ביקשה מבעלת החנות לשמור על הבגד ונעלם

בתקווה שהבגד שנלקח בטעות כבר חזר, אך לענין הלכה, אין לחייב את בעלת החנות ב”פשיעה” בכך שמסרה לעובדת לשמור, כיון שזו היא הדרך למסור לבני הבית וכן לעובדים.
מה שכן, יש לברר אם העובדת שמרה כראוי, ולא הניחה ברשלנות במקום שיכולים לקחת את הבגד בטעות, שאם כן העובדת מחויבת בתשלום.

מקורות ונימוקים:

בפרק המפקיד (ב”מ לו ע”ב) “אמר רבא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד”, כלומר שבדעת המפקיד גם שימסור השומר את הפקדון גם לבני ביתו בגדולים והאחראים, ואין בכך כל פשיעה מצידו במסרו להם.

וכתב על כך המרדכי בבבא קמא (בתחילת פרק הכונס) שהוא הדין בבעל מלאכה שהשומר על חפץ שיכול למוסרו לעוזר שלו, משום שכך הדרך למסור לשכירו וכדומה, והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (חו”מ רצא). ולכן בשאלה שלפנינו כשמסרה האשה את השקית עם הבגדים היה ידוע לה היטב שדרך בעלי החנות לתת את השמירה לאחת מעובדות החנות, להניח את השקית במקום שמור, ועל דעת כן נתנה, ולכן הדין ודברים יהיה עם עובדת החנות.

אמנם ראיתי בפתחי חושן (ח”ג פקדון ושאלה הערה טז) שכתב כאשר מדובר בחברה עם עובדים רבים, ואין ידוע למפקיד מי הם, וגם אם ידוע לו יכול המנהל להחליפם, באופן זה תהיה האחריות תמיד על המנהל לו נמסרה החבילה.

בני הבית או העובד צריכים לשמור כראוי, ואם פשעו הם צריכים לשלם, כמבואר בשו”ע (סימן רצא סעיף כד): “מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון, ולא שמרו כדרך השומרים, שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון, ובעל הבית פטור, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד”