מקורות ונימוקים:
יסוד גדול וחשוב הוא בעבודת ה’ יתברך לעובדו בהתפעלות והתרגשות, ולא לעשות המצוות ועבודת ה’ דרך אנשים מלומדה. שכבר קונן על כך הנביא ישעיהו פרק כ”ט פסוק י”ג בזה”ל:
וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה.
וראיתי בספר חסידים סימן קנ”ח שכתב ב’ עצות חשובות להתחזק בעניין זה בזה”ל:
ואם באת להללו ולשבחו, דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ לפיכך אין לעשות במהרה אלא במשך ובקול נעים ובקול רם, שנאמר (עזרא ג’ י”ב) בשמחה להרים קול, אמרו כשהיו מהלכים בעזרה היו הולכין עקב בצד גודל שלא יהי’ כמשאוי מלאכת ה’ ועל זה נאמר (ירמי’ כ”ג י’) ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן לכן ברא הקדוש ברוך הוא קריאת הגבר ללמוד ממנו דוגמא שנאמר (איוב ל”ה י”א) מעוף השמים יחכמנו ואתה לא יתכן שאם אתה דובר לפני מלך בשר ודם לא ירוצו דבריך ואם תשורר להנאתך תמשוך בקולך ואיך תרוץ לפני ממ”ה.
לכן תברכהו בקולך ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים שנאמר (משלי י”ח כ”ג) תחנונים ידבר רש כי כשאדם מתחנן לפני שליט אינו מריץ דבריו ועל כל דבר משים לב שלא יטעה בדבריו וקודם שמתחנן לשליט או למלך עורך דבריו על הסדר שלא יגמגם ושלא ישכח ושלא ידלג אות כך תעשה אתה שנאמר (איוב ל”ו י”ט) היערוך שועך לא בצר ואומר (הושע י”ד ג’) קחו עמכם דברים. וכשתאמר ברכות ושבחות תעשה כאלו אתה עומד לפני מלך והוא אומר לך השמיעני את קולך ואל תרוץ דבריך ואל תמהר להוציא דבריך מפיך.
וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מעניינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף.
ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך. לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב. לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב, ע”כ לשון ספר חסידים.
וכבר אמרו חז”ל בפסיקתא זוטרתא, לפרשת ואתחנן ו’, וכן הביא רש”י על הפסוק בדברים כ”ו ט”ז: “היום הזה ה’ אלוקיך מצווך”, מהו היום הזה, אלא שבכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוות עליהם. שיתאר לעצמו כאילו זה עתה עמד במעמד הר סיני בקבלת התורה מאת ה’, שאז וודאי היה עושה ומקיים את כל מצוות ה’ בהתלהבות והתרגשות עצומה, כך על האדם להרגיש ולקיים את מצוות ה’ מתוך התרגשות גדולה כאילו היום קיבל את המצוות בהר סיני ונצטווה עליהם.
ובסידורו של שבת חלק א שורש ה ענף א [אות י”ז], האריך לבאר במעלת ההודאה והשבח לה’, שכל מעשי האדם בגשמיות צריכים להיות אך ורק על דרך זה.
זה לשונו שם: וזה הענין רמז בפסוק ושמתי כדכד שמשותיך כלומר להיות האדם מדכה נפשו בעוסקו בדברי גשמיות שלא להרבות אצלו תאוה על תאוה עד שיתחזק ויתגדל כח נפש הבהמיות שבו לבא ח”ו לדרגת שמנת עבית וגומר ורם לבבך וגו’ רק לאכול בבחי’ ואכלת ושבעת וברכת את ה’ וסועד סעודתו רק כדי לברך שם ה’ ואז הקדוש ברוך הוא מאיר לו באורו הרב והחזק. וזה והי’ כדכד כד בהיפוך אתווין דך שתדכ’ את נפשך נפש הבהמיות אז יאיר לך באור שמשותיך ואחר שמיחד כל הארץ ומלואה לאל אחד לה’ לבד אז נתאחד ארץ ושמים בבחי’ ישמחו השמים ותגל הארץ. ולא נפסק הארץ משמים רק יהי’ נשקי ארעא ורקיע אהדדי. ומשניהם בשוה יעלו קילוסו של הקדוש ברוך הוא מן הארץ כמו מן השמים באחדות גמור. וזה והארץ לא תמכר לצמיתות ופי’ רש”י לפסיקת עלמין שיהיה ח”ו פסיקה בין עולמות להיות נפסקין זה מזה עולם התחתון מעולם העליון ולא תמכר שיהי’ ח”ו פסיקת עלמין רק להתאחד את כולם זה בזה ע”י מעשה איש הנזכר, ע”כ.
