אדם שעבר עבירות שיש בהן חיוב מיתה, האם רשאי להתאבד לכפר עוונותיו?

שאלה:

מי שעבר על עבירות שיש עליהם חיוב מיתת ב”ד, כגון חילול שבת, אשת איש וכדו’ רח”ל, ועושה תשובה ורוצה לאבד עצמו לדעת כדי לכפר עוונו, האם הדבר רצוי ומותר?

תשובה:

אפילו אדם שעבר עבירות חמורות שיש בהן חיוב מיתה, אסור בתכלית לאבד עצמו לדעת בשום פנים ואופן, ואדרבה הרי זה בבחינת עבירה גוררת עבירה, אלא יחייה בתשובה על קידוש ה’, יתוודה על מעשיו הרעים וירבה בצדקות תפילות לימוד תורה ומעשים טובים, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וישים מבטחו  בהשי”ת כי אל רחום וחנון ה’, ומקבל תשובת עמו ישראל באהבה.

מקורות:

הנה לכאו’ יש להביא ראיה לדבר מהגמרא בקידושין (פא:), שרבי חייא בר אשי היה רגיל לבקש בנפילת אפים, “הרחמן יצילנו מיצר הרע”. יום אחד שמעה אותו אשתו אומר כן, אמרה בליבה הלא כבר כמה שנים שפרש ממני מחמת זקנותו, ומדוע עדיין חושש מיצר הרע. כאשר למד בגינתו, הלכה וקישטה עצמה והלכה ושבה לפניו, עד שתבע אותה לדבר עבירה, השיבתו: אסכים לבקשתך בתנאי שתביא לי רימון זה הנמצא בראש האילן. קפץ רבי חייא לראש האילן והביא לה. כשחזר רבי חייא בר אשי לביתו הבחין שאשתו הבעירה את התנור לאפות בו, קפץ ועלה לתוך התנור וישב בתוכו, מרוב צער שנכשל בעבירה. ופירש רש”י, שרצה לשרוף את עצמו. נחרדה אשת רבי חייא בר אשי למעשהו והביעה את תמיהתה בפניו, וכאשר סיפר לה כל המעשה, ביקשה להניח את דעתו שהיא בעצמה היתה בעלת המעשה, ולאות ראיה הראתה לו את הרימון. אך השיבה שמ”מ עדיין הוא צריך כפרה כיון שמחשבתו היתה לאיסור. ומסיימת הגמרא שכל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת בצער מאותו העוון.

ותימה היאך רבי חייא בר אשי ישב בתוך התנור להמית את עצמו, והלא אסור לאדם לסכן את עצמו, ועל אחת כמה וכמה לאבד עצמו לדעת?

והנה לולא פירוש רש”י ניתן היה לבאר שאין הכוונה שרבי חייא בר אשי ישב בתנור להמית את עצמו, אלא רק כדי לצער את עצמו, וכן ביאר כן בחידושי מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (שם). אבל לפי דבר רש”י לכאו’ יש להביא ראיה שמותר לאבד עצמו לדעת, אם עושה כן כדי לכפר את עוונותיו. וכן ביאר בחי’ עיני שמואל (קידושין שם) שרבי חייא בר אשי רצה להמית עצמו דרך תשובה וכפרה, וכתב שמזה ראיה למ”ש בשו”ת אבני שוהם (סימן מ”ד) שאין איסור להמית עצמו בשביל תשובה, וכמו שביאר המהרי”ט גבי הכובס בכתובות (קג:) שהפיל עצמו מהגג לכפרת חילול שבת שהוא בסקילה. אך כתב שיש לחלק דדוקא לכפרת עוון שיש בו חיוב מיתה, כגון שעבר בזדון על דבר שיש בו חיוב  סקילה על פי דין, וכמו שאמרו בגמרא (כתובות ל. ועוד) מיום שחרב בהמ”ק אע”פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מהגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. ולכן רבי חייא בר אשי רצה לאבד עצמו דרך כפרה, ואף שהיתה פנויה ולא אשת איש וכמו שמשמע מרש”י, מסתמא נדה היתה. וכן תירץ בחידושי הרד”ל שרבי חייא בר אשי נכנס לתנור להמית עצמו דרך תשובה.

וכן כתב בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סימן קיא) להוכיח מעובדא דרבי חייא בר אשי שמי שהמית עצמו דרך כפרה לא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת. והוסיף להביא ראיה מהמדרש (בר”ר פ’ ס”ה בפ’ תולדות) גבי יקום איש צרידה שקיים בעצמו ד’ מיתות ב”ד ואמר עליו ר’ יוסי איש צרידה בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, דכיון שעושה כן משום תשובה, לא יחשב בכלל מאבד עצמו לדעת. ואפילו שאילו בא אותו הכובס לשאול בב”ד לא היו מורין לו להמית עצמו, מכל מקום אחרי מעשה שיצאה בת קול וקמיה שמיא גליא שכוונתו היה לשמה, חזינן דשפיר עביד.  וכ”כ בשו”ת בית אפרים (יו”ד סי’ ע”ו), ובספר בן יוחאי (שער ו’ דלת מ”ז) הביא לזה ראיה ממ”ש חז”ל (ברכות מג: ועוד) נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש. ועכ”פ מבואר בדבריהם שלא בכל אופן הממית עצמו דרך תשובה אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת, אלא דוקא באופן שקמיה שמיא גליא שכוונתו לשמה, ומי יכול להעיד על עצמו שכוונתו לשמה ולא מעורב בזה סיבות נוספות.

