מקורות ונימוקים:
התשובה מתוך ספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’: הן אמת ויציב כי מלשון הזהב של הב”ח באו”ח סי’ ח’ משמע דאם לא כיון את הכוונות המיוחדות של ציצית (דכתיב ביה למען תזכרו) ותפילין (דכתיב בהו למען תהיה תורת ה’ בפיך) וסוכה (דכתיב בה למען ידעו דורותיכם וגו’), מלבד הכוונה לקיים מצוה למ”ד מצוות צריכות כוונה, דלא יצא ידי חובתו כלל, דהרי כשהדגיש את הניגוד בין שלוש מצוות אלו לשאר המצוות, כתב בזה”ל: “מה שאין כן שאר מצוות דיוצא ידי חובתם אע”פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוה לשם ה’ שציוה אותה לעשותם”. עכ”ל. ומכלל לאו אתה שומע הן, דבשלוש המצוות הללו לא יוצא י”ח אם לא יכוין את הכוונות הפרטיות היוצאות דופן. כך היה ניתן להבין לפום ריהטא. ברם בסוף דברי הב”ח, הוא ציוה ויעמוד לעיין במה שכתב בהלכות סוכה, והנה בהל’ סוכה סי’ תרכה’ כתב הב”ח (לגבי תפילין, ואח”כ כתב דה”ה לסוכה) בזה”ל: “יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה כוונה.” עכ”ל. וממתק לשונו משמע דשפיר יצא י”ח גם אם לא כיון את הכוונות המיוחדות, אלא דלא יצא ידי חובת המצוה “כתיקונה”. [שו”ר דכן דייק להדיא הרב בני ציון ליכטמן סי’ ח’ סק”י מלשון הב”ח, וז”ל: “משמע דמצוה מיהא קיים, אלא שאינה כתיקונה והיינו על הצד היותר טוב.” עכ”ל. וכן דייק נמי בספר מנחת פרי ריש סי’ תרכה’. וכן דייק הגר”א רז שליט”א בספר אור שבעת הימים. אלא דבעיקר גדר אינה “כתיקונה” היה נראה לפקצ”ד לבאר קצת אחרת ממה שכתב הרב בני ציון, דביאור הענין הוא, דקיים את עצם המצוה ויצא ידי חובתו אבל לא קיים כוונת הבורא בנתינת המצוה. וכ”כ להדיא הרב חסד לאלפים סי’ ח’ סע’ יג’ וז”ל: “יכוין בהתעטפו, שציונו הקב”ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם, ומי שאינו מכוין כך, עליו נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ונמצא שאינו מקיים כוונת הבורא, שהרי פירש ואמר וראיתם אותו וזכרתם וכתיב למען תזכרו.” עכ”ל. וזהו הנימוק דלא דמי לכוונת קיום המצוה למ”ד מצוות צריכות כוונה שהוא לעיכובא, דשאני כוונת קיום המצוה – דבלי כוונה חסר בעצם הקיום, משא”כ לענין כוונת מטרת המצוה, אם לא כיון – נחסר מהמטרה ולא מהקיום, ודו”ק]. וכיון שמצינו להב”ח בסי’ תרכה’ שנקט דשפיר יוצאים ידי חובה, לכאו’ זו כוונת הב”ח גם במה שכתב בסי’ ח’ הנ”ל[1]. וכן הבין הרב אליה רבה סי’ ח’ סק”ט, שכתב בשם הב”ח לשון “כתיקונה” לגבי ציצית. וכן כתב הרב ליקוטי מהרי”ח (גאב”ד ראחוב) ח”א דף יד’ ע”ב.
וגם מדברי הפרמ”ג סי’ כה’ בא”א סק”ו לגבי תפילין משמע דהבין דגם הב”ח מודה ואזיל דיוצאים י”ח בדיעבד, דהרי כתב שם דיוצאים בדיעבד כהמשך ישיר לדברי הב”ח ולא בלשון המורה על פלוגתא, עיי”ש היטב (וע”ע בפרמ”ג ריש סי’ תרכה’ א”א ומ”ז). ועל זה הדרך יש לדייק גם מדברי הרב מחצית השקל סי’ ח’ סק”י לגבי ציצית, דצדיק עת”ק לכל דברי הב”ח שבסי’ ח’ בשמו הטוב, וסיים: “והיינו לכתחילה”[2]. וכ”כ הרב פקודת אלעזר ן’ טובו סי’ ח’ סע’ ח’.
