שריפת גופת גוי לאחר מיתתו

מקורות

הנה כבר דנתי בספרי תולדות נח (פרק יג הלכה כא) בארוכה בדין קבורה בבן נח, ולא אכפול כאן כל הדברים אשר נכתבו שם, אך מ”מ אביא ואדון במה שנוגע לעניננו. ובגמ’ סנהדרין (מו:) איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? ואמרו שם דנפקא מינה להיכא דאמר “לא בעינא דליקברוה לההוא גברא”, דאי אמרת משום בזיונא הוא – לא כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא – הא אמר לא בעינא כפרה, ועיי”ש בגמ’ מה ששקו”ט בזה. ולכאו’ כאן שהגוי עצמו מבקש שישרפוהו א”כ לא שייך טעמא דכפרה וכמבואר בגמ’, וגם טעמא דבזיונא י”ל דלא שייך בגוי, דדוקא בישראל שייך כלפי קרוביו אף כשהמת עצמו הסכים שלא יקברוהו, משא”כ בעכו”ם אין שייך כ”כ קורבה. ועי’ בשו”ת קול מבשר (ח”א סי’ ע) שכתב באופ”א, דלטעמא דכפרה הא אמרינן בירושלמי (נזיר פ”ט ה”א) דעכו”ם לאו בר כפרה הוא (ושכ”כ הג”א פ”ק דב”ב דף י’ בהא דאין מקבלין צדקה מן העכו”ם והובא בט”ז וש”ך יו”ד סי’ רנד ס”ק ד), וגם לטעמא דבזיונא הא אמרינן בסנהדרין (נה:) דעכו”ם לית להו קלון ופירש”י דאקלון דידהו לא חס רחמנא.

ובירושלמי (נזיר פ”ז ה”א) מבואר שציווי קבורה לא נאמר בעכו”ם, עיי”ש דקאי אקרא ד”כי קללת אלהי’ם תלוי”. אמנם בפירוש הרמב”ן על התורה (דברים כא – כב) מבואר ששייך גם על עכו”ם, עיין היטב בדבריו. ויש לומר בדעתו, דלעולם אין חיוב קבורה ממש בגוי, רק דין דלא תלין נבלתו על העץ, אבל לא קבורה. וכן כתב הגאון בעל השואל ומשיב בספרו יוסף דעת (על השו”ע יו”ד סי’ שמט, הובא בשו”ת שבט הלוי ח”ז סימן קפט אות ב) ושם הוסיף דסגי שישליך אותו בפתח שער העיר כמבואר ביהושע (פרק ח פסוק כט, וע”ע שם פרק י פסוק כז). וכן מבואר בדברי המשך חכמה (שם פסוק כג). וכן ראיתי בשו”ת יביע אומר (ח”ג  יו”ד סי’ כא אות ו ד”ה והנה) שכתב כן בדעת הרמב”ן (הנ”ל) והחוות יאיר (סי’ קלט), עיי”ש מה שפלפל בביאור דברי הרמב”ן. וכן בשו”ת חסד לאברהם (תאומים, ח”א יו”ד סי’ קט בד”ה והנה), כתב בפשיטות שמתי עכו”ם וכן עבד אין בהם מצות קבורה. וכן פסק בשו”ת צפנת פענח (סי’ רסט) דבן נח אין לו קבורה ולא קנה מקומו כלל, עיי”ש שציין לירושלמי הנ”ל. וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר (ח”י סי’ כה פרק ט).