אלא שדבריהם צע”ג, שהרי גם אדם שעבר על עוון סקילה אין דינו כאדם שחייב מיתה עד שב”ד ידונוהו ויגמרו דינו למיתה, ולכן ההורגו קודם גמר דין נהרג עליו, דאיתא במסכת מכות (ה. ו:)  באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בערב שבת הרג פלוני את הנפש הרי אלו נהרגין, דבאותה שעה שכת ראשונה העידה עדיין לא היה הרוצח בר קטלא, ואף הרוצח והעדים שהוזמו נהרגין כדאיתא שם. ומבואר שכל זמן שלא נגמר הדין בב”ד לחיוב מיתה ההורגו מתחייב עליו מיתה. וכן משמע בתוספות שם (ה. ד”ה דבעידנא) שרק אחר שנגמר דינו למיתה ההורגו פטור. וכן כתב להדיא החינוך (מצוה ת”ט) וז”ל: “והעובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים”. וכן דקדק שם המנחת חינוך (סק”א) שההורגו קודם גמר דין חייב מיתה כדין רוצח. וכן כתב בספר יד המלך (פ”א מהלכות רוצח ה”ה).

ומעתה בודאי שאף אם כוונת האדם להמית עצמו לשם כפרה על עוון מיתה, דינו כמאבד עצמו לדעת לכל דבר ועניין, כיון שאף שללא ספק עבר עוון שב”ד יחייבוהו מיתה, כל זמן שלא נגמר דינו למיתה, ההורגו נהרג עליו, ואין חילוק אם אחר הורגו או שרח”ל שולח יד בנפשו. ולכן אסור לאדם לעשות דין לעצמו ולאבד עצמו לדעת אף שכוונתו בשביל תשובה, וכדברי הרמב”ם (הלכות רוצח פ”ב)  שההורג את עצמו, שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים.

ולעיקר המעשה עם רבי חייא בר אשי במסכת קידושין, נראה ליישב בס”ד, שבבואו לביתו נתיירא שכאשר הדבר יוודע לאשתו הרי היא תתבייש ויולבנו פניה, וכבר אמרו בגמרא (ברכות מג: ועוד) אמר רבי יוחנן משום רשב”י נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן, מתמר שנא’ (בראשית ל”ח) “היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור”, ונחלקו הראשונים האם דין זה כפשוטו שצריך למסור עצמו למיתה כדי לא להלבין פני חבירו, והוי ביהרג ואל יעבור, ודעת התוספות (סוטה י: ד”ה נוח) דהוי ביהרג ואל יעבור ממש כמו בג’ עבירות חמורות, והמאירי והרמב”ם חולקים[1]. ועל כן לשיטת התוספות יש לומר שלכן רבי חייא בר אשי הפיל עצמו לתוך התנור להמית את עצמו, כדי שאשתו לא תתבייש בשומעה על כך, וכמו שמצינו בכתובות (סז:) בעובדא דמר עוקבא ואשתו שקפצו לתוך התנור כדי שלא יתבייש העני שהניחו לו צדקה אחרי דלת ביתו. ורבי חייא בר אשי סבר שעתה שימית עצמו על מעשה זה, אף אם אחר כך יוודע לה הדבר, לא תתבייש כל כך, כיון שראתה כמה הצטער על כך עד שהמית את עצמו.

ובלא”ה כבר השיב על זה מרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א (בספר משנת פקו”נ עמ’ רע”ח) שאין הכוונה שרבי חייא בר אשי רצה ממש להמית את עצמו, אלא הכוונה קרוב למיתה, וראה בזה עוד בהערה ולהלן[2].

וכן ראיתי בדברי רבותינו הפוסקים, שרבו הסוברים שאסור לאדם להמית עצמו דרך תשובה ואפילו על עוון סקילה וכדומה, וכן כתב המהר”ש יפה בספרו יפה תואר (ב”ר פרשה ס”ה) שאסור להמית עצמו אף דרך תשובה, וז”ל “אף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו, דלא יצא מכלל ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומה שאמרו באותו כובס שהפיל עצמו מהגג ומר’ אליעזר בן דורדאי ששם פניו בין ברכיו עד שיצאה נשמתו וזכו לעוה”ב, אין מכל זה ראיה כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו בדבר, או לא ידעו בדין ובחרו מוות מחיים, וזכו לעוה”ב מפני תוקף תשובתם שהם טועים בעניין מיתתם”. ומרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד סי’ שמ”ה) הביא דבריו וכתב שראה מה שהשיב על דבריו השבות יעקב, ושהעיקר כדברי היפה תואר. והניף יד שנית בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים י’ אות י”ז). ובספרו מראית העין (ע”ז יז.) ביאר שרבי אלעזר בן דורדיא לא התכוון להמית את עצמו כלל, אלא מת מרוב בכיה, ולכן יצאה בת קול שהוא מזומן לחיי העוה”ב. ובספר דבר יעקב (ביאורי אגדות עמ’ רנ”ג) דחה, שמה שיקום איש צרורות המית את עצמו, היינו מפני שהכיר בעצמו שאם יחיה לא יוכל לעמוד בנסיונות הגויים בעבירות שבהן יהרג ואל יעבור, וכמבואר בראשונים דבכה”ג שרי[3].