ואכן הכי מסתברא, דהרי הטור בהלכות סוכה שם לא כתב כלל שיש לכוין שהמצוה היא זכר ליצ”מ ולענני הכבוד, אלא הטור רק הבהיר דנימוק מצות הסוכה היא כדי שעי”ז נזכור את יצי”מ וענני הכבוד[3], וע”ז הקשה הב”ח מדוע במצות סוכה טרח הטור לאשמועינן טעמא דקרא משא”כ בשאר כל המצוות כולן, וע”ז יצא הב”ח לחדש בטובו דכוונת הטור לבאר לנו דיש לכוין נימוק זה, עיי”ש, והנה אילו העדר כוונה זו היה לעיכובא בעצם המצוה, לא מסתברא כלל שלא היה הטור או אחד הראשונים טורח לאשמועינן להדיא דחייבים לכוין. ודו”ק. [ומכאן נלמד גם לציצית ותפילין, דאע”פ שכתבו הטור והשו”ע להדיא דיש לכוין את הכוונות הפרטיות של מצוות אלו, מ”מ ש”מ דאין כוונות אלו לעיכובא לקיום המצוה. דהרי כתב הב”ח דסוכה והני תרי חד דינא אית להו].
והתייצבו וראו נמי להרב עולת שבת סי’ ח’ סקי”א, שהזכיר דברי הב”ח שכתב דמי שלא כיוון לא קיים מצוה “כתיקונה”, וכתב דלא נראה כן, אלא קיים את המצוה כתיקונה ממש, בדיעבד מיהא. והוכיח זאת ממשמעות המקרא “וראיתם אותו וזכרתם” דמשמע דזכירת המצוות אתיא ממילא ע”י לבישת הציצית [וכמבואר בגמ’ בסוטה דף טו”ב ע”א “מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, וכו'”], וא”כ שפיר מתקיימת מטרת הבורא בנתינת מצוה זו. ומ”מ הודה העו”ש שם דלכתחילה יש לכוין, וכמפורש בשו”ע. [ואולם בא”ר הנ”ל כתב דיש לדחות ראיית העו”ש, עיי”ש]. וגם הגאון בעל שואל ומשיב זלה”ה בספרו מגן גיבורים סי’ ח’ באלף המגן סקי”ג פס”ק רישי”ה דלא ניחא ליה בדברי הב”ח, דאחרי שהביא תקציר דבריו כתב וז”ל: “ובאמת הוא דבר חדש ולא נזכר בפוסקים. ומלשון הטור אין ראיה כל כך. ובפרט בציצית ותפילין דלא קאי “למען” על טעם צווי המצוה. וכנראה שגם המגן אברהם דעתו כן [כלומר דלא כהב”ח לענין ציצית ותפילין], דכאן [בהלכות ציצית] ובתפילין לא הזכיר דבריו [של הב”ח] ובהלכות סוכה סי’ תרכה’ הביאו.” עכ”ל. ובספרו שו”ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה סי’ תמג’ קרא תגר על דברי הב”ח אף לענין סוכה, כיון דאין לדרוש טעמא דקרא, ובנידון של סוכה אין זה נחשב כטעם מפורש בפסוק דהא חזינן לרבי עקיבא ורבי אליעזר שנחלקו בביאור הפסוק. עיי”ש.
וכמו כן בביאור הגר”א סי’ ח’ סקט”ז ניכר החוש”ה אל העי”ן דחולק על הב”ח במה שהעלה דאם לא מכוין המצוה אינה “כתיקונה”, אלא לדעת הגר”א המצוה היא כתיקונה שפיר אלא דחסר ב”מעלת” הכוונה הרצויה. דהנה על מה שכתב מרן שם “יכוין בהתעטפו שצונו הקב”ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם” כתב הגר”א וז”ל: “וכמ”ש בנדרים (דף סב’ ע”א) עשה [דברים] לשם פעלם וכו’. ולא יהא מאותן שנאמר עליהן (ישעיה כט’ יג’) ותהי יראתם [אותי מצות אנשים מלומדה].” עכ”ל. ודו”ק. וכן פסק מרנא ריש גלותא דבבל הרי”ח הטוב זלה”ה בבן איש חי ש”ר פר’ בראשית אות א’, והמעיין בעין יפה יראה שם בדבריו דמודגש היטב דאם לא כוין אין בזה משמעות דינית לעצם המצוה זולתי דנאמר עליו ותהי יראתם אותי וגו’, עיי”ש.
