על הסכך להחזיקו, כתב המג”א: “דעכ”פ סכך פסול הוא”. עכ”ל. וסעיד וסמיך הוי לן, דהנה פקח עיניך וראה דלענין זה לא כתב המג”א לתלות בשני התירוצים אי קפדינן אדינא דמעמיד אי לאו, אלא בזה נקט המג”א דבעל כרחין לפרש דהפיסול הוא מצד עצמו ולא משום דמעמיד את הסכך הכשר, ודו”ק. איברא דבביאור הגר”א שם ובמשנ”ב שם סקכ”ד כתבו לפרו”ש מפה דהאיסור הוא משום דבר המעמיד. וכן מבואר בשו”ע הגר”ז סי’ תרכט’ סע’ יא’. [וגם בעיקר מה שפירש הרב דובב מישרים בדעת התוס’, לכאו’ נעלם מעין הבדולח מה שכתב רבי אבה”ו הגאון כוכב מיעקב על המשניות מקואות פ”ה מ”ה, דפירש בדעת התוס’ בסוכה דף ו’ ע”א, דכל ש”מונע” חיסרון בסכך – חשיב מעמיד, ופוסל]. ועכ”פ, מידי סניף לא פלטינן, וגם סברא זו הוציאוה ותצר”ף.
ואף גם זאת בינו נא, דהנה הגאון מהרי”ל דיסקין במכתבים סי’ נו’ ישב על המסב”ר לבאר דהפיסול של “מעמיד” שייך רק לגבי דברים המקבלים טומאה, ולא בדברים שאין גידולן מן הקרקע, ולא כדין הסכך עצמו. [ובקושטא כבר צידד כן המאירי בסוכה דף כב’ ע”ב סוף ד”ה זו היא שיטתינו. ובספר פתח הדביר שעל ספר העיטור עשרת הדברות שער ג’-ד’ סקפ”ה פירש כן בכוונת בעל העיטור ז”ל. ויש שכתבו לפרש דזו ג”כ דעת עליון של הגאון גינת ורדים שהבאנו לעיל, דהרי בשנותו את טעמו מדוע מותר להעמיד הסכך על גבי שכבה של ברזל, התייחס רק לעובדה שמקבל טומאה, ואילו לענין שאין גידולו מן הארץ אין אומר ואין דברים]. ועפ”ז העיר לנכון בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ ח”ן אות לה’, דבפלסטיק לא שייך פיסול דמעמיד [כלומר אף לא בכלים מפלסטיק, דהרי אינו מהחומרים שמקבלים טומאה. וכל שכן הכא באזיקונים דאינו אלא פשוטי כלי פלסטיק ולא כלי ממש, וגם השימוש בהם הוא חד פעמי ודמי לדין חותל של הוצין ההובא ברמב”ם פ”ה מהל’ כלים הל’ ז’]. ועיין שו”ת רבבות אפרים ח”ח סי’ רמב’ (ב’) ד”ה ובענין.
ועל הכל אגידה נא, דאף לשיטת הגר”א והמשנ”ב הנ”ל דשייך “מעמיד” היכא דמציל מן הרוח, מ”מ הדבר פשוט דהיינו דוקא היכא דהסכך לא יכול לעמוד ברוח מצויה לולי הסולם, משא”כ בנידון דנן, הרי עפ”י רוב סכך ה”קיינעס” יכול לעמוד ברוח מצויה, ומה שקושרים ע”י האזיקונים היינו רק מפני דאגה מדבר שלא יבוא רוח סערה וישאר בלי סוכה, וכל כה”ג בודאי לאו מסתברא כלל שיהיה שייך בזה פיסול דמעמיד, כיון שהסכך עומד וגם ניצב בלי האזיקונים, וכמו שמצינו במשנה בסוכה הנ”ל (כא’ ע”ב) דהסומך את הסכך ע”ג מטה באופן שאם יוציאו את המטה לא יפול הסכך – שפיר דמי אף לרבי יהודה עיי”ש. וכיו”ב כתב הב”ח סי’ תרכט’ (ד”ה עוד נ”ל) לבאר בדעת הרשב”א, דמה שהתיר בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ ריג’ להחזיק סכך ע”י מסמרים, מיירי אשר הסכך ראוי לעמוד גם בלי מסמרים עיי”ש. וראה גם בחזו”א סי’ קמג’ אות ב’, עיי”ש.
