שאלה: האם עדיף לתרום בעילום שם, או שמא יש מעלה בכתיבת והנצחת שם הנדיב ומשפחתו?
תשובה: נכון וראוי לחקוק את שמו או את שם אבותיו על התרומה או על החפץ שנודב לקודש, ויש בזה מעלה יתירה מלתרום בעילום שם, ובלבד שלא יתכוון לשם כבוד ותהילה.
מקורות:
א). כתב הב”י (יו”ד סי’ רנז) צריך הנודב שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא שמענישים אותו וכו’, וכל המתייהר נופל בגיהנום. והב”ד הרמ”א (שם סי’ רמט סעי’ יג) והוסיף, ומ”מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן. ומקורו בתשובת הרשב”א (סי’ תקפא). ולפום ריהטא הדברים נראים קצת כסותרים, דלכאו’ מכיון שכלפי שמיא גליא א”כ ראוי היה ליתן בצינעא וכמ”ש “והצנע לכת עם ה’ אלוקך”, וכתיב “ונאמן רוח מכסה דבר”. (משלי יא, יג). וע”ע במרן החיד”א במ”ש בספרו מורה באצבע (סי’ א’ אות יד’) שהנותן צדקה לשם ה’ ומכוון גם כן כדי להגדיל שבחו הוא עוון פלילי. ולמה כתב הרשב”א דראוי לחרוט את שמו על הנדבה. ודוחק לחלק בין נתינת צדקה לבין הקדש שאר חפצי קודש, דמאיזה טעם וסיבה נבוא לחלק בין השווים, דבין בזה ובין בזה למה יפרסם מעשיו וצדקותיו שכבר גלויים וידועים לפניו. וגם מדברי הירושלמי הנז’ בשו”ע (או”ח סי’ תקסה סעיף ו’), דהמתענה ומפרסם נענש על כך, ש”מ דלא יאה הפרסום בכל ענין.
ובתחילה סבור הייתי לחלק בין אם הוא נודב ומפרסם בעצמו שבזה איכא איסורא לילך ולפרסם מעשיו לרבים, לבין היכא שנדב ואחרים באים ומפרסמים מעשיו, כגון, גבאי הצדקה או ביהכנ”ס, דבזה מפרסמים עושי מצווה. אולם המעיין בתורף שאלת הרשב”א (שם) יחזה, דאיירי להדיא על מי שנדב חדר מביתו לצורך הגדלת בית הכנסת ורוצה בעצמו לרשום שמו עליו, וע”ז כתב הרשב”א תשובתו שמי יימנע בעדו ואדרבה ראוי לו לעשות כן.
ב). והנה מקור הדין שכותבים ומנציחים שם הנודב, כתב הרשב”א שמצינו שהתורה עצמה פרסמה עושי מצווה, כראובן ובועז וכו’, יעו”ש. וכן מצינו בגמ’ בב”ב (דף קלג:) דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי, קם אקדשה. אזיל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא, אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא, קרעה אשכח בה מרגליתא. אמרה ליה: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי, זיל אמטייה לגבי גזברי, ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו. אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. אמרי ליה: שבע איכא, שית ליכא. אמר להו: שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים. “עמדו וכתבו”, יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש. ש”מ דאית ליה מעלה לכתיבה לזכרון.
אלא דאכתי צ”ב מה הטעם שמפרסמים עושה מצווה, הלא לכאו’ סותר בזה את הנא’: והצנע לכת עם ה’ אלוקיך, ואם הטעם הוא בתור ‘אות הוקרה’ על מעשה המצווה, א”כ אם הוא נודב בעצמו ראוי שלא יפרסם עצמו, אמנם אם זה בכדי לעודד אחרים שינדבו ויעשו כמוהו, א”כ ראוי שכל אחד שתורם יכתוב את שמו, כדי שיבואו אחרים לעשות כמוהו.
ג). ולענ”ד כד דייקת שפיר בדברי הרשב”א תחזה, שסיים תשובתו בזה”ל: מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם “לזכרון טוב” על מצות, ולפתוח דלת לעושה מצות. עכ”ל.