והבט וראה גם בשו”ת אור לציון ח”ב פרק מד’ הערה טו”ב דכתב דנראה דמרן בב”י ס”ל דלא כהב”ח עיי”ש.
וידעתי בינ”י ידעתי דהרב ביכורי יעקב סי’ תרכה’ סק”ג צידד לומר דאם לא כיוון את הכוונות הפרטיות בציצית תפילין וסוכה, לא יצא י”ח אפי’ בדיעבד[4]. ברם אחד הרואה עיניו ייחזו דגם הוא ז”ל ספוקי מספקא ליה בזה, וחשש להחמיר מחוסר ראיות שיוצא בדיעבד, ולא מלאו לבו הטהור להכריע אלא סיים דעכ”פ יש ללמד ולהזהיר את בני הבית שיכוונו, עיי”ש היטב. ומה גם דהנה בתוספת ביכורים שם ראו הביא לנו שהשיג עליו הגאון אב”ד ווירצבורג, עפ”י הגמ’ בר”ה דף כח’ דפריך למ”ד מצוות אי”צ כוונה, הישן בשמיני ילקה משום בל תוסיף (עיי”ש בסוגיא), ואילו אמת נכון הדבר דילפינן מ”למען ידעו” דבעינן לכוין זכר לענני הכבוד ויצ”מ לעיכובא, א”כ אף למ”ד מצוות אי”צ כוונה הכא לא ילקה [דהרי הדבר ברור דהכוונות הפרטיות שנאמרו לגבי סוכה ציצית ותפילין אינם דוקא למ”ד מצוות צריכות כוונה, אלא זוהי מילתא באפי נפשה דילפינן מ”למען וגו'”]. עיי”ש. וזו ראיה אלימתא לכאו’ [וכן הוכיח מכאן ג”כ הרב דברי ירמיהו ח”ב דף קיא’ ע”ד]. והגם דהרב ביכורי יעקב שם נאזר חיל לדחות ראיה זו, דהתם מיירי שישן בסוכה משום ספק שביעי, ולכן אכן מיירי דמכוין זכר לענני הכבוד מספק, עיי”ש, מ”מ כבר תפס עליו בשו”ת ערוגת הבשם חאו”ח סי’ קפח’ אות ב’, דהגאון ביכורי יעקב ירד להציל ולא הציל, דהרי לפי נועם אמריו של הביכורי יעקב לא יובן מדוע הגמ’ שם הקשתה כן דוקא למ”ד מצוות לא צריכות כוונה, זאת ועוד אחרת, דמה שתירצה הגמ’ דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה, לפי דברי הרב ביכורי יעקב אין בזה כדי לתרץ כלל, דסוף סוף מיירי שמכוין זכר לענני הכבוד. עיי”ש.
ובשו”ת בית יצחק שמעלקיש חיו”ד ח”ב סח’ קסח’ אות ו’ ג”כ היטב חרה לו לומר שיצטרכו לכוין לעיכובא את הכוונות הפרטיות, ומייתי נמי אות ומופת מעירובין דף צה’ ע”א, דהנה במתניתין שם תנן: “המוצא [פי’ בשבת] תפילין [פרש”י: בשדה, במקום שנאבדין] – מכניסן [פרש”י: לעיר ולבית] זוג זוג [פרש”י: אחד בראש ואחד בזרוע, והיינו זוג, כדרך שלובשן בחול, וחוזר תמיד ומכניסן זוג אחר זוג, עד שיכלו]. רבן גמליאל אומר: שנים שנים [פרש”י: זוג בראש וזוג בזרוע].” ע”כ, ובגמ’ שם בע”ב שקיל וטרי במאי קמיפלגי ת”ק ור”ג, ומוקי עלה: “ואיבעית אימא דכו”ע שבת זמן תפילין הוא, והכא במצוות צריכות כוונה קמיפלגי, תנא קמא סבר לצאת בעי כוונה [פרש”י: שהעושה מצוה צריך שיכוין בה, הלכך זוג אחד אין, טפי לא, דאי מכוין למצוה איכא בל תוסיף בחד, ואי לא מכוין למצוה תרוייהו משאוי נינהו, ואין כאן מצוה], ורבן גמליאל סבר לא בעי כוונה [פרש”י: הלכך מצוה איכא, בל תוסיף ליכא, דאין עובר על בל תוסיף אלא אם כן נתכוין למצוה, וזה לא נתכוין, ובכל חד אמרי האי למצוה].” ע”כ הסוגיא. והנה אם הכוונות הפרטיות של התפילין הן לעיכובא, א”כ גם תנא קמא היה לו להתיר להכניס שנים שנים. וק”ל. עיי”ש. וזכה לכוין לראיה זו גם בספר מנוחת אהרן ישראל על מס’ סוכה סוס”י א’. [ומיהו יש לדחות על דרך הדוחק, דהיכא דמכוין את הכוונות הפרטיות בלי הכוונה לעצם קיום המצוה, אין בזה משום בל תוסיף]. ומה גם דעצם המושג הטמון בגמ’ דאם מניח תפילין בלי לכוין לקיים את המצוה דיוצא י”ח רק למ”ד “מצוות לא צריכות כוונה”, יש בו מן התימה, דהרי אם הכוונה מוכרח לכוין לעיכובא “שצונו הקב”ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם”, כבר נכלל בכוונתו “שהקב”ה צונו להתעטף”. וי”ל.