[וכלך הבט בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ מד’, בענין סולם שמחזיק הסכך שלא יתפזר ברוח, דמסיק דאפי’ לאחר שעבר רוח סערה, הסוכה נשארת בהכשרה, דאע”ג דלולי הסולם כעת כבר לא היה בה סכך, מ”מ כיון דסוף סוף הסכך הוא “ראוי” לעמוד ברוח מצויה גם בלי הסיוע של הסולם, סגי בהכי. עיי”ש. ועיין גם בשו”ת שבט הקהתי ח”ה חאו”ח סי’ קי’ אות ב’, עיי”ש].
ועוד אשיבה ידי ואצר”ף מה שכתב בשו”ת אור לציון ח”א סי’ מא’ ד”ה ועוד, דבדברים קטנים שאינן ניכרים כולי האי דהן המה המעמידים את הסכך, לכו”ע לא גזרו שמא יסברו הרואים שמותר לסכך בהן, עיי”ש. ושפר קדמי לומר דהוא הדין נמי לענין האזיקונים, דהגם כי הם ניכרים קצת, מ”מ הואיל ורק בעתות רוח נושבת הם מחזיקים את הסכך, אין השפעתן ניכרת כל כך דנגזור עלייהו, ולא דמו לסולם דעיני כל חי צופים בו מפאת גודלו.
ובשו”ת שמ”ע שלמה עמאר ח”ד סי’ כ’ שאול נשאל בכעין הנידון דנן, אם יש להקל לקשור הסכך בחוטי ניילון, והשיב להתיר בשופי לכתחילה, משום דאנן קיי”ל כחבל נביאים דס”ל דמותר להעמיד על דבר המקבל טומאה. ובסוף תשובותו הרמת”ה נראה שרצונו רצון יראיו לצרף סניף מחודש (עפ”י המבואר בשו”ת גינת ורדים כלל ד’ סי’ ח’), דאם ה”מעמיד” הוא מחובר לדפנות או מונח מעל הסכך, מתבטל חשיבותו, ולא פוסל אפי’ לשיטת הר”ן [ואע”ג דדברי הגינת ורדים אמורים לענין ביטול מעמיד שמצד פיסול המקבלת טומאה, מ”מ מדברי הרב שמע שלמה שהביא כן לנידון חוטי ניילון, משמע קצת דהבין דשייך לומר סברא זו גם לגבי ביטול חשיבות המעמיד שפיסולו מצד שאינו מגידולי קרקע. עיי”ש היטב].
ועין רואה בשו”ת שערי יושר חנניה ח”ב חאו”ח סי’ עא’ אות ג’ שצידד להורות דאם הסכך לא היה יכול לעמוד ברוח מצויה לולי האיזקונים, אסור לברך “לישב בסוכה” על סוכה כזאת, עיי”ש. ואחרי המחילה רבה כיאות, הפריז על המידה בזה, דהרי איהו גופיה כתב באותה תשובה דהיכא דהספק אינו בברכה אלא בסוכה וישנו ספק ספיקא להכשיר את הסוכה, יש לברך שפיר [עיין שו”ת יביע אומר ח”ה חאו”ח סי’ מב’, וכעת ע”ט לחשות בסוגיא זו], והכא נמי הא קמן דאיכא צרפ”י קודש טובא, ואית לן שובע סמכו”ת להתיר הסוכה, וא”כ הדר דינא דשפיר יש לברך “לישב בסוכה”. וראה שו”ת עמק יהושע מאמן ח”ז חאו”ח סי’ כא’ ד”ה אך, וספר אמת ליעקב קמנצקי סי’ תרכט’ בהערה.