וכן השיג על דברי השבות יעקב בשו”ת זרע אמת (ח”א סי’ פ”ט) וכתב, “שרי ליה מריה ולא תהא כזאת בישראל, שהדבר פשוט כמ”ש היפה תואר, שאם בא לשאול אומרים לו שהוא מתחייב בנפשו אם ימית עצמו אפילו דרך תשובה, ואין ראיה מיקים איש צרורות, שי”ל שמה שזכה לעוה”ב משום שכוונתו היתה רצויה שמתוקף צערו על רוב עונותיו לא דקדק או לא ידע הדין, וכן י”ל במעשה דרבי חייא בר אשי במסכת קידושין (עא:) שהרי ודאי לא היה חייב מיתה”.

ומרנא ורבנא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בשו”ת יביע אומר (ח”ב יו”ד סימן כ”ד אות ח’) כתב, באמת הדבר תמוה היאך יתכן לעשות מצות תשובה, בעבירה גדולה כזאת שירצח את עצמו, וכבר אחז”ל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב (ראה יבי”א ח”ו יו”ד סי’ ל”ו), ומקרא מלא דיבר הכתוב (יחזקאל ל”ג) “חי אני נאם ה’ אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה”, ואין דבר עומד בפני התשובה, ובודאי לא יתכן להסביר שזו היתה כוונת רבי חייא בר אשי בקידושין. והוסיף להביא ראיה לדבר מהספר חסידים (סי’ תרע”ח) שכתב, “מי שחייב סקילה לא ילך במקום חיות, ולא על גגות פן יפול, וכן מי שחטא בדבר שיש בו חנק אפילו בשגגה, לא ירחץ בנהר, ולא ירגיל עצמו בספינה, וכן מכל דבר יזהר מכיוצא בזה”. ואם כן כ”ש שלא ימית עצמו בידיים[4].

וראה עוד בספרו ענף עץ אבות (סוף פ”ד) שהביא בזה מעשה נורא אודות חומר עונשו של המאבד עצמו לדעת[5].

והנה לאור האמור יש להקשות ממה שמצינו במסכת עבודה זרה (יח.) שמלכות רומי תפסה את רבי חנינא בן תרדיון וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האש, נטלו ספוגין של צמר ושרו אותם במים, והניחום על ליבו של רבי חנינא בן תרדיון כדי שלא תצא נפשו במהרה. אמרו לו תלמידיו רבי, פתח פיך ותכנס בך האש כדי שתמות מהר ולא תתייסר בייסורים. אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול בה הוא עצמו. אמר לו אותו הממונה לשורפו, רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל ליבך, האם אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו כן, אמר לו השבע לי ונשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל ליבו ויצאה נשמתו במהרה. אף אותו הממונה קפץ ונפל לתוך האש, (נשרף על ידי מלכות הרשעה בשביל שעבר גזירת המלכות, מהר”ל). יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון ואותו הממונה מזומנין הן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. וקשה היאך היה מותר לרבי חנינא בן תרדיון להורות לאותו הממונה להרבות בשלהבת לקרב את מיתתו, ולעשות כביכול ממש מעשה רציחה, שהרי אסור לעצום עיניו של גוסס לקרב את מיתתו (שבת קנא: שו”ע יו”ד סי’ של”ט ס”א). ועוד קשה שהרי מתחילה כשאמרו לו תלמידיו שיפתח את פיו כדי שתכנס בו האש וימות מהר, השיבם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו, וא”כ מדוע אח”כ הורה לאותו הממונה לקרב את מיתתו?

וי”ל כדבריו של ספר משנת פקו”נ (סי’ ח’ עמ’ כ”ה) שמחדש שמי שהתחייב מיתה למלכות, רשאי לבחור היאך ימיתוהו, ויכול לבחור מיתה קלה, כגון אם נגזר עליו שריפה וסקילה שיש בהם ייסורים מותר לו לבקש שימיתוהו בסייף, למרות שעל ידי זה מקרב מיתתו, ולא דמי לגוסס שהולך למות ובא אחר והרגו דהוא כרוצח גמור משום חיי שעה, כי בזה הורגו בידיים, כי כל שיש לו חיי שעה מוזהר על רציחתו. אולם כשאדם הורג לרעהו אין נפק”מ אם הורגו לאלתר או לאחר שעה, ולכן אם לאחר שסקלוהו והוא גוסס אסור לו לבקש שיקדימו את מיתתו בסייף, אולם קודם לכן יכול לבקש שימיתוהו בסייף שהיא מיתה קלה ומהירה. ולאור זה חידש שרחב”ת השיב לאותו הממונה שיהיה מזומן לחיי העוה”ב אם ירבה בשלהבת לפני שהצית בו את האש