[וע”ע מה שהקשה על הבכורי יעקב בספר מראות ישרים טובול על מס’ סוכה סי’ כה’ ד”ה ודברי הביכורי, ומה שכתב שם ליישב].
ובערוך השלחן עפשטיין סי’ כה’ סע’ ח’ נהי דנראה דמחמיר אפי’ בדיעבד, מ”מ לשונו הטהור מעורפל קצת (שכתב דרק אם לא ישים לב לענין המצוה “כלל” אזי הוא דלא יוצא, דמשמע דאם עכ”פ יודע שיש פרשיות בתוך התפילין יתכן דסגי בזה, וצ”ע. ובערוך השלחן על הלכות ציצית, סי’ ח’ סע’ יג’, רק כתב דיש לכוין, ולא הזהיר מידי דלא יוצאים י”ח, ובהלכות סוכה סי’ תרכה’ אפילו לא העלה על שפתיו הטהורות דיש לכוין כוונה כל שהיא). והגה”צ בעל בני יששכר זלה”ה בספרו דרך פקודיך בהקדמה א’ אות ה’ ג”כ נקט דלא יוצאים י”ח, ואולם אינני יודע אם כתב ספרו להלכה ולמעשה או דרך מוסר וחסידות.
וכבר הורה זקן, הכהן הגדול מאחיו הרב משנה ברורה זלה”ה בסי’ ח’ סקי”ט לענין ציצית, וז”ל: “ומכל מקום נראה דכל זה לכתחילה כדי לקיים המצוה בשלימותה, אבל בדיעבד אם לא כיון בכל אלו רק לקיים המצות עשה יצא” עכ”ל, וכ”כ עוד המשנ”ב בסי’ כה’ סקט”ו לענין תפילין, ובסי’ תרכה’ סק”א לענין סוכה, דיצא י”ח בדיעבד[5]. והכי אזלא סוגיא דעלמא. ופוק חזי לכל הקוצרים מחברי הקיצורים, כגון קיצור שו”ע גאנצפריד בהלכות ציצית, וספר שלחן התמיד לבעל מרכבת המשנה זלה”ה בהל’ ציצית, ועוד רבים, שהשמיטו לגמרי מה שנאמר בשו”ע דצריכים לכוין שהקב”ה ציוונו להתעטף בציצית כדי שנזכור כל המצוות, והנה בשלמא אם דין זה הוא רק ליתר מעלה או עכ”פ לכתחילה, השמיטו לצורך הקיצור כדרכם, אך אם כוונה זו מעכבת בדיעבד, לאו שפיר עבדי על דבר השמיט”ה מהלכה כה הכרחית שנוגעת לכל מי שמתעטף. ודו”ק. וצא ולמד ג”כ ממה שכתבו הרב מטה אפרים סי’ תרכה’ אות ג”ן ועוד אחרונים חביבים, שהעלו דכשם שכתב הר”ן (בר”ה דף כח’) לענין מצה דאם כפוהו לאכול יצא י”ח אע”פ שלא כיוון לצאת (אף למ”ד מצוות צריכות כוונה) “שכן נהנה” (כלומר מחמת ההנאה, כך הוא הדין לענין מי שכפאוהו לאכול כזית פת בסוכה בעל כרחו דיצא י”ח, עיי”ש. והנה בשלמא לענין כוונה לקיום המצוה, שייך לומר סברת הר”ן דכיון דהוא מידי דאכילה ונהנה סגי בדא (כיון שע”י הנאתו מתרצה לצאת י”ח וכמש”כ המאירי בהקדמה לבית הבחירה), משא”כ לענין שיכוין שיהיה זכר לענני הכבוד, בזה מסתברא דכו”ע מודו דלא תועיל הנאתו כולי האי שיגרום לו לזכור את ענני הכבוד (עיין בהערה[6]), ועל כן הואיל וכתב המטה אפרים וסיעתו דיצא י”ח, שמעינן מינה דסבר”י מרנ”ן דלא בעינן לכוין “זכר לענני הכבוד” לעיכובא, ונ”מ לציצית ותפילין דנמי יוצא (אם מכוין עכ”פ לצאת י”ח אף שלא מכוין הכוונות הפרטיות) אע”פ שאינם מידי דאכילה.
