הטיפול בכפייתיות בקיום המצוות בדרך ההלכה

שאלה:

בעיסוקי כמנהל רוחני בישיבה לצעירים, התעוררתי לבעיה נפוצה, המעסיקה רבות  את המחנכים, והיא כפייתיות  (O.C.D)ומחשבות טורדניות הקשורות בדקדוק ההלכה, בפרט אצל צעירים מבקשי ה’, דבר המוכר לרבים בנטילות ידים רבות, פחדים וחששות שמא לא כיוונו בהזכרת ה’, או בברכת אבות, חששות שונים מספקות איסור, והרהורים שונים.

השאלה היא, הואיל וההנחיה הטיפולית בדרך כלל היא, להורות למטופל שלא לחשוש לשום מחשבה שהיא, ולהתעלם מכל חשש וכדומה. דבר המעורר אצלנו, המחנכים, קושי כפול, מחד לעודד בחור לשתף פעולה עם המטפל והטיפול, דבר הנראה לבחור לפעמים כעבירה על הדת וההלכה, וכך ממשיך הוא להתענות בספקות שמא לא יצא וכו’. מאידך, אני מצטייר, בעיני הבחור וסביבתו, כ’מיקל’ ומזלזל בגופי תורה. א”כ, מהי הדרך הנכונה על פי ההלכה, גם לעזור להם נפשית, אך לא למנוע מהם להמשיך ולרצות להתעלות, ולזלזל באופן גורף באיסורי תורה חלילה, תוך הבנה להתנהגות מחנכם ושיתוף פעולה עימו.

תשובה:

הנה שאלה חשובה זו, צריכה עיון נרחב לבררה להסתעפויותיה, ולב רחב לדעת לדון בכל אדם ואדם לפי מצבו הנוכחי, ובכל מקרה ומקרה לגופו, אך לחשיבותה ונחיצותה, אשתדל לכתוב כמה כללים, כאשר שמענו ונדעם. אחלק דברי לארבעה חלקים, אודות המטפל, המטופל, המחנך ודרכי החינוך למניעת בעיות העתידיות, כדלהלן:

בחירת המטפל

א. טרם כל שי”ח, צריך לדעת, כי על המטפל או איש המקצוע המלווה להיות יהודי שומר תורה ומצוות, כי בנושאים עדינים כאלו, חשובה השקפת יהודי שומר תורה ומצוות, ולא פורק עול[1], ובחסד ה’ כיום אכשר דרא, וישנם בעלי מקצוע יראי השם, אשר ניתן לטלפל אצלם ללא חשש.

אמנם במקרה ולא נמצא במקום המגורים מטפל כזה, ואי אפשר מכל מיני סיבות להגיע למטפל כזה, ההכרח לא יגונה לטפל אצל בעל מקצוע אחר, אך על המלווה את הבחור [ההורה או איש הצוות] להיות בקשר רציף עם המטפל, להסביר את החשיבות שלנו לקיום המצוות יחד עם נפש בריאה, ובכל שאלה המתעוררת להיוועץ עם בעל הוראה מובהק, המתמצא בנבכי עניינים אלו.

מאידך יש לעורר לתשומת לב, כי ישנה חשיבות רבה גם למומחיות המטפל, ועל כן, גם במקרה ומצוי מטפל ירא ה’, והברירה בידינו לבחור בין מטפל חרדי שמומחיותו והכשרתו מוטלים בספק, ואפשר שיזיק, בין מי שאינו שומר תורה ומצוות אך הוא בעל מקצוע, פעמים ויש להעדיף את האופציה השניה, תוך שמירת קשר רציף בין המבוגר המלווה את הטיפול למטפל, ושמירת סייגי ההלכה כראוי.