ועיין עוד בספר משנה שכיר על המועדים, בביאור הפסוק בשירת הים, עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה שכתב לבאר בזה”ל:
בשירה אנו אומרים “עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו” [שמות טו, ב]. לכאורה צריך ביאור השייכות להדדי. בהקדם דברי רבינו הק’ מראפשיץ בספרו זרע קדש, פ’ צו על הפסוק “המקריב את זבח שלמיו לה’ יביא את קרבנו לה’ מזבח שלמיו” [ויקרא ז, כט], צריך להבין לשון הפסוק והכפל שבו. וביאר במה שאמר דוד המלך ע”ה [תהלים קטז, יב] “מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי”, שהנה אי אפשר להשיב על אחת משום טובה שעושה עמנו, כמו שאנו אומרים בנשמת אילו פינו מלא שירה כו’ אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי הטובות כו’, ואם אי אפשר אפילו להודות ומכש”כ להשיב לה’, ומה ישיב קרוץ מחומר. רק האדם צריך להבין שכל פועל ה’ למענהו ית’ לקילוסו, ולכך צריך האדם לראות שלא יהנה מעוה”ז לעצמו כלום, רק יראה האדם שכל מה שיתן לו השי”ת הן עושר וכבוד הן בנים וכל טובות, שלא יחשוב בהם רק שיעשה בהם עבודתו ית”ש, עושר ליתן צדקה, ובכבוד יראה שלא יהנה מכבוד הזה רק במה שנתגדל כבודו ית’ בזה, וכדומה מהטובות לא יקח במחשבתו לעצמו כלום מהם ולא יהנה מהם כלל. וזה שאמר מה אשיב לה’, כי אי אפשר בשום אופן, רק מטובות האלה תגמולוהי עלי, שכל מה שגמל אתי אשיב לה’, זה הדבר בעצמו שלא אקח לעצמי כלום מהטובות, ואשיב לה’ כל תגמולוהי שגמל ית’ אתי, אם יתן לי עשירות יהיה העשירות הזה רק לעבודתו ית’, וכן בכל הטובות יחשוב זה. וזהו שאמר דוד [שם קטז, יג] “כוס ישועות אשא”, כשיתן לי ה’ ישועה לא אחשיב הנאתי בזה רק אשא וארים אותה, ובשם ה’ אקרא שיתגדל כבודו עי”ז שרק הכל ברא לכבודו. וזהו שאמר “המקריב זבח שלמיו לה'”, שיהיה במחשבתו לשלם לה’ על טובותיו, וזה לשון שלמים – תשלומין, ובאמת זה אי אפשר, רק יביא קרבנו לה’ מזבח שלמיו, שיקריב קרבנו הטובות שנתקרבו לו, וזה יהיה נחשב לזבח שלמיו תשלומין לה’, אבל בענין אחר אי אפשר לומר שיהנה הוא מהטובות וישלם לה’ תשלומין עליהם, שזה אי אפשר כנ”ל מה אשיב לה’, עכ”ד ודפח”ח.
וזהו נמי מה שנאמר בשירה “עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו”, ר”ל שכל מה שהיה לי לישועה לא אקח לעצמי רק להתנאה לפניו במצות, כמו שדרשו ז”ל [שבת קלג, ב] על פסוק זה, ולרומם את אלקי אבי ולהגדיל כבודו. וכן יהיה ה’ עמנו ונזכה לישועה ולהרחבת הדעת ונקדיש אותו לשמים אכי”ר.