ומעתה מה שכתב כת”ר דכיון שהכה”ח מייתי לכמה פוסקים שהעתיקו דברות הב”ח א”כ קיי”ל לדינא דאף בדיעבד לא יצא, אחרי המחילה רבה כיאות אין מזה כל ראיה, מאחר והב”ח גופיה ס”ל דבדיעבד קיים מצוותו, וכמו שנקטו הפרמ”ג והמחצה”ש בדעתו, והבאנו דהכי מסתברא, וכדאמרן. וכל שכן שאין ראיה ממה שכתב הכה”ח לומר כוונות אלו בנוסח ה”לשם יחוד”, דבזה לא חידש יותר ממה שכתוב בשו”ע דיש לכוין לכתחילה.
ולקחתם מפרי האר”ש, דלדעת רוב מנין ורוב בנין המניח תפילין ומכוין לקיים מצות ה’ ולא מכוין שאר הכוונות, יצא ידי חובתו בדיעבד [וכן היא הכרעת כל מחברי זמנינו שליט”א, ועל צבאם מרן הראש”ל שליט”א בהליכות עולם ח”ב עמ’ ערה’[7], ובחזון עובדיה על סוכות עמ’ צז’, וכ”כ בילקו”י מהדורת תשס”ד ח”ב עמ’ כט’, וכ”כ הגר”ש ואזנר שליט”א בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ קסט’, וכ”כ הגר”מ שטרנבוך שליט”א במועדים וזמנים ח”א סי’ פה’ ד”ה אמנם, ובח”ו סוד”ה בתורה, וכן דעת הגרח”פ שיינברג שליט”א במשמרת חיים ח”א ענייני ציצית סי’ ג’ (במה שהביא בשתיקה “לדידן דקיי”ל” וכו’ עיי”ש), וכן נראה דעת הגאון מו”ח שליט”א בנתיבות החיים סי’ ח’ אות יח’ וסי’ כה’ אות יג’, ולא ארד לקנ”י ללקוט שושנים עקב דוח”ק השע”ה]. וספק גדול אם יש בפוסקים מי שחולק על זה בתורת ודאי (דכאמור הרב ביכורי יעקב איהו גופיה ספוקי מספקא ליה בדא). וכבר ידועה סברת הרדב”ז דכל שהספק הוא במצוה ולא בברכה (והעיקר לדינא כהפוסקים דשפיר קיים את המצוה) לא אמרינן סב”ל, ואע”ג דמדברי מרן השו”ע נראה דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דלא כהרדב”ז [וכדמוכח בשלחנו הטהור באו”ח סי’ יד’ סע’ ב’ וז”ל: “הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה, אם אין ציציות אחרים להכשירו, יש לסמוך על הרמב”ם שמכשיר, אבל לא יברך עליו.” עכ”ל, הא קמן דאע”ג דהתיר הלכה למעשה ללבוש בגד של ד’ כנפות על סמך סברת הרמב”ם, עם זאת לא התיר לברך, ואין להרחיב בזה לעתות כאל], מ”מ הכא בנידון דנן דלא ברירא מילתא דאכן איכא מאן דאמר דלא יוצא י”ח בתורת ודאי, שפיר יש לסמוך על זה, ובפרט דאסור לעשות מצוה בלא ברכה [וכדתנן בפ”ק דתרומות מ”ו: “האלם והערום לא יתרמו, ואם תרמו תרומתן תרומה”, ומפרשינן ליה בירושלמי פ”א ה”א דהוא משום הברכה עיי”ש, ונפסק בשו”ע יו”ד סי’ שלא’ סע’ לב’. ובספרי הקטן ללקו”ש ח”ד הרחבנו בזה בדלותינו].