דרכי הטיפול

ב. הטיפול במי שכבר אובחן ככפייתי וכדו’, לפי אמות מידה מקצועיות, וכעת זוהי דרך הטיפול המוצעת לבעייתו ע”י המטפל, בזה יש להבהיר בנועם שיח למטופל, כי תורתנו תורת חיים, “וחי בהם” כתיב בה, וכשם שבמצות מילה החמורה שנכרתו עליה י”ג בריתות, במידה ומתו אחיו מחמת מילה, אין מלים אותו. וכן הוא בשאר עניינים, כדוגמת אכילת חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים.

ועל שבת החמורה אמרו (שבת קנא:), תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וביומא (פה:) רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וחי בהם (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם. ע”ש.

וגם בענייננו הוא מעין זה, שאף אם יראה לו, לפי דעתו, שלא יצא ידי חובה, מכל מקום ההכרח אצלו, להתעלם מחששות אלו, כדי לחיות, וחייו יהיו בעה”י חיים מלאים תורה ומצוות, משא”כ אם ימשיך להיאחז בסבך הספקות, יתקשה בקיום חיי תורה ומצוות, וחייו עצמם עלולים להיהרס כליל.

ויש לציין לקצת מדברי גדולי הדורות שדנו בעניינים אלו, והסכימה דעתם לנקוט בדרכי טפול כאלו, הנה מפורסמים אגרות רבינו הקהלות יעקב זללה”ה הנדפסות בקריינא דאיגרתא (ח”א, אגרת שסז – שעו. ח”ב, אגרת רפה – רפז. ח”ג, אגרת קלז – קלח) ובס’ עצות והדרכות (מהרי”מ גרינוואלד, עמ’ מה – סב), שנשאל רבות בענינים אלו, ושם נדפסו במענה לשאלותיו תשובות הגאון בעל הקהלות יעקב הנ”ל[2].

ראוי ונכון למחנכים ורבנים בישראל שישננו את תוכן עצותיו של הקה”י, ולעיין היטב בלשונו, לשון חכמים מרפא, לגודל החשיבות אציין את תוכנם של מקצת מהם בקצרה, שכל התורה מאת השי”ת ומי שאמר את החומרא אמר את הקולא [לנוטים להחמיר בכל ענין], וכתיב “אל תצדק הרבה”, וע”י צדקות מעין זה יבוא להתבטל מכל התרי”ג מצות. וצריך שימסור כל הנהגתו לת”ח, מבלי שיחקור על טעם ההוראות. ולענין מי שהיה לו חששות מעניני נדרים השיב, כי כל מחשבות אלו אין בהם ממש כלל, מאחר ואינו שליט בעצמו לדחותן, ולמנוע המחשבה וכו’ (ח”א אגרת שעא – שעב, ע”ש), וכן הביא שם משם הרב מבריסק זללה”ה. ולמי שהיו חששות בקריאת שמע ותפילה, השיב (שם אגרת שעג), שמה שכבר עבר לא יחזור בשום אופן, אפי’ יהיה נדמה בברור שלא אמר כהוגן או דלג תיבות, וברור שע”פ ההלכה אינו חייב יותר. הכלל, חובה גמורה עליו, שלא להיות משונה מרבותיו ומשום ת”ח וכו’ (שם). ולענין המסובך בספקות באמונה השיב שם בפרטות (אגרת שסט), ע”ש, וסיים שם, שהעצה הבדוקה לבטל הספקות, אלא שהיא קשה מאוד, היא הענוה, דבזמן שהוא תופס עצמו אין באמת, וכדבר שאין בו חשיבות, והוא נכנע לפני הקב”ה, פורחין מיד כל הספקות, ולא איכפת לו בהם כלל. תן לחכם ויחכם עוד.

 חשיבות תפקיד המחנך

ג. על החשש שמא יתפס בעיני המטופל, שמחנכיו מקילים ראש בקיום המצוות וכדומה, יש להשתמש בנימוקו של הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל על הוראותיו המקילות בעניני צומות לחולים, כי אין הוא “מיקל” בצומות אלא “מחמיר” בפקוח נפש. (כמובא בס’ המועדים בהלכה, מאמר צום העשור, ע”ש). וכן הוא ממש בנדון דידן, מאחר והוכרע עפ”י המומחה לדבר, שזו רפואתו, א”כ מצוותו בכך.