ועי”ל דהנה הגמרא בבא מציעא (צ.) מסתפקת אם איסור אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסור סקילה דשבת, אבל בשאר איסורי תורה שהם בלאו אמירה לנכרי מותרת, ולכן יהיה מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה, וכן לומר לגוי לסרס בהמתו למ”ד בן נח מותר בו, ולא פשטה הגמרא. והרא”ש (פ”ז סי’ ו’) כתב בשם הראב”ד שלדעתו כיון שכל האיסור לומר לנכרי אפילו בשבת הוי רק מדרבנן, ספק דרבנן לקולא (והאחרונים העירו שהראב”ד כלאים פ”א ה”ג אוסר). ולפי זה גם בנידון דידן י”ל שהיה היתר גמור לומר לגוי כיון דהוי במקום צער גדול. אבל הרמב”ם (איסו”ב ט”ז י”ג ושכירות י”ג ג’) והרא”ש והטור והשו”ע (חו”מ סי’ של”ח ו’ ואבה”ע סו”ס ה’) פוסקים דנקטינן לחומרא שגם בשאר איסורים יש איסור אמירה לנכרי. ושמא גם לדבריהם יש לומר דבמקום צער גדול התירו אמירה לגוי. אלא שלכאו’ כל זה נכון דווקא אם אין במעשה הגוי איסור מצד חיובו, אבל כאן שאף בן נח מצווה על שפיכות דמים עדיין אסור לומר לגוי משום איסור לפני עור לא תתן מכשול, וכמו שאסור לומר לגוי לסרס בהמה למ”ד שבן נח מצווה בזה, והרי הרמב”ם פוסק (פ”ט ממלכים ה”ד) שבן נח חמור שנהרג אף כשהרג טריפה, וא”כ כל שכן שאסור לבן נח להרוג גוסס שאף ישראל מתחייב עליו. ואפשר שמכיון שכבר האש אחזה בגופו של רחב”ת והיה עומד להישרף בלא”ה, והוא מיתה הנראה לעיניים, ולא דמי לגוסס בעלמא, אף שלכתחילה אסור לישראל לעשות מעשה לקרב את מיתתו, באמירה לגוי במקום צער גדול מותר[6].

[1] שהרי התוס’ שם מנמקים את הטעם שמוטב שיפיל עצמו לכבשן האש משום שכל היורדין לגיהנום עולין חוץ משלושה וחד מינייהו מלבין פני חבירו (ב”מ נח:), וכן דאיתא עוד (שם נט.) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. וביותר יש להביא ראיה מהמשך דברי התוספות שמקשים למה הגמרא בפסחים (כה.) לא מונה את מלבין פני חבירו עם ג’ העבירות שהם ביהרג ואל יעבור, ומתרצים דרק משום שהלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות. ומבואר להדיא שהתוספות סוברים דמלבין פני חבירו הוי ביהרג ואל יעבור.

ברם המאירי (ברכות מג: סוטה י: כתובות סז:) כתב שמימרא זו נאמרה בדרך צחות ודרך הערה. ומבואר שסובר שאין חיוב ממש להפיל עצמו לכבשן האש. ויש שהוסיפו לבאר שטעמו לפי שאמרו בירושלמי (פ”ב דפאה ה”ו) שאין למדין הלכה מן האגדה. וכן משמע ברמב”ם (פ”ו מהלכות דעות) שכתב, המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנא’ “ולא תשא עליו חטא”, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת”ל “ולא תשא עליו חטא”, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אע”פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עוון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול. עכ”ל. וממה שכתב שאינו לוקה על זה, וכן מדלא ביאר שאדרבה חייב למסור עצמו למיתה, משמע שסובר דלא הוי מן הדין. ויש להוסיף שהרי בהלכות תשובה (פ”ג הלכה י”ד) אחרי שהרמב”ם מונה כ”ד דברים שהעובר עליהם אין לו חלק לעולם הבא, כתב בזה”ל: “כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו אע”פ שהן מישראל אין להם חלק לעוה”ב, ויש עבירות קלות מאלו ואעפ”כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה”ב וכדאי הן להתרחק מהן ולהיזהר בהן, ואלו הן המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים”, ומוכח מזה להדיא שסובר שאין דין מלבין פני חבירו ביהרג ואל יעבור, שהרי כינה עבירה זו כקלה ביחס לכ”ד דברים שאפילו בהם לא נאמר יהרג ואל יעבור. ועוד מבואר בלשונו שדוקא הרגיל בזה אין לו חלק לעוה”ב, אבל לא על מעשה אחד שמלבין פני חבירו, ולכן א”א לומר על מעשה הלבנה שיפיל עצמו ממש לכבשן האש. והמפרשים הוסיפו להוכיח מהרמב”ם בהלכות יסודי התורה (פ”ה ה”ב) שמנה את הדברים שנאמר בהם יהרג ואל יעבור ולא הזכיר מלבין פני חבירו.

[2] עי”ל בס”ד שרבי חייא בר אשי מיד אחר אותו המעשה עשה תשובה גמורה, ועל כן בבואו לביתו כשראה את התנור בוער באש רצה לבדוק אם תשובתו שלימה ונתקבלה לפני יודע תעלומות, על ידי שישב בתוך התנור בוער באש, שהרי אם האש לא תשלוט בו לשורפו הרי זו ראיה שתשובתו שלימה ונתקבלה, ועוד שהרי כבר כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ תשובה ה”א) שכל אדם נידון לפי רוב מעשיו, ולכן רצה לבדוק אם הכרעתו לטובה כצדיקים. וכמו שמצינו כיוצא בזה בגמרא בבא מציעא (פה.) שרבי זירא ישב מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש גיהינום, כל שלושים יום היה בודק את עצמו, היה מבעיר את התנור ועולה ויושב בתוכו ולא היתה האש שולטת בו, והנה אע”פ שר’ זירא לא היה סומך על הנס כמבואר בתוס’ חולין (מו. ד”ה ערוקאי) נראה שהיה עושה כן כדי לבדוק את מעלתו וצדקתו, אם עומד בצדקתו ואש גיהנום אכן לא תשלוט בו, וכמו שמצינו בגיטין (מה.) שמי שאין האש שולטת בו זה ראיה שהוא צדיק, כמבואר ברש”י שם (ד”ה בחשן). ודלא כמ”ש בעין אליהו (כתובות קיב.) שרבי זירא עשה כן לפי שסבר שמותר לסמוך על הנס, דודאי רבי זירא לא היה עשה כן אלא רק כדי לבדוק אם יינזק מהאש, ואם יראה שהאש שולטת בו מיד יצא, כדהוה עובדא כמבואר שם. וכיוצא בזה אמרתי לפרש במה דאיתא במסכת מגילה (ז:) קם רבה שחטיה לרבי זירא, כמבואר בכרם יוסף שם.