ובקובץ אור תורה גליון תקו עמ’ פח’ הרב הכותב נר”ו תפס במושלם מה שהבאנו לעיל בשם הרב אבני ישפה, דהעלה דאין להשתמש באזיקונים, משום פיסול דמעמיד, וכתב הרב הכותב שם דיש “לעורר ולהסיר מכשול”. ואחר המחילה שותיה דמר לא גמירנא, ואין למו מכשול, והמחמיר יחמיר לעצמו [והרב הכותב גם בנה אצלו ציו”ן ל”שו”ת שבלי הלקט ח”ד סי’ נז”, ובהורמנותיה דמר, בל יראה ובל ימצא שו”ת אשר יקרא שמו כן (ורק קיים “ספר” שבלי הלקט המיוחס לרבינו צדקיה הרופא ז”ל, ואין בו “חלק ד'”), וכנראה הרב הכותב הביט באיזה ספר שציין ל”שו”ת שבה”ל ח”ד סי’ נז'”, וזה פתרונו: “שו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ נז'”, שדן לענין לפרוס ניילון שקוף על גבי כל הסוכה, עיי”ש, וכמובן שאין הנידון דומה לראיה]. ובקובץ אור תורה גליון תקח’ עמ’ עד”ר כתבו תרי רבנן להשיג על הרב הכותב הנ”ל משום דהאזיקונים לא מקבלים טומאה – וגם דבריהם תמוהין טובא דהרי האזיקונים אין גידולן מן הארץ ומדוע פשיטא להו כסברת המהרי”ל דיסקין הנ”ל דמכשיר בזה והיא שיטה מחודשת ולא כן הבינו רוב ככל האחרונים חביבים ז”ל. ומ”מ יש להקל בזה מכל הני טעמי תריצי דלעיל.
ענף ג’ פיסול דתקרה קבועה
ומיהו כל האר”ש הזאת אשר אמרתי היינו דוקא לענין פיסול ד”מעמיד”, אך לכאו’ אכתי אית ביה חששא אחרינא (והחשש הוא לאו דוקא באזיקונים, אלא בכל קשירה שהיא, אפי’ אם קשירה ע”י צמחים, כגון הנקרא “גבה”), דהרי אם יקשור את הסכך לסוכה, יש לחוש למה שכתבו התוספות בסוכה דף ב’ ע”א ד”ה כי והר”ן שם, דנסרים דקים שקבעו ע”י מסמרים, שייך בהן פיסול דרבנן משום גזירת תקרה (כלומר דמחדשים התוס’ דמה שאמר רבי מאיר בדף יד’ ע”א דאין לסכך בנסרים רחבים ארבעה מפני גזירת תקרה, הוא הדין לענין נסרים דקים שקבעום, דגם בזה שייך גזירת תקרה יען כי דמו לבית דירה מחמת קביעתן), ולא עוד אלא דאיכא נמי פיסול מן התורה, דחשיב תקרה קבועה ולאו דירת עראי היא, וז”ל התוס’:
“אמאי אמר גשמים סימן קללה בחג, והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה. ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין גבי פלוגתא דר”מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי, וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה. מ”מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה. וי”ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע, מ”מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי.” עכ”ל.
איברא דבהגהות סמ”ק סי’ צג’ אות לב’ (דף ה”ן ע”א) משמע דלמד בכוונת התוס’, דכוונתם ז”ל דהיכא דלא יכולים להכנס גשמים מחמת הקביעות, אזי דוקא הוא דהוי כדירה קבועה ופסול מן התורה. ועיין גם במרדכי לסוכה סי’ תשלב’. ונ”מ לענין אם יקבע סכך “קיינעס” או ענפי דקל וכיוצא ע”י מסמרים, סוף סוף לא חשיב דירת קבע (והוא דבר נאה ומתקבל על הדעת, דמי הוא זה ואיזה הוא אשר מתגורר בדירה כזו). והנה כמשמעות דברות ההגהות סמ”ק, כן מפורש היטב בהגהות מיימוניות פ”ה מהל’ סוכה אות ט’, וז”ל: “מעשה שסיכך ה”ר שמשון גיסו של ר”ת בנסרים שאין בהן ד’ טפחים ועשה סוכה יפה מאד כעין כיפה תקוע במסמרות, ופסלה ר”ת משום דמצלת מן הגשמים.” עכ”ל. הרי שפתותיו ברור מללו דכל הפיסול הוא רק מחמת דמצלת מן הגשמים, ואין פיסול בעצם העובדה שהנסרים קבועים במסמרות.