והנה נחלקו הראשונים בהא דמת אסור בהנאה, האם זה גם במת עכו”ם, ראה בדברי מרן מלכא בשו”ע (יו”ד סי’ שמט, ושם בבדק הבית הביא מקור הדבר מתשובת הרשב”א סי’ שסה) ובמשנה למלך (פרק יד מהלכות אבל הל’ כא) ובברכי יוסף (יו”ד שם) ובשו”ת אור לציון (ח”א יו”ד סימן כח אות י, ונדפס גם בשו”ת יבי”א ח”ג יו”ד סי’ כ). ובאחרונים הקשו מדוע הוצרך קרא דקבורת המת, תיפו”ל דמת אסור בהנאה וכל איסורי הנאה טעונים קבורה. וידוע לתרץ דנפ”מ למת גוי, והיינו לשיטת רוב הראשונים הפוסקים שבשר מת מותר בהנאה, וא”כ אתא קרא למימר דמ”מ יש בו חיוב קבורה מדין קבורת אדם. וכן הוא בישועות יעקב (אה”ע סו”ס כ”א) בתשובת הגאון מהר”צ בעל שו”ת ברכת רצ”ה. אך הגאון שו”מ הנזכר בשו”ת שבט הלוי (הנ”ל) דחה דבריו, וכאמור דאין חיוב קבורה בגוי אלא רק איסור לא תלין נבלתו על העץ, עיי”ש. ובאמת בבית האוצר (כא.) עמד בקו’ זו ותי’ דנפ”מ לעבד, לשי’ התוס’ דבשר עבד מת מותר בהנאה ובכ”ז יש עליו חיוב קבורת אדם, ובמוסגר שם הוסיף דבודאי אין לתרץ דנפ”מ למת גוי, דהא התורה לישראל נתינה ולא לעכו”ם ואין מצות קבורה בעכו”ם, עיי”ש.

אמנם הגאון מטשעבין בשו”ת דובב מישרים (ח”א סי’ נח) דן בענין נתוחי מתים לצורך מחקר, וכתב שם דאפי’ אי נימא דעשיית דבר זה נחשבת לצורך פיקוח נפש, אפ”ה לא הותר בשביל זה בזיון המת, [וכבר קדמו בזה בשו”ת בנין ציון סימן קע, עיי”ש]. וציין להא דמצינו בגמ’ חולין (צב.) דחשיב ממצות שקבלו עליהם בני נח שאין שוקלין בשר המת במקולין כו’, והביא לבאר דמשום הכי גם בני נח מקיימין מצות קבורה משום דהוא מצד השבת גזילה (כמבואר בבראשית רבה פרשה כ סימן כו), ואיסור גזל לא הותר גם משום פקוח נפש (וצי’ לגמ’ ב”ק ס: דאין להציל עצמו בממון חבירו, ולשטמ”ק שם פ. בשם המאירי. ועי’ בבני”צ הנ”ל), ועוד ביאר ע”פ המבואר בירושלמי (נזיר פ”ז ה”א) הנ”ל דהוקש עון זה דקבורה למגדף דהיא מעבירות דיהרג ואל יעבור. אכן בסוף דבריו התקשה מהמבואר בירושלמי גופא דבעכו”ם אין חיוב קבורה. ומה שנסתייע מדברי הרמב”ן והחו”י, כבר נתבאר לעיל לחלק בין חיוב קבורה לבין איסור הלנת נבלה על העץ.

והנה גאב”ד אלטונא הגאון ר’ מאיר לרנר זצ”ל הרעיש את העולם בענין אלו הפורשים מדרכי הציבור הישראלי ומצווים שישרפו את גופם אחר מיתתם, שאין להרשות לקבור אפרם בתוך בית קברות של ישראל. ראה במאמרו הנדפס בקובץ “המאסף” ח”ח (שנת תרס”ג, סי’ כ) ושם ח”י (שנת תרס”ג סי’ קטו) הובאו עשרות חתימות של גדולי דורו המצטרפים עימו להוראה זו, ואח”ז הדפיס ספר שלם ופיו יכנהו “חיי עולם” אשר סובב והולך על ענין זה, ובו הובאו מכתביהם של גדולי ישראל בענין זה, עיי”ש. וע”ע בשו”ת זקן אהרון (וואלקין, ח”א סי’ ס. הובא בספר “לקט הקמח החדש” ח”ג עמ’ רכז) ובשו”ת ערוגת הבושם (גרינוולד, יו”ד סי’ רמז) ושו”ת אחיעזר (ח”ג סי’ עב, ושו”ר שציין בסו”ד שנדפס מחְבֵרת “חיי עולם” על זה) ובשו”ת שרידי אש (ח”ב סימן צה, הוזכר בשו”ת ישיב יצחק ח”ח סי’ מח וסי’ מט) ובספר כלי חמדה (פ’ חיי-שרה אות ג). ובאותו זמן (שנת תרס”ו) נדפס בליוורנו ספר “יענה באש” מאת הגאון ר’ אליהו בן-אמוזג זצ”ל שאף הוא סובב על ענין זה, (ושו”ר בשו”ת בית יצחק שמלקיס יו”ד סי’ קנה תשו’ חתן המחבר לח”א בליווארנא, וכנראה זה הגאון הנ”ל), עיי”ש.