ולענין הרגשת המחנך בינו לבין עצמו, מחמת טענות הללו, נוסף על הנ”ל, יתבונן היטב בדברי הפוסקים שהובאו, וכן יטול עצה מגדולי התורה שיחי’, וכאשר יוכח ויראה בעינו, שכך היא דרכה של תורה, יתמסר למלאכת הקודש ביתר שאת.

אך יש להעיר, כי לכל לראש, בכל דרך של טיפול המוצעת, אין לנו להשליך את בטחוננו אלא על השי”ת, שהוא רופא והוא מרפא, ולעודד את הנמצא במצוקה לקרוא אל ה’ בחזקה שישלח דברו וירפאהו, ויראו איזה דרך ישכון אור, והיאך יתהלך לפניו. ואין מעצור ביד ה’ להושיעו. וכן יחזקהו באמונה פשוטה וברה, כי השי”ת טוב לכל, וחפץ בטובתו של כל אחד, ובפרט בחפצים להתקרב אליו לעשות רצונו, ולבסוף הכל לטובה, ועוד יצא מחוזק ואיתן ברוחו מהתמודדות זו.

דרכי החינוך ומניעת בעיות עתידיות

ד. אשר להנהגה הכללית והיעוץ הרצוי, לבחורים הנוטים לעצבנות יתר, לכל לראש, יעמיד לנגד עיניהם דברי רבן גמליאל במשנה באבות (פ”א), עשה לך רב והסתלק מן הספק וכו’. ויבררו לעצמם רב ומורה מובהק המקובל בקרב משפחתם וחוגם, וכל ספק ישאלהו, וככל אשר יגיד לו, כן יעשה, בלא פקפוק כלל, ובמקום הצורך יעורר לב החכם למצב, ויענהו בתוקף והחלטיות, ולא יכנס עמו למשא ומתן וספקות שונים, אלא יעשה ככל אשר יורהו. [כאשר הבאתי לעיל אות ב’ משם הקה”י].

עוד צריך לשנן באוזניהם, כי עיקר היהדות כולה הוא השמיעה בקול ה’ וחכמי התורה, ואם שמירת נפשו מחייבת הנהגה כזו, זה עצמו עשיית רצון ה’.

וכאשר נודעו דברי השם משמואל מסוכטשוב זללה”ה במכתבו לחתנו (נדפס בסוף ספר שם משמואל חלק המועדים) על הכרח אכילתו ביוה”כ מחמת חולי, ולגודל חשיבותם, אצטט מדבריו שם, וזה לשונו: ואל תחשוב שאין להתיר אלא לחולה שיש בו סכנה לשעתו, חלילה, אלא אפילו לספק ספיקא, כי אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. ואפילו לזמן מרובה שאין האדם יכול להחמיר. וכן אמרו ז”ל (יומא פג.) אפילו החולה אומר אין צריך והרופא אומר צריך שומעין לרופא, ואפילו החולה הוא חכם בטבעיות ויודע לשער בשל אחרים, ואפילו הוא עצמו מומחה, אין שומעין לו. ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמי’ ואפילו שיאמרו לך על שמאל שהוא ימין, וזה שאדם מבטל דעתו לדעת התורה וכוף אזניך לשמוע לדברי חכמים, הוא שוה יותר מהכל. ועל כן אין לך להצטער אם לא תצום ביוהכ”פ, כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה שציוו שלא לצום, אם הרופא ציוה שלא לצום, הוא שוה יותר מעיקר הצום.