והנה לא נזכר בגמרא כמו כן לעניין רבי חייא בר אשי שניזוק מהאש באותו זמן מועט שישב בתנור, ומשמע שאכן האש לא שלטה בו. אלא שלפי זה קצת צ”ב למה כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה מפני שכוונתו היתה לאיסור, עד שמת באותה מיתה, והלא כבר עשה תשובה ובדק עצמו באש וראה שתשובתו נתקבלה. ושמא יש ליישב שמתחילה שסבר שחטא בעוון חמור יותר, נשבר ליבו בקרבו ולכך עשה תשובה גדולה, ועתה שנודע לו שלא חטא בפועל אלא רק כוונתו היתה לחטא, התיירא שמא מעתה לא יהיה ליבו נשבר בקרבו על אותו החטא, מפני הוראת ההיתר, לכך התיירא יותר וכל ימיו היה מתענה עד שמת באותה מיתה, כלומר בתשובה גמורה.

והנה בחי’ הרד”ל (שם) ביאר שרבי חייא בר אשי לא עשה מעשה חטא בפועל, וכיון שקפץ להביא את הרימון נתקררה דעתו ופירש מן החטא, וזה היתה כוונת אשתו שביקשה ממנו רימון מראש האילן, שהרי לא נתפרש בגמרא שבא עליה, וכל מה שהיה מצטער אותו צדיק, רק על המחשבה והרצון לעשות איסור. ולפי תירוץ זה וכן קצת לפי התירוץ הבא ניחא  מה שבכל זאת קפץ לתוך התנור, משא”כ לפי התירוצים הבאים עדיין צ”ב אם כן למה בכל זאת קפץ לתוך התנור.

[3] מי שנתחייב תליה מטעם המלכות האם רשאי לאבד עצמו לדעת?

בשו”ת ממעמקים (ח”ג סי’ ז’) מביא מספר בן ימין (סימן ל’) שנשאל באחד שנידון למיתה במלכות הודו, והיה איזה ימים במשמר עד שיתלוהו, ונתיירא אותו הנידון שיהיה חילול השם ובזיון למשפחתו ולעם ישראל, לכן ביקש שיביאו לו לבית המאסר סם המות כדי שיתאבד בו לדעת, והשיב שהדבר מותר שהרי השו”ע (יו”ד סי’ שמ”ה ס”ג) פסק שגדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר. ודבריו צע”ג כאמור שכל כוונת השו”ע שאין מונעין ממנו כל דבר של אבילות, לקרוע עליו ולהתאבל עליו ולישב עליו שבעה ולומר עליו קדיש ולקוברו בקבר ישראל, אבל לא שיהיה מותר לכתחילה לאבד עצמו מפני יראת ייסורים כמו שנתבאר למעלה בארוכה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לאבד עצמו לדעת מפני חשש ביזיון או חילול השם, דאין זה מצדיק את מיתתו, שאין אנו יכולים להקל בדיני נפשות בדין מאבד עצמו לדעת מפאת כל מיני חששות וסברות בעלמא שאין בהם חשש פקו”נ, ועיין ספר משנת פקו”נ (סימן ט’) וי”ל. והנה אף שבסמוך התבאר שמי שהתחייב מיתה על ידי המלכות, מותר לו לומר לאחרים לקרב מיתתו, כיון דהוי בהורמנא דמלכותא, היינו לומר לגויים ולאותם הממונים מטעם המלכות, אבל לא לקרב מיתתו בעצמו כמו בנידון דידן שרוצה להמית עצמו, וכמו רבי חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו שתכנס בו האש, וכמבואר בשו”ת משנה הלכות (ח”י סימן ר”א) שהיכן שנמסר למיתה על ידי המלכות מותר לומר לאחרים לקרב מיתתו, אבל לא יחבול בעצמו.

ואולם צ”ע לדינא לעניין מי שנגזר דינו לתליה ע”י מלכות הגויים, והוצאתו להורג בתלייה תחזק את מעמד העכו”ם במלחמתם בישראל ובפעולות האיבה שלהם, ומאידך על ידי שמקרב את מיתתו מונע מהם כל זה, שמא יש מקום לומר שלכן אין בזה איסור מאבד עצמו לדעת, ובזה יהיה מיושב היאך שאול ביקש לקרב את מיתתו, ויהיה בזה לימוד זכות על אותם שני בחורי ישראל עולי הגרדום בירושלים ב’ אייר תש”ז ז”ל שאיבדו עצמם לדעת ליל הוצאתם להורג על ידי הבריטים שר”י. ועדיין למעשה צע”ג לדינא, וכל מקרה יש לדונו לגופו על פי הוראת ב”ד מובהק, וכבר אמר אדוננו דוד המלך ע”ה בתהלים (פרק כ”ג) “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי”.