והמעיין יראה אריכות גדולה בענין זה, ואין ע”ט כנוס המפוזרים, ומ”מ נתעכב מעט על הנקודות המרכזיות שנזכרו שם אשר המה נוגעות לעניננו, שבתשובת בעל החלקת יואב שנדפסה שם (בספר חיי עולם עמ’ כא במהדו’ החדשה) וכן בתשובת הגאון מלמד להועיל (ח”ב סי’ קיג) עמדו על ב’ טעמים לאסור שריפת הגוף לאחר מיתה, טעם א’ דשריפה היא ביטול מצ”ע דקבור תקברנו, וטעם ב’ שהיא בזיון גדול למת (עי’ סנהדרין קד. גולגלתו של יהויקים, ועי’ במג”א או”ח סי’ שיא ס”ק ג ובמחה”ש ותו”ש שם ובשו”ע הגר”ז שם סעיף ב), עיי”ש. והנה לגבי הטעם הראשון, לכאו’ כבר הוכרע הדבר שאין מצות קבורה בגוי, ואע”פ שיש בו איסור לא תלין נבלתו וכו’, מסתברא שכאשר שורפו כבר ליכא בזה “נבלתו”. ומצד בזיון המת, מלבד שי”ל כאמור בריש דברינו דבעכו”ם לא שייך, זאת ועוד שכאשר מצוה על כך י”ל שאין איסור וכפשיטות הגמ’ בסנהדרין (הנ”ל), ואמנם קושטא דדבר זה לא נפיק מפלוג’, כי אכן דעת הגאון בעל בנין ציון בקונטרס שומר ציון הנאמן (הובא בשו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ שמז) שיכול למחול מחיים, אך דעת החת”ס (בתשו’ יו”ד סי’ שלו) ותלמידו המהר”ם שיק (שם) שאין לו רשות למחול ע”ז, עיי”ש. מ”מ גבי גוי י”ל דכו”ע מודו דשרי, ודו”ק.

ועיין בשו”ת חדות יעקב (מייזליש, תנינא סי’ קמ) מה שהאריך בטעמים לאסור שריפת הגוף לאחר מיתה, אך נקט בפשיטות בתוך דבריו (עיי”ש בד”ה הן ק”ל) שבגוי אין איסור לשרוף גופו אחר מיתה. ועיין במה שנתווכחו (הגר”מ לרנר הנ”ל וח”א) בהמאסף שם (סי’ כ הנ”ל וסי’ פח) אם מהני לשמור האפר בתוך כד חתום בצמיד פתיל וכדו’ ועי”כ אין לחוש מצד תקלה באיסורי הנאה, או שמא לא מהני אלא קבורה ממש, אכן הכא י”ל שפיר דאף אי ניחוש לדעות שבשר מת גוי אסור בהנאה ובעי קבורה, תסגי לן במה שאח”כ קוברים האפר בקרקע, (ואף אם לא קוברים, יל”ד להתיר מטעם ס”ס, דלרוה”פ ליכא איסוה”נ בבשר מת גוי, ואת”ל דאיכא מ”מ דילמא מהני להניחו במקום שמור שאין לחוש בו לתקלה) ודו”ק. [וע”ע בשו”ת בית אב”י (ליעבעס, ח”א, קונטרס ‘רופא כל בשר’ אות עא) שכתב דאי נימא דטעם קבורה הוא משום איסור הנאה – א”כ בשריפה נמי מקיים כשקובר אח”כ את האפר, משא”כ אי נימא דאיכא מצות קבורה בעצם – א”כ ע”י ששורף מבטל מצ”ע ואפילו אם קובר אח”כ את האפר, עיי”ש. וכ”כ בבית האוצר (שם) ליישב מדוע בעי מצות קבורה ולא סגי לן מצד איסוה”נ, עיי”ש. ומ”מ כאמור בגוי י”ל שאין חשש מצד קבורה, וא”כ מצד איסוה”נ שפיר מתקיים הענין ע”י שריפה וקבורה שאחריה או שמירה ראויה].