ונראה בביאור הענין, שיש באמת תועלת נשגבה בכתיבת השם, ומועיל יותר כשחקוק שמו על מצווה לפני ה’, והרי הוא לו לזכרון טוב תמיד, וכפי שהביא בתו’ הרשב”א הנ’ בשם המדרש: בי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב”ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג’) אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו. ויקשב ה’ וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה’ ולחושבי שמו. וכן יש להביא ראיה מדאי’ בברכות (דף ו’.) ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו – שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכי מאחר דאפילו חד – תרי מבעיא? – תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. ועיי”ש בתוס’ דהיק’ ממתני’ “וכל מעשיך בספר נכתבים”, ועיי”ש מה שיישב. אולם ראיתי להרב בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ב – שקל הקודש דרוש ח’) שכתב, ונ”ל, דספר הזכרונות הוא ענין אחר, שאפילו יגיע זמן שאי אפשר לאדם לעשות המעשה ההוא יחושב לפני הקדוש ברוך הוא כאילו עשאה בפועל.
וכן הוא בדרך שנאמר על כתיבת שמות בני ישראל על אבני האפוד, “ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזכרון” (שמות כח יב), ופירש”י שם, שיהא רואה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם עכ”ל. והנצי”ב (בהעמק דבר שם) פירש: לזכרון לטוב ולברכה, וכדאיתא בב”ר (פרק מט) שהקב”ה מזכיר שמם של ישראל ומברכם שנאמר ה’ זכרנו יברך, פירוש סתם זכירה לפני ה’, ממילא יברך עכ”ל. ובית הכנסת הוא מקדש מעט, והוא מקום שכינת ה’ כידוע, ולכן כתיבת השם של המקדיש הוא לו “לזכרון טוב”. וכן ראיתי שכתב בדברי הרשב”א הרב דברי מלכיאל בהקדמתו.
ומה שכתב הרשב”א “ולפתוח דלת לעושה מצווה”, לענ”ד כוונתו רצויה, דר”ל שאדם שיתרום ויידע ששמו יהא רשום וצדקתו תעמוד לעד, זה יעודד גם אותו וגם אחרים לתרום כוותיה, ואין מדובר כאן באדם שתורם לשם כבוד, דבזה אדרבה כבר כתב בספר החסידים (או’ תקג) כל העושה לו זכר לא יהא לו זכר, אחד היה בונה בית הכנסת יפה ורצו אנשי הקהל להשתתף עימו במעות ולא רצה כדי שיהא לו ולזרעו שם וזכר, וכלה זרעו. והוב”ד במג”א (סי’ קנד ס”ק כג), וכן ביאר שם בהערות מקור חסד, דכאן איירי שעינו רעה בשל אחרים וכדאי’ באבות (פ”ה משנה יד) הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, זהו מדה רעה. דזה שלא רוצה שישתתפו עימו אחרים במצווה מוכח שכל כוונתו לשם כבוד. אולם אם נותן שלא בכדי לעשות לו שם, אלא כדי שיהא מוזכר תמיד לפני ה’, ודאי דעדיף שיכתוב וינציח שמו, ולא יתרום בעילום שם, ולפיכך פרסמה התורה מעשיהם עושי מצווה, כדי ליתן להם שכר בכתיבה זו גופא שיהיו כתובים תמיד לפני ה’.
ד). ולבר מטעם זה, כתב הט”ז (סי’ רמט סק”ד) דהטעם דראוי לחקוק שמו על דבר הצדקה, שאז לא יוכלו הציבור לשנות אותו למידי אחרינא וכמבואר ברמ”א (סי’ רנט ס”ג). ונראה פשוט דאף הנקודות הכסף שהשיג על הטו”ז בזה, לא השיג אלא לאפוקי דלא לומר דבמקום דליכא האי חששא שהצבור ישנו אותו למידי אחרינא אין לכתוב שם הנדיב עליו, כי בתשובות הרשב”א ששם הוא מקור האי דינא מפורש שם טעם אחר לגמרי, ומכל מקום הדבר פשוט שגם הנקודות הכסף מודה לדינו של הטו”ז דחוץ מטעמו של הרשב”א שזו היא מדת התורה לפרסם עושי מצוה, יש בזה עוד טעם נוסף שכל זמן ששם הבעלים חקוק עליהם אסור לשנותם למידי אחרינא.