ובר מן דין גם קרוב אצלי לומר בעניי, דבנידון של כת”ר כיון שנותן לאותו “תינוק שנשבה” להניח תפילין ולברך עליהן משום “קירוב רחוקים”, דמי קצת לתינוק שמתלמד לברך דמשרא שרי אף אם יברך לבטלה, כנפסק בשו”ע או”ח סי’ רטו’ סע’ ג’: “מותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואע”פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד.” עכ”ל – וקולא זו אינה מחמת דלא הגיעו לכלל מצוות, דהרי כתבו האחרונים חביבים (ועל צבאם המשנ”ב שם סקי”ד) דגם המלמד יכול להזכיר שם שמים בברכות כיון שיש הכרח כדי ללמדם ולא חשיב לבטלה [ובשער הציון סקי”ג דחה בשתי ידיו מש”כ בפת”ש שם דמדברי מהרש”א משמע דרק הקטנים מותרים לברך, דזה אינו וכאשר יחזה המעיין, עיי”ש], וכעת לא ע”ט האסף. והכא נמי מה שמברכים על התפילין זה לתועלת ללמדם סדר ההנחה הרצויה, וגם ע”י שמברכים יותר מתעורר בלבם חשיבות המצוות ושנעשו לשם פעלם. ואע”ג דבעלמא נראה יותר לפקצ”ד דאין לגרום לרחוקים לברך ברכה לבטלה גם אם יש בזה תועלת לקרבם לתורה, דלא זו הדרך לא זו העיר להשיב לבם לאבינו שבשמים ע”י שמטנפים את נשמתם באיסור מוסי”ף על כל חטאותם[8], מ”מ בנידון דנן דמעיקר הדין יש לברך, עשה לך צר”ף גם מסברא זו.
[ולגבי חששות נוספים שקיימים בהנחת תפילין לאחינו הרחוקים, וכגון חשש שאין גופו נקי כדבעי או חשש לקלות ראש וכיו”ב, גם בזה כבר הכריעו האחרונים דלא חיישינן, ולכו חזו נא מה שהביא בזה בפסקי תשובות סי’ לח’ הערה כח’, וכעת לא ע”ט האס”ף].
[1] וכעת ראה ראיתי בשלמי יוסף על סוכה ריש סי’ קד’ שרצה הרה”כ נר”ו לחלק בין סוכה דיוצא בדיעבד, לציצית ותפילין דלא יוצא אף בדיעבד, ואחר המחי”ר, אין להחמיר יותר מהב”ח עצמו מרא דשמעתתא דדימה לכולהו כחדא מילתא. וגם לקמן ה”ן עוד נבי”א בשם גדולי מצוקי אר”ש זלה”ה אשר מפיהם אנו חיים שיחד כולם הבינו דאין בזה שום חילוק.
[2] אח”כ העתיק שם ג”כ דברי הב”ח בסי’ תרכה’ דלא יצא ידי מצוה “כתיקונה”, אך העתיק זאת בלשון “אולם”, כאילו ישנו ניגוד מסויים בין דין זה למה שכתב לפני כן. ולפי מה שפירשנו בדלותינו לפי מיעוט השגתנו, הכל עולה בקנה אחד לכאו’. ונראה דגם הרב מחצית השקל הבין כדברינו, אלא דמה שנקט תיבת “אולם” הוא משום דבסי’ תרכה’ מתברר דאף בדיעבד לא יוצא י”ח “בשלמות”, אלא ישנו חיסרון בקיום המצוה, שאינה “כתיקונה”. וק”ל.
[3] וכנודע נחלקו הפוסקים אם יש לזכור יציאת מצרים או ענני הכבוד או תרוויהו, והבט נא וראה להרב בית השואבה פרק א’ סי’ א’ אות ב’ שהאריך הרחיב בזה, ובשו”ת תורת חסד מלובלין חאו”ח סי’ לה’ באר”ש טובה ורחבה, ולא אכניס ראשי ראש שועלים בפתגם הדין לעתות כאל.
