שאלה:
שלום וברכה
רציתי לשאול האם בסעודת שבע ברכות שמתקיימת באולם, צריך לברך שבע ברכות, או רק ברכת אשר ברא?
ישנו בלבול בהלכה זו, נודה לכבוד הרב אם יוכל להבהיר לנו את מנהג הספרדים בזה.
תשובה:
מנהג הספרדים שאין מברכים שבע ברכות אלא בדירה של החתן והכלה, אך כאשר הסעודה הינה שלא בבית החתן והכלה מברכים רק ברכת “אשר ברא”. לעומת זאת, מנהג האשכנזים לברך שבע ברכות בסעודות שעושים לכבוד החתן והכלה, אף כאשר אינן בבית החתן והכלה.
לפיכך בזמן הזה שלא קובעים מקום מיוחד למושב החתן והכלה ובני משפחתם באפריון לכל שבעת ימי המשתה, אלא מזמינים את החתן והכלה בכל ערב לסעוד בבית אחר, על פי מנהג הספרדים, אין לברך בהם שבע ברכות, אלא רק שהשמחה במעונו וברכת אשר ברא, כן דעת מרן השו”ע (אבה”ע סי’ ס”ב), וכך דעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה.
מקורות ונימוקים:
כתב הבית יוסף (סי’ ס”ב) דמקור הדין שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה, בגמרא סוכה (כה:), דקאמר התם החתן והשושבינים וכל בני החופה פטורין מסוכה משום שצריכין לשמוח, ומקשה הגמ’ שיאכלו וישמחו בסוכה, ומתרצת הגמ’ שאין שמחה אלא בחופה. וכתבו התוספות (ד”ה אין) והרא”ש (סי’ ח’) והמרדכי (סי’ תשד”מ) דמשמע מכאן שאם החתן יוצא מחופתו ואפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר, אין מברכין שהשמחה במעונו וברכת חתנים, כיון שאין שמחה אלא בחופה, וחופה פירושו עיקר מקום ישיבת החתן והכלה, ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא.
וכן דעת האור זרוע (ח”ב סי’ רצ”ט) ונזכר במרדכי הנ”ל, והוסיף שכבר היה מעשה שהיו סועדים החתן ושושביניו שלא במקום החופה, ולא הניחם רבינו יצחק ב”ר אברהם לברך שבע ברכות, וכדמוכח בגמ’ סוכה הנ”ל. וכן כתב בחי’ הרשב”א והרא”ה (כתובות ז:). וכן כתב הרמב”ן, “שמעתי שאין לברך ברכת חתנים אלא בחופה”. וכן דעת הריטב”א, (כתובות שם, וסוכה), ובס’ בית חתנים כתב שכן דעת הראב”ד בשו”ת תמים דעים (סי’ קפ”ט), והרדב”ז (ח”ד סי’ רמ”ט). וכן פסקו הטור והשו”ע (סי’ ס”ב ס”י).
ואולם מצינו גם לכמה מרבותינו הראשונים שלא מצריכים בית חופה דווקא לברכת חתנים, וכמו שחכך בזה הר”ן, וכנזכר בב”י, אך סיים דמכל מקום ראוי לחוש לשיטת התוספות. ובאורחות חיים (ח”א הל’ ברהמ”ז סי’ ס”א) כתב בשם הראב”ד, שאם זימנו החתן בבית אחר, אומרים שם שבע ברכות. וכן כתב המאירי (כתובות, שם) שלא אמרו בית חתנים אלא למעוטי בית אירוסין, ואפי’ אחרים שמזמינים את החתן ועושים סעודה בביתם לכבודו מברכין שבע ברכות, ולא פטרוהו מן הסוכה אלא לפי שהוא צריך לשמוח ולשעשע בחברת רעיים ובכמה מיני שמחה, שסתם סוכה אין בה שיעור לכל אלו, אבל הברכות אינן תלויות במקום השמחה, וכל שהוא מתקין סעודתו לשם מברכין ברכת חתנים, וכתב שאף הראב”ד מסכים בזה. וכן כתב בהגהות מימוני (פ”ה דברכות אות א’) שכן היה רבו המהר”ם מרוטנבורג מנהיג לברך כשעושין משתה אצל החתן והכלה, ושכן הורה לו לעשות כשסעד אצלו בסעודת הלילה [אך קצת משמע שם דהיינו דוקא כשסועדין בבית החתן והכלה אף שלא סעדו שם בשעת נישואין]. וכן כתב הים של שלמה (פ”א דכתובות סי’ כ’) שבמקום שהחתן והכלה והשושבינים אוכלין בבית אחד עם הכלה מברכין. וכן פסקו הט”ז והב”ח.