[4] ובשו”ת יביע אומר (שם) הקשה ממ”ש הסמ”ק (מצוה ג’) שרבינו יהודה החסיד הזהיר לתלמידיו שלא ילכו לחופה מפני לסטים שבדרך, והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את ה’, הלכו והזכירו וניצולו. ובחזרתם אמר להם אבדתם העוה”ב אם לא תשובו בלא שום הזכרת ה’ ותמסרו נפשכם להריגה והלכו ונהרגו. והיאך הורה להם לעשות תשובה באופן כזה למסור נפשם להריגה. וכתב דלכאורה מכאן סייעתא גדולה לדברי השבות יעקב והניח בצע”ג אך סיים דמכל מקום אין למדין הלכה מפי מעשה כזה.

ונראה ליישב שלא היתה כוונת רבי יהודה החסיד כפשוטו שילכו עתה בכוונת תחילה למקום לסטים וחיות רעות וימסרו עצמם למיתה, אלא היתה כוונתו שתקנתם שבפעם הבאה שיוכרחו ללכת במדבר מכל סיבה שהיא, שהרי כך היה דרכם, אם יבואו לפניהם לסטים וחיות רעות לא ישתמשו בשמות הקודש להציל את עצמם, וזה ודאי כדין כיון שלדעתו אסור להשתמש לכך בשמות הקודש, וכמו שהעיר להם על הפעם הראשונה, ולא חשיב כלל כמאבד עצמו בידיים, וכמו שמצינו לעשרת הרוגי מלכות, דאי’ במדרש שרצו להשתמש בשמות הקודש, אך כשבדקו וראו שכך נגזר מאת ה’, לא השתמשו בשמות הקודש, ומסרו עצמם להריגה, ואף הרבה מצוקי ארץ וקדושי עליון שהיו בקיאים בשמות הקודש ולא נשתמשו בזה להציל עצמם ממיתה או ייסורים משונים.

[5] ולחומרת העניין הנני להביא כאן המעשה. מעשה שהיה בשנת התמ”ח ליצירה בעיר סאלוניקי, ואשר העיד עליו מכלי ראשון הגאון רבי אליהו הכהן האיתמרי זצ”ל בספרו מנחת אליהו, בחודש אב, שנכנס רוח אחד באשה אחת, ומיד היתה האשה הולכת חולנית, ונופלת בכל מיני כפיות, עד שנמשך הדבר כשמונה חדשים, ונלאו הרופאים למצוא פתח לרפואתה. ויהי היום נכנסתי אני לחצר מגוריה של האשה הזאת, ומיד כשראתה אותי נפלה האשה בכפיה גדולה, והתחילה לגמגם בלי חתוך דברים, ומיד כראותי כן, ידעתי שנתלבש בה רוח רעה והייתי כמחריש. ויצאתי משם להתפלל מנחה, ויהי בעבור המנחה הלכתי שוב אליה בחברת אנשים כשרים. ושוב כשראתה אותנו נפלה כמו בפעם הראשונה. ואני גזרתי חרם חמור על הרוח שיאמר מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לצער את בת ישראל בצער כזה ובמשך כל הזמן הזה. ומכח החרם התחיל הרוח לגמגם בקול, אולם לא הבנתי דבר, וגזרתי עליו שישוב למקומו הראשון שהוא מוצנע שם. ואז קמה האשה מעלפונה, וסיפרה כי שמעה קול מדבר מתוך גופה ואומר: מה מפציר וגוזר מעלת כבוד תורתו שאדבר, ואני במקום צר במצור ובמצוק ואיככה אוכל לדבר? וכשומעי כן מיד גזרתי והפצרתי שוב בחרמות שיעלה אל תוך גרונה שיוכל לדבר עמי, וכן עשה, והתחיל לספר: אני אברהם סניור די קורוניאל שחנקתי את עצמי בעבור עניי סמוך לזמן חופתי ונישואי, כי לא היה בידי להוצאות החופה, ובחרתי מות מחיים מרוב צער ובושה, וידוע למעלת כבוד תורתו שהייתי בעל תשובה במשך כמה שנים קודם מותי, והייתי לבוש שק ואפר על עוונותיי, והרביתי בתעניות אין מספר, וקודם שחנקתי את עצמי צמתי שלשה ימים ושלשה לילות ועשיתי צדקות אולי יועילו להגן עלי ולהצילני מן העונש ממה שהאבד עצמי, והתוודיתי כמה וידויים קודם מותי, אבל לא הועיל לי כלום, ואדרבה המלאכים הממונים עלי מכבידים מכתם עלי, באומרם: איך איבדת כל מה שיגעת וטרחת בכמה תעניות וסיגופים שעשית על עוונותיך, וכבר היית רצוי ושלם לפני הקב”ה, והחלוק שנעשה מהתשובה ומעשים טובים שעשית היה שלם, וכעת אין בו מתום, והיו מעבירים אותי אצל קברי ומראים לי כדמות לבוש תלוי באוויר וכתוב עליו אותיות “תשובה”. אך הוא מגוון הענן החשוך. וכשדיבר כן התחיל לבכות בכי גדול נהי תמרורים. שאלתיו, למה אתה בוכה? השיב, בוכה אני מרוב צערי וייסורי, ועוד שהאשה שהיתה מיועדת לי להיות כלתי נשאת לאיש אחר, ואומרים לי הממונים עלי, אלמלא עשית המעשה הרע הזה, היה עתיד להוולד לך בן, ואחר כך היית עתיד למות באורח טבעי וללכת למנוחות שאננות, וכעת הילד הזה שנולד למי שנשא את המיועדת לי ימות מיד. וכן היה. “ואני המחבר הכרתי את האיש הזה בחיים חיותו, והיה בעל תשובה גמור, וידעתי טבעו הטוב, ומדי פעם היה שואל ממני תיקון ותשובה על עוון פלוני ופלוני, והסיגופים הנדרשים לתקון העונות”.