[4] ובמועד לכל חי פלאג’י סי’ כ’ סע’ יג’ הביאו, עיי”ש. ומיהו נראה מסגנון לשון זהורי”ת שבמועד לכל חי שם, שלא הזכיר דברות הרב ביכורי יעקב כדי להורות כוותיה לענין בדיעבד, אלא הזכיר נועם אמריו כמוסר השכל למען ישמעו וייראו לכוין לכתחילה. ראה שם היטב בעין יפה, ודו”ק.
[5] ומה שכתב בביאור הלכה סי’ ס’ סע’ ד’ (ד”ה וי”א שצריכות) בשם הב”ח והפרמ”ג דבציצית וסוכה הכוונה היא לעיכובא, שם לא מיירי כלל לענין הכוונות הפרטיות אלא עוסק בכוונה לקיום המצוות כמפורש היטב בדבריו שם לעיני כל ישראל (ובקושטא לכתוב זאת הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא נצרכתי לכך אלא מפני שבדורנו דור יתום בעוה”ר בטלה הבנת הנקרא אצל רבים), וא”כ מה שנצרך הביאור הלכה להזכיר דוקא את הב”ח והפרמ”ג הוא רק משום דבדבריהם מפורש דציצית וסוכה אינם שונים משאר מצוות לענין הצורך בכוונה לצאת (דהיה מקום לחלק, ובפרט לגבי ציצית, ואכמ”ל).
[6] וכמו שכתב כיו”ב הרב פרמ”ג באו”ח סי’ תרצה’ במש”ז סק”א, דאף לדעת הר”ן הנ”ל דמועילה הנאתו לצאת י”ח מצה, מ”מ לא מהני לצאת י”ח סעודת פורים למי שלא כיוון לצאת, דכיון דהסעודה היא זכר לנס, צריך לכוין שיהיה זכר לנס, וההנאה לא גורמת לזכור זאת, עיי”ש.
[7] ומה שכתב שם אודות הנהגת מוהר”ר משה הררי זלה”ה – לכו חזו נא מש”כ בספר אור שבעת הימים עמ’ פ”ז.
[8] וצאינה וראינה בשו”ת קב ונקי (פסקי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) ח”א סי’ לז’, דנשאל אם ניתן לגרום לתינוק שנשבה לברך על תפילין פסולות בכה”ג שהדבר הכרחי לקירוב רחוקים (ראה שם על המעשה), והשיב הגרי”ש זצ”ל דאין לעשות כן “כי מעבירה לא תצמח מצוה” עכ”ל. עיי”ש. וע”ע שם בסי’ עו’.
ונ”מ ג”כ למה ש”נהגו” ב”סמינרים” מקום שבעלי תשובה עומדים, להורות לברך שהחיינו על טלית קטן העשוי מבד (כותנה), והיא ברכה לבטלה עקב שאין טלית כזו בגדר בגד חשוב, והרי דעת התוס’ בברכות דף נט’ ע”ב ד”ה ורבי יוחנן, ועוד ראשונים כמלאכים ז”ל, דעל בגד שאינו חשוב אין מברכים אפי’ ששמח בו, עיי”ש, ועיין במפה או”ח סי’ רכג’ סע’ ו’, וטלית קטן שאינו מצמר הוא בכלל בגד שאינו חשוב (עיין כה”ח סי’ כב’ סק”ה, וש”נ). ואף שישנם כמה אופנים לדחות את הדיוק מהתוס’, ואף שיש החולקים על התוס’ וסבר”י מרנ”ן דאם שמח מברכין, מ”מ הכא מסתברא דכו”ע מודו דאין לברך, מאחר ואינו שמח בבגד עצמו כי אם במצוה ובקבלת עול מלכות שמים, וקיי”ל דאין מברכין שהחיינו על המצוות שאינם קבועות מזמן לזמן (כמובא בחיבור הנוכחי לעיל שורש ד’ פרק ב’ עיי”ש). וכלך הבט נא שו”ת יפה נוף פנחסי סי’ א’ שהעלה לנכון דלאו שפיר עבדי בסמינרים הנז’ ב”מנהגם” הלזה, עיי”ש. והן אמת דהגר”מ לוי זצ”ל בברכת ה’ ח”ד עמ’ קע’ כתב דנהי דבודאי מדינא לא היה להם להורות לבעלי תשובה