שאלה:
בני בכורי עומד להינשא בקרוב בשעטו”מ, ושמעתי שיש הנוהגים לעלות על קברי אבותיהם להזמינם לשמחת נישואי צאצאיהם, ומניחים הזמנה על הקבר, האם יש מקור לדבר, וכיצד יש לנהוג למעשה?
תשובה:
אכן יש שנהגו כן, אולם אין מקור מפורש לדבר בדברי חז”ל.
אדרבה, בזוה”ק מפורש, שמי שמזמין עניים לשמחתו, אזי הקב”ה עוקר את אביו ואמו מגן עדן ומביאם להשתתף בשמחתו, ואין הדבר תלוי בהזמנתם וכדומה.
אולם מי שאביו המנוח רגיל היה ללכת על קברי אבותיו להזמינם לשמחתו, ראוי שאף הבן יחזיק במנהג אבותיו לעלות על קברם או לשלוח שליח להזמינם.
מקורות:
דבר זה אינו מפורש בדברי הפוסקים כלל, אולם מפורסמים בזה דברי הזוה”ק (פרשת פנחס דף רי”ט ע”ב) שמי שמשתף את הקב”ה ושכינתו בשמחתו, [וביארו בסה”ק דהיינו שמזמין עניים לשמחתו ונעשית על טהרת הקודש], אזי הקב”ה עוקר את אביו ואמו מגן עדן, ומביא אותם עמו לאותה שמחה, לקחת חלק בשמחה עם הקב”ה ושכינתו, שנא’ “ישמח ישראל בעושיו” לשון רבים, ולא נאמר “עושהו” לשון יחיד, ללמד שאפילו אביו ואמו שהם גם שותפין עם הקב”ה בעשיית האדם, באים הם להשתתף בשמחת בניהם בעולם הזה אף לאחר מותם. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער הכולל פרק ט”ו) ובן יכבד אב ואם בזה, בבואם מגן עדן לראות את פניו על ראש שמחתו, כגון בשבתות וימים טובים, או שעושה סעודת ברית מילה לבנו או סעודת בר מצוה או בית חתנות וכיוצא איזה שמחה של מצוה, באים אביו ואמו מגן עדן לראות בשמחתו ולשמוח עמו, ובתנאי קודם למעשה צריך לשתף בשמחתו להקב”ה יתברך שמו ויתעלה, דהיינו שיהנה מהסעודה שעושה לתלמידי חכמים ואביונים, ואז מוציא הקב”ה אביו ואמו מגן עדן”.
ויש שראו בדברי הזוה”ק הללו, סמך וסעד למנהגם לילך על קברי אבותם להזמינם לנישואי ילדיהם, ומניחים הזמנה על קברם. וכן כתב בספר נטעי גבריאל (ח”ב עמ’ תרל”ב).
אולם נראה דאדרבה מדברי הזוה”ק מבואר באר היטב, שהקב”ה בכבודו ובעצמו מביא את הנפטרים לבית שמחת צאצאיהם, ואין כל צורך ללכת על קברם להזמינם לשם כך, וכן דקדק הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט”א בספרו חופת ציון (עמ’ רמ”ז) מדברי הזוה”ק, שאין צורך ללכת להזמין קרוביו שנפטרו, וכן אין צריך לייחד להם מקום ומושב באותו מעמד, אלא הקב”ה בעצמו מודיעם ומביאם ממקומם. וכן השיבני אאמו”ר שר בית הזוהר שליט”א[1].
ובספר נטעי גבריאל הנ”ל הביא בשם האדמו”ר מהריי”ץ מליבאווייטש זצ”ל, שידוע ומפורסם שבעת שמחת נישואין, באים האבות מעולם האמת עד שלוש דורות למפרע לכל אחד מישראל, ויש קץ למעלתו ואין קץ לעילוי נשמת המנוח ושכרו אתו, כפול ומכופל שבעתיים.
אשר על כן נראה שבני משפחה שלא נהגו בזה מנהג קבוע, ובפרט אם המת עצמו לא נהג כן, ממילא גם הבנים אחריו אין צריכים ללכת על קברו כדי להזמינו, וכאמור. אולם אם מנהג זה חוק הוא אצל בני המשפחה, ואף אביהם המנוח היה גברא רבה ות”ח חשוב ונהג כן, יירא אני מלבטל מנהגם בזה, ומנהג ישראל תורה הוא, ועל אחת כמה וכמה בנידו”ד שאפשר שיש בזה נחת רוח לנפטר כאשר אף הוא היה נוהג כן. ויה”ר שנזכה בקרוב ממש לחזות בזיו פניו של משיח צדקינו בגאולה השלימה ובתחיית המתים ובבניין בהמ”ק, אכי”ר.
[1] ושמעתי ממזכה”ר הר”ר יצחק בצרי שליט”א בשם אביו הגה”צ רבי דוד בצרי שליט”א ראש ישיבת המקובלים “השלום” שכשהיו אביו ואמו שהיתה בת הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ”ל חוזרים מחופת נישואי ילדיהם היו מספרים זה לזה בפשטות כמשיחים לפי תומם למי אמרו שלום בחופה ואת פניהם של מי קיבלו, והיו מספרים על אורחים רבים שכבר נפטרו לעלמא דקשוט, אביו היה מספר על אבותיו שכבר נפטרו שפגשם בשמחה וקיבל פניהם, ואימו היתה מספרת על זקנותיה שכבר נפטרו שפגשה אותם בחופה, וסיים שהיה הדבר אצלהם פשוט ולא היו מתלהבים מזה כי היו רגילים בכך.