אמנם יש לדון בזה מצד עצם הרעיון של שריפת המת, וכבר עמדו בדבר זה בספרים (חיי עולם ויענה באש) הנ”ל, כי מה שיש מאומות ששורפים גופות מתיהם, זה משום שכופרים ואינם מאמינים בהשארות הנפש לעתיד לבוא, וזה גופא הסיבה שגם אומות העולם קוברים מתיהם והיינו משום שמאמינים בהשארות הנפש. ומעתה פש גבן לברורי אי הך מילתא חיובא היא גבי בני נח, או שמא רק מנהג טוב של המאמינים ומנהג רע של אלו שאינם מאמינים. ואולם לכאו’ אין הדבר מוכרע שזו הסיבה לשריפת הגוף ומאידך זו הסיבה לקבורה הגוף אצל האומות, דאפשר ששורפים הגוף מפני שקבורה תופסת שטח ומקום כידוע, וכן שלפעמים מתעוררות בעיות בריאותיות בעקבות גילוי קברים וכו’. והיינו דאע”פ שמאמינם בהשארות הנפש, מ”מ אומרים שאין נפ”מ אם יקברו או ישרפו את המת. [ולאידך גיסא אפשר שהקוברים את המת, לא עושים זאת מחמת אמונה בהשארות הנפש, אלא מטעמי זכרון וגעגוע וכו’]. ואפשר שאין דנים בכל אחת מה טעמו ששורף המת, אלא ממילא הדבר נאסר כליל מחמת שיש עושים זאת מחמת כפירה בתחית המתים, מ”מ מסתברא שאם אין לנו מקור ברור לאסור מטעם זה א”א להמציא בזה איסור גורף, ושוב הדרינן דתלי בכל אחד או עכ”פ במנהג המקום מדוע שורפים גוף המת ולא קוברים.

אכן כאמור יש לעיין בעיקר הדבר, אם שייך איסור שריפת הגוף בב”נ מצד שזה נגד האמונה בהשארות הנפש. ותחילה צ”ע אם ב”נ יקומו בתחית המתים, ועיין מה שכתבתי בזה בתולדות נח (פרק יג הלכה כה), ומבואר שם שאין בזה דברים פסוקים, אלא יש בזה חילוקים ודעות, ואפשר א”כ דאף אי נימא דלחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא ויקומו לתחיית המתים, מ”מ דוקא בישראל יש לאסור איסר לשרוף הגוף גם מטעם האמונה בהשארות הנפש, כיון שכל ישראל יש להם חלק לעוה”ב וכו’, משא”כ גוי בסתמא אין לו חלק לעוה”ב ותחיה”מ, ועל כן אין פגם כ”כ במה ששורפים את גופו לאחר מיתה. [והיינו דבעצם “שריפה” אינה מונעת את האפשרות לקום בתחיית המתים, וכעין המבואר בגמ’ גיטין (נו:) גבי טיטוס שלא הועיל לו (להצילו מעונש) פיזור אפרו על פני שבעת ימים ברחבי העולם. ורק זה ענין סמלי המורה על האמונה בהשארות הנפש, וזה י”ל דשייך דוקא בישראל שכל יש להם חלק לעוה”ב]. ודו”ק.