לברך, מ”מ אין למחות בידם בחוזקה, כיון שלדעת מיעוט הראשונים ניתן לברך על מצוה שעושים בפעם הראשונה בחיים. עיי”ש. ובתר דסגידנא קמיה ומן קמי דיקר אורייתיה, מלבד דלדידן בני עדות המזרח אין מברכים על מצוה שעושים בפעם הראשונה [וכמו שאכן כתב הרב ברכת ה’ גופיה לענין עיקר הדין, ואנן בעניותין הרחבנו בזה במקום אחר], הרי רובם ככולם של אלו שלא שומרים תורה ומצוות, כבר התעטפו בטלית גדול ב”בר מצוה” מיהא. איברא דניתן ליישב דברות הרב ברכת ה’, דהרי לאותם ראשונים שכתבו שמברכים שהחיינו על הפעם ראשונה שמקיימים את המצוה, טעמם ונימוקם משום שמצוה ראשונה יש בה שמחה יתירה, והכא נמי אותם בעלי תשובה כשמברכים על הטלית מברכים על כל קבלת עול מלכות שמים והוי שמחה טפי ממצוה בעלמא דמברכים בפעם הראשונה. וא”כ עכ”פ לשיטה זו לא תהיה ברכתם לבטלה. ונודע בשערים נמי שיטת הב”ח וסיעתו ז”ל דאין אומרים סב”ל בשהחיינו יען כי המברך שהחיינו בגוונא דלפי גדרי ההלכה אין ראוי לברך, לא עובר על לא תשא, הואיל וסוף סוף שמח בלבו, עיי”ש (ואולם לא קיי”ל הכי כמו שהרחבנו במקום אחר ואכמ”ל). ומיהו גם לפי שיטות אלו, איככה נוכל להורות לכל הבעלי תשובה שבסמינר לברך, והרי בוודאי יש כאלו שאמנם הסכימו ללבוש את הטלית אבל עדיין לבם מלא ספיקות והרהורים ואין שמחתם שלמה, ומקבלים עול מצוות בהסתייגות ובחשש רב מה יאמרו הבריות ואם לא יקשה עליהם הדבר יתר על המידה וכו’ וכו’. ומה גם דבלאו הכי לא קיי”ל לברך על מצוה שעושים בפעם הראשונה וכאמור. ועל כן מעיקר הדין בוודאי דראוי ונכון להפסיק הנהגה זו, וכמו שכתבו ביפה נוף ובברכת ה’, וכ”כ בספר ואד יעלה ח”א עמ’ קצז’, וכ”כ בספר ואין למו מכשול ח”א פרק ב’ סע’ ב’, ועוד. וגם בילקו”י הל’ ציצית מהדורת תשס”ד עמ’ רסו’ כתב ד”אין למחות”, אבל מעיקר הדין יוד”ה יוד”ה דאין מנהגם נכון, וכפי שמתבאר ממה שהעלה שם בהערות.
וכעת ראה ראיתי בשו”ת מעין אומר ח”א עמ’ תט’ שכתב וז”ל: “וכן זכורני ששאלתי את מו”ר נר”ו בעצרות התשובה שאומרים לכל המקבלים עליהם עול מצוות לברך שהחיינו, האם הדבר מותר. וענה מו”ר נר”ו שיש להם על מה לסמוך.” עכ”ל. ובהערות שם מתבאר דכוונתו אף ללא טלית וכיו”ב, אלא ברכה על עצם החזרה בתשובה, דלא גרע מבנה בית חדש עיי”ש. ואולם כאמור אין בזה אלא שתיקותא, שלא למחות ביד העושים כן מפני שיש להם על מה שיסמוכו, ויותר נכון שלא יברכו. ולא כאן המקום להרחיב את היריעה בכל זה.
ומ”מ בעיקר הנידון האם מותר להכשיל תינוק שנשבה באיסור היכא דעי”ז יש סיכוי לקרבו לקיום תורה ומצוות וממילא ינצל מאיסורים רבים, וכגון להזמינו לסעודת שבת היכא דעי”ז יבוא בכלי רכב ביום השבת וכיו”ב, ראה נא בעניינו בחיבור הנוכחי שורש ז’ סימן ט’ (וגם בסימן ח’ בהערה השניה, ובסימן יג’) בארוכה בס”ד, וצרף לכאן.