שאלתי אותו מה עשו לו במותו?

ואמר לי: מיד כשיצאה נפשי מהגוף, נטרפה בפתע פתאום בבהלה גדולה, ושמו אותי בכף הקלע והושלכתי סמוך לפתח גיהנום שמפאת ירושלים (כמבואר בעירובין יט.), ומיד יצאו רבבות רשעים מגיהינום ודחפוני בשבטי אש ואמרו: סורו טמא קראו למו, וגם המחבלים אשר נתנו עלי לשומרני היו מכים בי בחוזקה עד שנתפרקו כל החוליות שבנפשי, ותהי המכה גדולה עד שברחתי ופרחתי באוויר, ורדפו אחרי המחבלים והיו מכים אותי הכאות רצופות בכח גדול בלי חמלה ובלי שום ריווח בין מכה למכה, עד אשר אין הפה יכול לספר, וכל מי שלבוש בחומר הגוף לא יכול להבין עוצם המכות הללו, לא שלוותי ולא שקטתי אף לרגע קט, חוץ מיום שבת שמניחים אותי לנוח במקום אחד, ובמוצאי שבת מתחילים שוב להכותני מכה רבה מאד. ואני בורח והם רודפים אחרי, לא ירפוני עד בלעי רוקי.

שאלתיו כיצד נכנס באשה הזאת?

השיב: נכנסתי לתוך קיתון של מים, ועשו לאשה תרופה על פי הרופאים, והשליכו עליה מאותם המים ונכנסתי לתוך גופה. וזה כשמונה חדשים שאני יושב בקרבה.

הפצרתי בו לצאת מהאשה, וביקש שהות וזמן, ורציתי להשביעו בתפילין שיצא למועד הזה, אך עשיתי בערמה להביא הכיס של התפילין כפול, ויאמרו הנה התיק אשר התפילין בתוכו, וכשהובא אצלו, אמר: בכאן אין תפלין, ואני רוצה להישבע בתפילין לקיים הבטחתי, וציויתי להביא תפילין, ונשבע בתפילין לצאת ביום פלוני, וכשהגיע הזמן הרגישה האשה קול מדבר בקרבה לאמר: הרי אני מקיים שבועתי לצאת, ואני יוצא עכשיו מעצמי, כי אני בוש לצאת בפני קהל ועדה. והרגישה האשה שיצא ממנה, ולא שב עוד לדעתה.

[6] עי”ל דהנה בגמרא בבא מציעא (פג:) איתא שרבי אלעזר בנו של רשב”י ורבי ישמעאל ברבי יוסי היו נותנים עצה למלכות היאך לתפוס את הגנבים, והמלכות היתה תופסת את הגנבים ומוציאה אותם להורג, שלח רבי יהושע בן קרחה לרבי אלעזר עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה, שלח לו קוצים אני מכלה מן הכרם, שלח לו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, כלומר תניח דבר זה להקב”ה. ואף אליהו הנביא אמר לרבי ישמעאל עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה, אמר לו מה אעשה במצות המלך אני עושה כן, אמר לו אביך ברח לאסיא אתה ברח ללוד. ובחי’ המהר”ם שי”ק ביאר שר”א ברבי שמעון וריב”ק חולקים האם מותר להוציא להורג בהורמנא דמלך גוי בשביל תקנת המלכות ותועלת המדינה, וכמו שכתב השטמ”ק בשם הריטב”א שמעובדא דר”א ברבי שמעון ורבי ישמעאל ברבי יוסי מוכח דבהורמנא דמלך רשאי להמית, שאל”כ היאך לא מסרו נפשם למיתה כדין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, אלא על כרחך דהמלך דינו דין ויש לו רשות להמית לצורך תקנת העולם, וכשם שמצינו שהרג דוד המלך ע”ה את הגר העמלקי בהודאת פיו שהרג את שאול, ואמר לו דוד פיך ענה בך. ושכן כתב הרשב”א בתשובה המובאת בבית יוסף (סי’ שפ”ח) שמועיל רשות המלכות בזה ודינם דין, כיון שנצרך הדבר לצורך תקנת העולם, ושכן כתב הריב”ש בתשובה (סי’ רנ”א) שהדין כן אפילו על ידי ישראל שיש להם הורמנא דמלכא כפי הרשות שניתן להם. ולאור זה ניחא דכיון שבהורמנא דמלכא, ואפילו של עכו”ם, אם דנו למיתה לתועלת המלכות כגון מי שהוא באמת מורד במלכות וכדומה, אינו נחשב לרוצח מי שמסייע להם בזה, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, לפי זה יש לומר שאף רבי חנינא בן תרדיון סבר כן, ולכן לדעתו היה לאותו ממונה מותר להוציאו להורג במצות המלך, ויכול היה להרבות בשלהבת ולהוציא הספוגין של צמר מעל ליבו, ומפני כך רחב”ת אמר לו שיעשה כן ויהיה מזומן לחיי העוה”ב. ועוררני לתירוץ זה בספר אהל דוד (יונה פ”א), והוסיף לבאר שם שמפני כך הניח יונה ליושבי הספינה להטילו לים.