וכן נראה דהבין הב”ח סי’ תרלא’ (ד”ה ומ”ש ר”ת) בכוונת התוס’ הנ”ל, עיי”ש היטב. וכן משמע בפרמ”ג סי’ תרלה’ מ”ז סק”ב, ובמהר”מ מלובלין לסוכה דף ב’ ע”א על התוס’ הנ”ל, ובערוך לנר שם, ובישועות יעקב סי’ תרלא’ סק”א, ובשו”ת בניין שלמה ח”א סי’ מד’ דף נא’ ע”א, ובשו”ת האלף לך שלמה חאו”ח סי’ שסו’ (וכן ניכר מדברות הרב השואל הגאון בעל שו”ת בית יצחק שמעלקיש), ועוד אחרונים חביבים. וצאינה וראינה להרב שבילי דוד או”ח סי’ תרכה’ סק”ב שמעלה ארוכ”ה בדברות התוס’ הנז’ והסיק בדעתם (סוף ד”ה ונראה) דאם הנסרים קבועים במסמרים הוי שפיר סוכה כשרה כל עוד שחודרים גשמים עיי”ש.
[והבט וראה למרן החיד”א בברכי יוסף סי’ תרלא’ סק”ב שכתב לדייק מסתימות לשון מרן השו”ע שם סע’ ג’ דאפי’ שלא יכול להכנס מטר (או גשמים) כשר (בדיעבד מיהא), יען כי לענין הלכה לא קיי”ל כהתוס’ הנ”ל. וראה גם בנהר שלום סי’ תרכז’ סק”ד. וי”ל. ואכמ”ל].
ואף אי נימא דכוונת התוס’ דכל סכך שקבעוהו במסמרים פסול אפי’ היכא דנכנסים גשמים, דגם זה ל”דירת קבע” יקרא [וכן היא משמעות האגודה ריש סוכה (ד”ה כי) בשם התוס’ , ופסקי התוס’ לסוכה פ”ק אות א’, והמג”א סי’ תרכז’ סק”ב , והאליה רבה סי’ תרכט’ סקט”ו, והמשנ”ב בשער הציון סי’ תרלג’ אות ו’ . וכן הסיק לדינא בספר מנחה חדשה פאפרש בתשובות שבסוף ח”ב תשובה א’. וכ”כ שו”ת אבני צדק חאו”ח סי’ פב’. והב”ט היטב היטב הב”ט בשו”ת מהרי”ל החדשות סי’ סו’ ושם בהערה אות ז’], מ”מ בשו”ת תרומת הדשן סי’ פט’ אמר לדבק טוב הוא ויחזקהו במסמרים לא ימוט, וז”ל: “קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית פסולין נמי או לאו. תשובה. יראה דכשר הוא. וכן מוכיחות ההלכות פ”ק דסוכה וכו’.” עכ”ל [והובא ביתה יוסף סי’ תרכו’ בשתיקה יפה]. וכן בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ ריג’ נקט גבי נסרים קבועים במסמרים, דאין מקום לפסול מצד דהוי “קבע”, ורק הביא דיש שרצו לפסול מדרבנן משום גזירת תקרה, ונראה שם מסקנת הרשב”א דגם מדרבנן אין לפסול . (ואמת אגיד דבנוגע לדברי הרשב”א הרשות נתונה לדחות קצת ולומר דנהי דהסכך הקבוע לא פוסל, מ”מ גם אינו כשר, והסוכה כשרה מכח הסכך הנוסף שאינו קבוע. ובפרט לענין “גזירת תקרה” יש לדחות כן, ועיין בשו”ת אמרי יושר ח”א סי’ מג’ ואכמ”ל. ומיהו בדברי התרומת הדשן הנז’ אי אפשר לדחות דחיות אלו). וכן בטור או”ח סי’ תרכו’ הביא בשם בעל העיטור שנסרים (לאטי”ש) הקבועים בבית (בפשטות בודאי מיירי שקבועים ע”י מסמרים או כל קביעות אחרת) ניתן לעשותם סכך כשר (כן היא הבנת הב”י והאחרונים) ע”י הסרת הרעפים שעליהם עיי”ש, ונפסקו דבריו בשו”ע שם סע’ ג’ (ומ”מ יש לחלק קצת, דכיון דלא כל הסכך קבוע, לא חשיב תקרה קבועה).