ואולם השו”ע (סי’ ס”ב ס”י) פסק כאמור שברכת חתנים הוי דוקא בבית חופה וז”ל, י”א שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים, והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזור.
אלא שיש לעיין אם נשתנה המנהג בימינו ויכולין לברך שבע ברכות כל שבעת הימים, דהנה בערוך השולחן (סעיף ל”ח) כתב לחדש שאף שאין לשון הטור והשו”ע מורה כהט”ז, מכל מקום אצלנו כיון שאין לנו אפריון קבוע לכל שבעת ימי המשתה ודאי כן הוא הדין. וכיוצא בזה כתבו באוצר הפוסקים (דף מ”ח ע”א) בשם תשובת הגאון רבי חיים דוד הלוי אב”ד ת”א יפו, שמה שכתב השו”ע שאין לברך אלא בבית החופה, היינו דוקא בזמנם שנהגו לקבוע מושב לחתן וכלה ועשו להם אפריון, וכל שבעת ימי המשתה לא זזו ממקומם, וכל בני המשפחה והשושבינין סובבים בשירה וריקודים כל שבעת הימים, אבל בזמנינו שאין יכולים להקפיד בכל זה, והחתן והכלה יושבים בביתם ככל האדם, ומזמנים להם סעודות בבית אחרים שמקבלים על עצמם לשמחם בסעודה אחת, הרי זה כאילו התנו מראש, שכל מקום שבו יסבו החתן והכלה לסעודה הוא מקום החופה, וכתב שאף השו”ע יודה בזה.
והנה אף שדבריו דברי טעם הם, מכל מקום קשה להקל בזה נגד מרן השו”ע, דמסתבר שכיון שלא קובעים את מקום הסעודה בבית אחרים אלא לסעודה גרידא, ולשמחם רק לפי שעה, ממילא אין להשוות דבר זה למקום חופה, שהוא מקום הקבוע לחתן וכלה שהשמחה מרובה שם, ומנא תימרא שאף כאן שהשמחה אינה גדולה כל כך תיקנו לברך ז’ ברכות, משא”כ בבית חתנים ופנים חדשות.
שו”ר שכן האריך לדחות גם בספר בית חתנים (עמ’ שע”ג), והוסיף שזה שעושים סעודה כל יום במקום אחר, אין לך אקראי גדול מזה, ועוד שאין השמחה בסעודות אלו כמקום החופה, שהרבה פעמים מאחרים המוזמנים לסעודה, והחתן והכלה יושבים ומצפים, ובעל הבית דוחק להשיג מניין, ולפעמים החתן והכלה מגיעים באיחור רב ואח”כ ממהרים שלא להטריח את המוזמנים, ופעמים גם אין החתן והכלה מכירים את המסובים, ואם כן לא שייך להגדיר סעודה זו כמקום חופה ולברך שם שבע ברכות.
