מקורות ונימוקים:
בשולחן ערוך הלכות מתנה (חו”מ סימן רמו סעיף יז) הביא הרמ”א את דברי ה’תרומת הדשן’ (סימן שיז) שאם אומר אדם לחברו בא ואכול עימי צריך לשלם לו ולא אומרים מתנה נתן לו, אלא אם כן יש ראייה ברורה שנתן לו מתנה – לפי פסק זה בשאלה שלפנינו חייב לשלם – אלא שהרשב”ץ פסק במקרה דומה לגבי אדם שאומר לחבירו בוא דור בחצרי, ולאחר מכן דרש תשלום, פטור. והובאו דבריו בב”י וברמ”א בהלכות גזילה (חו”מ סימן שסג סעיף י), – והקשו האחרונים סתירה בדברי הרמ”א הט”ז הניח בצ”ע, והסיק שהעיקר כדברי התרומת הדשן שחייב, וכן דעת הגר”א סימן שסג, שביאר דברי הרשב”ץ בחצר דלא קיימא לאגרא, כלומר שאין בעל הבית חסר ומפסיד, אבל אם מפסיד כמו באומר בא ואכול עמי ודאי חייב, ובכך גם אין סתירה בדברי הרמ”א, וכן פסק הבית שמואל באבהע”ז (סימן ע) לחייב.
לעומתם הב”ח והש”ך והקצוה”ח, ונתיה”מ (סימן שסג), לא הכריעו במחלוקת הרשב”ץ ותה”ד, וכתבו שאין להוציא ממון מספק [אף שבקצוה”ח (בסימן רמו) ובחת”ס (חו”מ קיט) יישבו פסקי הרמ”א, להלכה למעשה נקטו לא להוציא ממון מספק] וכן הורה בשו”ת חתם סופר (חו”מ סימן קיט), וכתב בסוף הפסק שטוב לעשות פשרה — וכן פסקו בפד”ר (ממונות ובירורי יהדות ג רכג).