וגם אם קבל נקבל להלכה את הסברא דסכך הקבוע במסמרים פסול אף היכא דיכול הגשם לחדור, משום דהוי דירת קבע או משום דדמי לתקרה – מ”מ בנידון דנן אכתי הדעת נוטה, דכיון דדרך כל הארץ להשתמש באזיקונים רק באופן עראי (כי באמת אינן עשויין מחומר חזק), סוף סוף אינו בכלל “קביעות”, ולא דמי כלל למסמרים. [וכעין זה חילק בספר משנה הלכה סי’ תרלג’ סע’ א’ ד”ה כתב, ועפ”ז כתב ליתובי דעתא בסתירה שבדברי המשנ”ב, עיי”ש. וכן תירץ מדנפשיה בספר נטעי גבריאל הל’ סוכה פי”ט הערה ו’. וכ”כ בשו”ת נתיבות אדם דייטש סי’ טז’ אות טז’]. וגם יש לחלק בין סכך עראי (כענפי דקלים או “קיינעס” וכיוצא) לנסרים, דדוקא נסרים אם קובע אותם הוי כעין דירת קבע [שו”ר דכן חילק בשו”ת שבט הלוי ח”י סי’ צג’, ומוסיף והולך דמ”מ אין אנו צריכין לזה כיון דבתרומת הדשן (הנ”ל) כתב להדיא דמועיל נסרים קבועים במסמרים, עיי”ש – והרי הוא כמבוא”ר. וכ”כ בשו”ת תשובות וביאורים פ”ק דסוכה סי’ ה’].
ובספר שבות יצחק הל’ סוכות עמ’ סח’ כתב דאם לא קושרים בהידוק אלא בריפוף, מסתבר דשרי, דחשיב עראי. עיי”ש (ומשמע שם דהוראה זו הינה ג”כ מפי קודשו של הגרי”ש אלישיב שליט”א). ועל פי שנים עדים יקום דבר, דכן העד העיד בנו הרה”ג ר’ אברהם צבי ישראלזון שליט”א בקובץ שערי הוראה גליון ח’ עמ’ קט’ ששמע ובא מהגרי”ש אלישיב, דאם קושר את הסכך בדפנות שלא בהידוק, נחשב הסכך כעראי, ושפיר דמי. (ונהי דאין לסמוך על שמועות, מ”מ הדברים נראים כשלעצמם). וכעת חזי הוית גם להרה”ג ר’ אשר וייס שליט”א (מח”ס מנחת אשר) בתשובה כי באה בקובץ דרכי הוראה גליון ג’ עמ’ צג’, שכתב באות ג’ דגם אי נימא דיש מקום לחוש לאסור לקשור את הסכך לסוכה, מ”מ המציאות היא, דכאשר קושרים את הסכך עדיין ניתן להזיזו קצת ממקומו (הגר”א וייס איירי לענין קשירה עם חבלים – ומ”מ המוחש לא יוכחש דאף אם יקשור עם “אזיקונים” בלי לסגרן בהידוק הדק היטב, ג”כ זו המציאות), וא”כ אין בזה משום קביעות כלל, ובודאי שרי, עיי”ש.