והקשה המהר”ם שי”ק שמדברי הרמב”ם (פ”ב מהלכות רוצח) נראה שדווקא מלך ישראל יש לו רשות לדון להריגה, שכתב אודות מי שאינו חייב מיתה מעיקר הדין דמכל מקום אם ראה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו ב”ד להורגם בהוראת שעה. ומשמע דהיינו דוקא במלך ישראל, והרי במסכת שבועות (לה:) דרש שמואל שיש זכות למלכות לקחת אנשיה לעבודת המלך ולמלחמות, ואפילו אם על ידי כך ייהרגו שישית מהאוכלוסייה, אין מענישים את המלכות על כך, שנא’ “כרמי שלי לפני האלף לך שלמה” היינו למלכותא דרקיעא הנקראת “שלמה”, ומאתים לנוטרים את פריו היינו שישית למלכותא דארעא. והוסיף שהחת”ס (חו”מ סי’ מ”ד) ביאר שמשם למדין דינא דמלכותא דינא. ועוד הקשה מדברי הכסף משנה (פ”ה מה’ יסודי התורה ה”ה) שהרמב”ם פוסק כר”ל בירושלמי (תרומות פ”ח) דתני סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפי’ כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו, א”ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אע”פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ומבואר דלהרמב”ם בהל’ יסוה”ת אין חילוק בין מלך ישראל למלך גוי. ותירץ שאף שגם למלכי אומות העולם ניתן רשות, מכל מקום חילול השם הוא להרוג ישראל בפילוליהם, וכמו שאמר ר’ יהושע בן קרחה לר’ אלעזר ברבי שמעון חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה, וכן אליהו הנביא התרעם בזה על רבי ישמעאל ברבי יוסי, ולכן כתב הרמב”ם מלך ישראל דוקא לכתחילה. ובמסקנת דבריו תירץ דלרבותא נקט הרמב”ם מלך ישראל, דמדברי החת”ס  יש סברא לומר דדינא דמלכותא דאומות העולם שייך יותר באומות העולם. וסיים דאמנם כל זה לדינא אבל מכל מקום אין לגדולי ישראל להתאמץ ולהשתדל בזה וכדברי הרשב”א בתשובה המובאת בב”י (סי’ שפ”ח), ויש להוסיף שכן מבואר להדיא בירושלמי שמפני כך לא נגלה אליהו הנביא לריב”ל שמסר למלכות את עולא בר קושב שנתחייב מיתה למלכות, אע”פ שעשה כדין כדאיתא להדיא במשנה, דמכל מקום לאו משנת חסידים היא.

וכיו”ב תירץ ידידי הגאון רבי אבינועם יהב שליט”א מחה”ס “נועם שיח” ור”מ בישה”ק “אהלי תורה”, שכיון שהמלכות חייבה מיתה את רבי חנניה בן תרדיון היה מותר לאותו הממונה להמיתו, ומפני כך לא היה כל מניעה מצד ההלכה לרחב”ת לומר לאותו הממונה שירבה בשלהבת, וכדברי הרמב”ם (פ”ה מהל’ יסודי התורה ה”ה) וז”ל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. והנה מה שכתוב שאם ייחדו להם פלוני שחייב מיתה מותר להם למוסרו למלכות, אין הכוונה שחייב מיתה דוקא בדיני ישראל, אלא אפילו אם חייב מיתה בדיני עכו”ם, וכמבואר בט”ז (יו”ד קנ”ז סק”ח), וכ”כ המלבי”ם (שופטים ט”ו) שאם ייחדוהו מוסרים אותו להם אף שאינו חייב מד”ת רק מדין המלכות. ונראה שלזה רמז בשו”ת משנה הלכות (ח”י סימן ר”א) במה שכתב שהיכן שנמסר למיתה על ידי המלכות מותר לומר לאחרים לקרב מיתתו, אבל לא יחבול בעצמו, וצ”ע מה החילוק בין הרוגי מלכות לשאר מתים, ולאור האמור ניחא.

ובספר ערוגות הבושם (ע”ז יח.) מתרץ שיש חילוק דין רציחה בבן נח מדין רציחה בישראל, דדין רציחה בישראל עיקרו משום מעשה נטילת הנפש, ובזה אף קירוב המיתה חשיב נטילת הנפש, ולכך היה אסור לרבי חנינא עצמו לפתוח פיו. אבל בדין רציחה בבן נח עיקר האיסור משום קלקול העולם, וכמו שכתב המשך חכמה (פרשת נח) דמצוות בני נח הן מצוות לצורך קיום טבע העולם, ואין בזה מעשה איסור או מעשה מצוה, ולפי”ז שפיר י”ל דלבן נח מותר לקרב המיתה דאדרבא יש בזה תיקון שלא יצטער הנהרג, ורק דמכל מקום לישראל הדבר אסור כיון דיש כאן מעשה נטילת נפש, אבל לבן נח דליכא איסור במעשה נטילת נפש אין איסור בדבר.