ועוד נלע”ד להביא ראיה אלימתא ולשדות בה נרגא בדברי ערוך השלחן שחידש שהאידנא שלא סועדים החתן והכלה אלא בבית אחרים, לכך הוי כמי שהתנו לכך מתחילה שיחשב לבית חופתם, שהרי מקור הדין של השו”ע מבוסס על פי שיטות הראשונים שלמדו כן בדברי הגמרא במסכת סוכה כנזכר לעיל, שאם החתן והכלה וסיעתם ישבו בסוכה אינם יכולים לברך ברכות חתנים דלא הוי מקום חופה, וכמ”ש התוספות הרא”ש והמרדכי וכדלעיל. ולפי חידושו אין מקום לדבריהם, שהרי כיון שהיו נוהגים לשבת בסוכה ולסעוד ולשמוח שם, הרי זה כמו שהתנו מתחילה לכך שבשעת סעודות בימי הסוכות מקום החופה יהיה בסוכה, ולא גרע ממנהגינו, אלא ודאי מוכח מזה כאמור שלדעת מרן השו”ע צריך שיהיה מקום חופה ממש, וכגון בית חתנים.
ועוד ראיה חזקה לדבר ממה שכתב הריטב”א והביאו גם בשטמ”ק שכתב, “אותם שמוליכין הכלה ממקום למקום אם יש חופה במקום לינה מברכין שבעה ברכות בפנים חדשות”, הרי שאם לא מייחדים לחתן וכלה חדר ללינה לא די במה שקובעים שם סעודתם מתחילה.
ועין עוד בפ”ת (ס”ק י”ט) שכתב שאף לדברי הט”ז שמברכין היינו דוקא במקום שקובעים שם דירתם, אבל במלון שלנים שם החתן והכלה לא נקרא מקום חופה ואין מברכין שם שבע ברכות. ואם כן על אחת כמה וכמה שמקום הסעודות של השבע ברכות לא חשיב כלל כמקום חופה.
אלא שמצינו להט”ז (סי’ ס”ב סק”ז) שכתב שעכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוסה על הכלונסאות, אם כן אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנישואין יותר מבתים אחרים, וקורא אני על זה שמחה מה זו עושה בבית זו טפי מבתים אחרים, דמה לי כותלי בית זה או בית אחר, וכתב, “על כן נראה ברור דיש לברך ברכת חתנים בכל בית שעושין בו סעודה לכבוד החתן והכלה ושמחים שם, וכל שכן לפי מה שכתב הר”ן שיש לברך בכל גווני בבתים אחרים ושכן נוהגין היום לברך בכל אחד מהבתים אפי’ שלא מקום חופה, אלא שסיים הר”ן שיש לחוש לשיטת התוספות”. וממשיך הט”ז ומבאר שלפי מה שביאר שיש חילוק בין זמנינו לזמנם ממילא אין חשש עכשיו לברך, ואין פוצה פה שלא לברך, וסיים שכן ראה בכתבי המהר”ל מפראג זצ”ל (פ”ק דכתובות) שפסק כאמור, שעכשיו מברכין אף במקום שלא היה שם חופה, דשאני סוכה שאינו יכול לשמוח כראוי, אבל לעניין הא מילתא יש שממה שם ומברכין.
ועל כן לכאו’ היה נראה שמטעם זה אין למחות בידי המקלים אף שאין לנהוג כן לכתחילה, והוא הדין לעניין עניית אמן כאשר מברכין שבע ברכות אף במקום שאינו בית חתנים, ראיתי למרן הראש”ל הגאון מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א בספרו ילקוט יוסף (חופה וקידושין עמ’ שי”ז בהערה) שכתב שיש לענות אמן אחר הברכות, מאחר ויש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת הראשונים שלא מצריכים בית חופה לשבע ברכות, ואף את”ל דהלכה כדברי המצריכין וכמו שפסק השו”ע, שמא הלכה כדעת הט”ז שאף השו”ע מודה דבזמן הזה מברכין אף שלא בבית חתנים.
ועכ”פ למעשה קשה להקל בזה לכתחילה לברך שבע ברכות שלא בבית חתנים, אחר שמפשיטות לשון הראשונים והאחרונים נראה שאין חילוק בדבר, וכפי שהערתי בזה לעיל, וכן הוא מנהגינו להצריך בית חתנים ופנים חדשות לשבע ברכות במשך ימי החופה.