ולסיומא דהאי פיסקא אודיע נא נאמנה, דאלו החכמים בעיניהם ש”מהדרים” לבל יקשרו את הסכך כל עיקר – לפקצ”ד אינם אלא מקילין טובא, דהרי אם לא קושרים את הסכך, איכא למיחש דלא חשיב “עומד ברוח מצויה”, ומודעת זאת בכל האר”ש מה שצידד הרב שפת אמת בסוכה דף כג’ ע”א (ד”ה והנה לכאו’), דאפשר דדין “עומדת ברוח מצויה” אינו רק לענין הדפנות, אלא גם סכך שאינו עומד ברוח מצויה לא נחשב כסכך, והסוכה פסולה על אף שהסכך עודנו במקומו ולא קם ולא זע ממנו. וכן נקטו בשו”ת משיבת נפש צינץ חיו”ד סי’ כ’, ובשו”ת זכר יהוסף ח”ד סי’ רכ’, ובשו”ת יד אליהו רגולר ח”א בפסקים סי’ כד’, ועוד מספרי דבי רב זיע”א. ואע”ג דכתבנו לעיל דמסתברא דעל פי רוב הסכך נחשב כעומד ברוח מצויה גם ללא קשירה, מ”מ יש עכ”פ מקום לחוש דאין המציאות כן [וראה בספר שפת הים זכריש על המועדים סי’ נט’ אות ז’, שהאריך הרחיב להוכיח (עפ”י המשנ”ב סי’ תרל’ סקמ”ח) דאם הסיבה שאין רוחות היא משום דישנם בתים ובניינים מסביב (וכן הוא עפ”י רוב), ולולי אותם הבתים הסכך היה נופל ע”י הרוח – לאו סוכה מקרי, עיי”ש].
ובר מן דין, הנה בסוכות שבמקומות הגבוהים (כגון במירפסות או על הגג), נראה דאסור להחמיר בזה, משום דעובר על “ולא תשים דמים בביתך”, וכל חסיד שוטה שלא קושר סככו יש לצדד דלא יוצא ידי חובת סוכה משום דהוי “מצוה הבאה בעבירה”.
ודברי אלה אשר שמתי בקרבך היו למראה עיני כמה מהאברכים החשובים בבית מדרשינו “ברכת אברהם”, וכתב ע”ז הרה”ג ר’ משה יוחאי רז שליט”א (מח”ס תשואות חן ותפארת הברית ועוד) וז”ל: “הנה שמעתי מאאמו”ר (הרה”ג ר’ אלעזר רז, רבה של תל ציון) שליט”א שמורה ובא מידי שנה בשנה, שעדיף לקשור באזיקונים, כי כבר היו מעשים שעפו סככים ביו”ט, ונשארו אנשים ללא סוכה, ומתוך רצון “להחמיר” באזיקונים הפסידו עיקר המצוה. וכן העלה למעשה בספרו אור שבעת הימים ח”ב שיצא לאור אי”ה לקראת סוכות הבעל”ט. ושם האריך טובא להוכיח דאין כלל חשש במעמיד”. עכ”ל. ודפח”ח.
ענף ד’ מסקנות ההלכה
ובכן עלה מן האר”ש, דתהא שרי לנא לכתחילה לקשור את הסכך ע”י חוטי פלאסטיק (“אזיקונים”) ואין בזה חשש “מעמיד”, דאית לן שובע סמכו”ת להקל בזה, ובקצרה הם המה:
א) שמא הלכה כהראשונים דמותר לכתחילה להעמיד בדבר הפסול לסיכוך, וכן היא דעת מרן השו”ע שקיבלנו הוראותיו (ואף לפי התירוץ השני במג”א בדעת מרן, מ”מ בדיעבד מיהא ליכא פיסולא). ב) ואת”ל דהלכה כהר”ן דמעמיד פוסל, מ”מ הרי הר”ן גופיה כתב דאם ה”מעמיד” הוא דבר שאין דרך לסכך בו, לא גזרינן עליה, והכא נמי מסתברא דהוא דין ה”אזיקונים”. ג) ואת”ל דשייך לחוש שמא יסכך באזיקונים או בהדומה לו, אכתי י”ל דכיון דהסכך נשען על דבר הכשר, והאזיקונים לא באים אלא להגן שלא תדפנו רוח, לא חשיב “מעמיד”, וכמו שכתבו החת”ס והרב דובב מישרים והרב פתחא זוטא ועוד אחרונים חביבים. ד) ואפי’ אי נימא דיש בזה “העמדה” מסויימת, מ”מ י”ל דכיון דהוי “זה וזה גורם” לית לן בה. ה) ואת”ל דאף בהגנה מפני רוח מצויה שייך פיסול דמעמיד, מ”מ במציאות עפ”י רוב הסכך עומד ברוח מצויה (פרט למקומות בודדים), והקשירה באזיקונים תכליתה רק כדי להגן מרוח שאינה מצויה, ובכה”ג לכו”ע לא שייך פיסול כלל. ו) ואת”ל דאפי’ בכה”ג שייך פיסול, מ”מ י”ל דכיון דהשפעת האזיקונים איננה ניכרת כולי האי, לא גזרינן ביה, וכמש”כ כיו”ב באור לציון. ז) ויש לצרף על כל הנ”ל, שיטת המהרי”ל דיסקין (ובעל העיטור והמאירי), דבחומר ה”פלאסטיק” לא שייך כלל פיסול ד”מעמיד” לכו”ע. ח) זאת ועוד אחרת, דכיון שהאזיקונים אינם “מונחים” מתחת לסכך אלא מחוברים אליו, מתבטלת חשיבותם, וכמאן דליתא דמו. וכעי”ז כתב בשו”ת שמע שלמה.
