הרב דוד אוחיון - ברכת אברהם משיב כהלכה

שאלה:

הדרישה לספר את סיפור הפסח לילדינו בליל הסדר נגזרת משמות י”ג ח. אבל שם לא כתוב מפורש בפסוק לספר את סיפור פסח לילדינו בליל הסדר. זה על ידי פרשנות של המפרשים לספר את סיפור פסח לילדים שלנו בליל הסדר. מי עשה את הפירוש הזה, מתי הם עשו את הפירוש הזה, מה הם אמרו, ואיפה זה מונצח.

 

תשובה:

דבריך נכונים, מקור ציווי התורה לספר את סיפור יציאת מצרים לילדנו בליל הסדר נלמד מהפסוק בשמות י”ג פסוק ח’, שם כתבה התורה: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה’ לי בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם.

מכאן למדו חז”ל בגמרא בפסחים דף קט”ז: על ציווי סיפור יציאת מצרים לילדנו בליל הסדר, כפי המבואר שם בגמרא “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”

וביאר הרמב”ם בספר המצוות מצווה קנ”ז דהיינו שצוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית’ על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית’ (ס”פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו’.

נוסח ההגדה של פסח כפי שהיא לפנינו התגבשה בשלבים, גרעין ההגדה מתואר כבר בדברי המשנה בפסחים בפרק עשירי, שם המשנה מתארת שם כיצד סדר ליל הפסח צריך להיעשות, והיא המשנה המרכזית שמתארת את תשתית ליל הסדר עד עצם היום הזה:

“מזגו לו כוס ראשון – … ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת… ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל את אביו – ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה… ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ”ארמי אובד אבי” עד שיגמור כל הפרשה כולה וכו’.

דברי המשנה הללו הם בעצם הגרעין היסודי של ההגדה המוכרת לנו כיום, מאוחר יותר בזמן האמוראים [בערך בתקופת המאה השניה לספירת הלועזית] מצאנו בגמרא מחלוקת בין רב ושמואל בנוסחאות ההגדה, כפי שמבואר בדברי הגמרא בפסחים דף קט”ז. שם נחלקו רב ושמואל כיצד יש לקיים את דברי המשנה פותח בגנות ומסיים בשבח, האם פותחים בפסוקים “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, או בפסוקים “עבדים היינו”.

בספר אבודרהם הביא מחלוקת זו, וכתב כי נוסח ההגדה כפי שהוא לפנינו נעשה לאחר תקופת אביי ורבא, שחיו בסביבות שנות ה-300 לספירה והיו בדור הרביעי לאמוראי בבל. כאשר לפני מחברי הנוסח היו שני נוסחאות, ומהם הרכיבו נוסח שלישי, זה שבידינו.

מאוחר יותר נקבעו תוספות בארמית שהייתה השפה המדוברת בבבל באותה התקופה, כאשר תוספות אלו משוערות שהיו בזמן הסבוראים, כי בתקופת הגאונים כבר יש לנו תיעוד של ההגדה כפי שהיא לפנינו, שהרי נמצא תיעוד להגדה של פסח כבר מתקופת ר’ עמרם גאון.

נמצא בידינו כי נוסח ההגדה כפי שהוא לפנינו כיום, עוצב מעט מעט בדורות הראשונים החל מזמן המשנה וכלה בתקופת האמוראים, ומקורות קדמון ונאמן, אשרי הזוכה לאומרו בהתלהבות בליל הסדר ורואה עצמו כאילו יצא הוא ממצרים ומצליח להמחיש זאת לבניו ולבני ביתו.

בברכה שנזכה עוד השנה לאכול את קרבן הפסח בבית מקדשנו ותפארתנו.

מקורות ונימוקים

מקור ציווי סיפור יציאת מצרים לילדנו בליל הסדר

במשנה ובגמרא בפסחים דף קט”ז. איתא, מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי’ פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

ובגמרא שם איתא, תנו רבנן חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה מה נשתנה הלילה הזה וכו’.

עוד איתא בגמרא שם קט”ז: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים וכו’.

ובספר המצוות לרמב”ם מצוות עשה קנ”ז כתב הרמב”ם בזה”ל: והמצוה הקנ”ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית’ על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית’ (ס”פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו’. ובא הפירוש (שם ומכיל’) והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב”י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה”ד ע’ קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב – קיח א).

 

מי תיקן את נוסח ההגדה ומתי תיקן

את בסיס נוסח ההגדה מצאנו כבר במשנה בפסחים קט”ז. “מזגו לו כוס ראשון – … ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת… ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל את אביו – ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה… ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ”ארמי אובד אבי” עד שיגמור כל הפרשה כולה וכו’.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה.

עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד “אם הבנים שמחה”, ובית הלל אומרים: עד “חלמיש למעינו מים”. וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר “אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים”, ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: “כן ה’ אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, כו’ עד “ברוך אתה ה’ גאל ישראל”.

ובגמרא שם במחלוקת רב ושמואל בזה”ל, מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו, ע”כ.

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר