QUESTION :
Bonjour,
On sait que la Torah nous enjoins de raconter l’histoire de Pessah et de la sortie d’Egypte a nos enfants, voir Exode 13,8.
Mais en voyant là-bas on s’aperçoit qu’il n’est pas ecrit explicitement de raconter “l’histoire de Pessah”, on le déduit des commentateurs et des Midrachim. Ma question est de savoit quelle est la véritable source de cette Halakha, d’ou provient ce commentaire, quand a-t-il été redigé, et qu’est-il écrit exactement ? Merci de votre éclaircissement.
REPONSE :
Cher ami,
Vous avez raison : la source de cette Mitsva est bien l’Exode au chapitre 13, verset 8. Il y est ecrit :
“וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה’ לי בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם , Tu raconteras à ton fils, ce jour là, en disant : C’est pour cela que D. m’a fait ainsi, en sortant d’Egypte “
De ce verset nos Sages en apprennent (Talmud Pessahim 117b) la fameuse Mistva de raconter l’histoire de la Hagada, la miraculeuse sortie d’Egypte a nos enfants. Comme le dit la Guemara “dans chaque génération, chaque homme a l’obligation de s’imaginer comme s’il sortait lui même d’Egypte, comme il est dit ” Tu raconteras à ton fils, ce jour là, en disant : C’est pour cela que D. m’a fait ainsi, en sortant d’Egypte “.
Et Rambam de commenter (Sefer Hamitsvot 157) qu’il y a là une obligation de la Torah de conter la sortie d’ Egypte le soir du 15 Nissan, depuis le début de la nuit, utilisant chacun ses meilleures capacités pour raconter de la facon la plus captivante et émouvante. Plus il s’allongera, en décrivant les détails et s’émerveillant de la bonté d’Hachem envers nous Son peuple bien-aimé, en citant ce dont a subi nos peres chez les egyptiens, et comment Hachem dans Sa bonté infinie nous a en a sorti de Sa main puissante, nous vengeant de ces méchancetés. Il remerciera ainsi abondamment Hachem de tout le bien qu’Il nous a fait en ces moments cruciaux. Comme il est dit “Celui qui abonde dans sont récit, c’est une bonne chose”.
La formule exacte de la Haggada comme nous l’avons aujourd’hui a été rédigée en plusieurs fois. Tout d’abord le noyau est a partir d’un texte de la Michna du 10e chapitre du Traité Pessahim, où il y est cité comment un Seder de Pessah doit s’organiser. C’est la Michna qui enseigne la base du Seder que l’on célèbre aujourd’hui :
On se sert une première coupe, etc. Hillel dit, on fait la bénédiction sur le vin (HaGuefen) puis sur le jour (Kidouch). Puis on trenpe le Karpass, etc.. On apporte la Matsa, etc.. Et à l’époaue on apportait la viande du Korban Pessah etc…”
On se sert la deuxième coupe, puis là le/les enfants s’etonneront : “Ma Nichtana etc..” Et si le fils ne sais pas le faire, son père lui apprendera, d’après les capacités. On commence par les atrocités et malheurs, puis on termine en citant les libertés et les bontés etc..”
Cette Michna sont en effet la base de l’histoire de La Haggada telle qu’on la connait aujourd’hui. Plus tard, les Amoraim (vers l’an 200) on discuté de la formule exacte a suivre. (voir Talmud Pessahim cité plus haut) .”
Aboudraham précise que ces discussions de la Guemara a eu lieu a une période plus tardive, vers l’an 300, 4e générations des Sages de Babylone. Et à partir de là a été composé la formule que nous avons aujourd’hui.
Encore plus tard ont été ajoutées des citations en araméen, que l’on pense dater de l’époque des Saboraïm, vu qu’a l’époque des Guéonim (R. Amram Gaon) , qui vient après, nous retrouvons d’ores et déjà la formule qu’on a aujourd’hui.
La tradition nous dit que le texte de la Haggada que nous avons maintenant a été principalement rédigé et composé ainsi qu’amélioré entre l’époque de la Michna jusqu’a celle des Amoraïm, et vient de source totalement sure, et heureux celui qui a le mérite de la conter en famille avec ferveur et entouthiasme, chaque année le soir du Seder de Pessah. Et de s’imaginer sortant d’Egypte, vivant les miracles faits a nos pères a la sortie d’Egypte, faisant vibrer nos coeurs et ceux de nos enfants et nos proches à la maison.
Permettez-moi enfin de vous souhaiter Pessah Cacher VeSaméah ainsi qu’à votre famille !
מקורות ונימוקים
מקור ציווי סיפור יציאת מצרים לילדנו בליל הסדר
במשנה ובגמרא בפסחים דף קט”ז. איתא, מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי’ פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.
ובגמרא שם איתא, תנו רבנן חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה מה נשתנה הלילה הזה וכו’.
עוד איתא בגמרא שם קט”ז: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים וכו’.
ובספר המצוות לרמב”ם מצוות עשה קנ”ז כתב הרמב”ם בזה”ל: והמצוה הקנ”ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית’ על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית’ (ס”פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו’. ובא הפירוש (שם ומכיל’) והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב”י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה”ד ע’ קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב – קיח א).
מי תיקן את נוסח ההגדה ומתי תיקן
את בסיס נוסח ההגדה מצאנו כבר במשנה בפסחים קט”ז. “מזגו לו כוס ראשון – … ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת… ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל את אביו – ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה… ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ”ארמי אובד אבי” עד שיגמור כל הפרשה כולה וכו’.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה.
עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד “אם הבנים שמחה”, ובית הלל אומרים: עד “חלמיש למעינו מים”. וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר “אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים”, ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: “כן ה’ אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, כו’ עד “ברוך אתה ה’ גאל ישראל”.
ובגמרא שם במחלוקת רב ושמואל בזה”ל, מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו, ע”כ.