על ענין התפילה, סיים מכתבו שם, ידוע שהש”ץ מוציא הנך דאניסי ואפילו עם שבשדות, וחשוב כמו שמתפללים בעצמם. ואם כן, אם יצוה עליך הד”ר שלא תתפלל ואתה אנוס בדבר הש”ץ מוציאך. ולאו דוקא הש”ץ דעירך אלא אפילו הש”ץ דסוף העולם. וא”כ בזה יפה כח היוצא ע”י הש”ץ, כי אי אפשר דליכא חד בסוף העולם היודע להתפלל יותר מש”ץ דעירך והוא הוא המוציאך. עכ”ד שם. כמובן שדברים אלו וכיוצא בהם אפשר למצוא בספרי מוסר עבודה וחסידות רבים, ודי בהערות אלו.

הערה כללית

ה. דעת לנבון נקל, כי כל דברינו הם מחששות מדומים וחולשת העצבים, ולא מספקות אמיתיים וחששות מעיקר הדין, אשר כל דברי הפוסקים מלאים מהם, בהם אדרבה המיקל ראשו, הרי אינו יראת את ה’:

[1] ראה בס’ קריינתא דאיגרתא למרן הגרי”י קניבסקי זללה”ה (ח”ב, אגרת מג, עמ’ נא), בדברי אפיקורסות ע”י פסיכולוגים, שאין זה פקו”נ כלל להשתמש בדרכי רפואתם, ואין בידם רפואה ממשית, רק מנסים להשפיע בדרכים שונות, אשר לפעמים מצליחים, ע”פ רוב הצלחה זמנית בלבד וכו’, ויש שמתרפאים מעצמם וכו’, עיי”ש.

[2] ראה גם בשו”ת מנחת אשר (וייס, ח”ב סי’ קלד), שדן ג”כ בדרכי הטיפול בבעיית הכפייתיות על הרקע האמור, ועל דרכי הטיפול מעין המובאים בשאלתך, עיין עליו, ושם הביא בתוך דבריו את דברי החתם סופר בתשובה (חאו”ח סי’ פג), בדין ילד שוטה אם מותר להכניסו למוסד שבו יטפלו בו ויש סיכוי להחלמתו, אלא שבמוסד זה יאכילו אותו מאכלות אסורות. והשיב החתם סופר בתוך דבריו, שאם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ”מ אסור למיספי לי’ איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ”מ שרי כדי להוציאו משטותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, דומה קצת להולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ספק שבת ומ”מ הולך כמה שירצה אפילו למ”ד תחומין דאורייתא, עיין תוס’ בשבת (סט: ד”ה עושה) וכו’ דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב, ע”ש, ודוקא ביום שמקדש בו תלי’ אי תחומין דאורייתא או לא, אבל בשאר ימים מותר אפילו למ”ד תחומין דאורייתא, עיין מג”א (סי’ שמד סק”ב וסק”ג), והכא נמי אי לא יאכל עתה דברים האסורים לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא. ע”ש מש”כ החתם סופר שם דלאו ראיה גמורה היא. ועיין גם מה שצידד במסקנת התשובה. ובשו”ת מנחת אשר העיר עוד, דלא דמי להתם, ששם הלא אינו אלא ספק איסור, מ”מ ברור שכונת החתם סופר להביא מקור וסמך למה שהוא ברור מסברא, שמותר לעבור איסור כדי לחלץ עצמו ממצב שבו הוא אנוס לעבור איסור זה יותר. ודימה גם הוא דין זה, לדין חלל עליו שבת א’ כדי שישמור שבתות הרבה. והביא שם גם למאמרם ז”ל (נזיר כג:), גדולה עבירה לשמה, אך לענין דינא צ”ע במימרא זו, ושוב חילק בין היכא שאי אפשר בענין אחר, למקום שאפשר בלאו הכי, וכך נראה בנדון דידן. ע”ש. וראה עוד מש”כ בענין זה בח”ג מספרו (סי’ קכח), במי שחושש שלא קיים מצות תפילה כראוי בהגיית השמות והתיבות, ע”ש.