ועל הכל לא נוכל להתעלם שפיסול ד”מעמיד” לכל היותר אינו אלא מדבריהם, ושומעין להקל.
כי על כן נראה דאלו המקפידים לקשור את הסכך לסוכה ע”י חוטי “גבה” (חוטי צמחים שכשרים לסיכוך), הוי חומרא יתירה (ובפרט לספרדים ובני עדות המזרח שקיימו וקיבלו על עצמם הוראות מרן השו”ע), וא”כ אין לבטל תלמוד תורה לחומרא זו (דהרי למפורסמות א”צ ראיה, דקשירה ע”י “אזיקונים” היא כהרף עין לעומת קשירה בחוטי “גבה”).
ולענין מאי דאיכא דחיישי שלא לקשור את הסכך, כדי שלא יחשב הסכך כתקרה קבועה (וחשש זה היינו אפי’ כאשר קושר בחוטי “גבה” וכיוצא בו) – ביארת”י הקודש בדלותי דזו חומרא דאתיא לידי קולא מכמה נימוקים, חדא, דיש לחוש שמא לא היה עומד ברוח מצויה ונמצא דסככו כמאן דליתא לדעת כמה אחרונים, ותו, דעובר משום “לא תשים דמים בביתך”, ועוד, שיתכן שבאמת ישאר בלי סוכה ביו”ט ומבטל את עיקר המצוה. ואנן יד עניי כתבנו לעיל דאיכא כמה טעמי תריצי להקל לקשור את הסכך (אם באזיקונים אם ב”גבה”), ובפרט היכא דקושר בריפוף ולא בהידוק, והנה הינם:
א) שמא גם התוס’ לא התכוונו לפסול אלא היכא דע”י הקביעות לא יכול לחדור הגשם. ב) ואת”ל דהתוס’ אוסרים אף היכא דהגשמים נכנסים, מ”מ מצאנו לכמה ראשונים כמלאכים ז”ל דלהדיא נקטו בזה להיתרא, וכן משמע בשו”ע סי’ תרכו’ סע’ ג’. ג) ואת”ל דבכל זאת קיי”ל לאסור סכך שנקבע, שמא י”ל דהיינו דוקא קביעה ע”י מסמרים דהוי דרך קביעות וכמו שמוזכר בתוס’, משא”כ אזיקוני פלסטיק הוי דרך עראי ולכו”ע לא אסרו. ד) א”נ י”ל דדוקא כשקובע “נסרים” אזי הוא דמצינו בתוס’ דפסלי, משא”כ כשקובע ענפי דקל או קנים וכיוצא מהם, אפי’ אם קובע במסמרים, לעולם “עראי” קרינן ביה, וכמש”כ בשו”ת שבט הלוי. ה) ואת”ל דגם בכה”ג יש לפסול, מ”מ מסתבר דהיכא דקושר את האזיקונים בריפוף, לא חשיב דרך קביעות לכו”ע, וכפי שמעידים משם הטוב דהגרי”ש אלישיב שליט”א.