ונראה שהנידון תלוי יותר במה שיש לחקור האם בני נח מצווים באמונה בתחיית המתים, ומצאנו בזה דברים מפורשים, וכמו שהבאתי בתולדות נח (פרק יג הלכה כד). דהנה בבבא בתרא (טז:) אמרו על עשָו, “חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה”. ובתוספות שם (ד”ה בא, וכ”ה בסנהדרין נז: ד”ה לנערה) דאע”פ שלא נצטוו בני נח על נערה המאורסה, מכל מקום מכוער הדבר, כמו “ושט את הבכורה” שהוזכר כאן אע”פ שאינו מצווה על כך. והנה מרן הגרמ”פ זצוק”ל בדברות משה (ב”ב שם הע’ עט) כתב דיש לומר שבאמת עשו נצטוה על ענין זה שלא לבזות את הבכורה, עיי”ש. אך מ”מ אנו אין לנו אלא דברי התוס’ המפורשים שבני נח לא נצטוו בזה, אלא דמ”מ יל”ע האם הו”ה לענין מה שאמרו שם ש”כפר בתחיית המתים” דאף על זה לא נצטוו, ובספר תורת בן נח (קו”א אות ג) הסתפק בזה, אכן בתוס’ הרא”ש לסנהדרין (שם) כלל בדבריו במפורש גם ענין זה שאף עליו לא נצטוו, עיי”ש.

ומעתה מאחר ונקטינן שאין כאן חיוב גמור לבני נח, א”כ אע”פ שכתבו התוס’ שמכוער הדבר, וכאמור בגמ’ שנתגנה בו עשו הרשע, מ”מ כיון שאין כאן חיוב ואיסור ברור אלא ענין בעלמא, שפיר יש לדון בו בכל דבר לגופו ע”פ טעמו ונימוקו. ולכן כאן שאשה זו אומרת להדיא שלא עושה כן מחמת שכופרת בתחיית המתים אלא יש לה סיבות אחרות לדבר זה, על כן נראה שאין לאסור לה לצוות על כך, וממילא גם יהיה מותר אח”כ לעשות זאת. ובפרט שאין כאן דבר מובהק של מעשה המורה על כפירה בתחיית המתים, אלא יש מהעולם שעושים זאת מטעמים אחרים וכנ”ל. [וכל זה, כאשר גוי יבצע את השריפה, ואין דברינו אמורים לענין אם לישראל מותר לעשות כן, ובזה עדיין צ”ע]. כל זה כתבתי כפי קט שכלי כאשר העלתי במצודתי, אך איני רוצה שיסמוך עלי למעשה, אלא יפנה למורה הוראה מובהק, ויראה לו את דברי, ואם יסכים להתירא, אף ידי תיכון עמו, כי היכי דלימטי שיבא מכשורי, ועליו תבוא ברכת טוב.

אחר כותבי כל זאת, הראני ידידי החוב”ט הרה”ג אברהם מימון שליט”א לספר שו”ת בית א”ב (יודלביץ, חמשאי יו”ד סי’ שלח) שנשאל בהאי מילתא גבי ישראל, וזו לשון השאלה: בדבר אותו האיש שציוה שישרפו את גופו אחרי מותו, כי בחיים היה חבר לאותה חברה השורפים את גופיהם לאחרי מותם. אם רשאי לעשות כן, ואם אסור – איזה איסור הוא דאורייתא או דרבנן, ואם מהני מה דלאחר השריפה יבקרו האפר, ואם גזרה המלכות שישרפו, מהו. עכ”ל השאלה. ובתשובתו האריך להעמיק בסוגית הגמ’ בסנהדרין (הנ”ל) ובדברות הראשונים הסובבים עליה, ופלפל בחילוקי השיטות והטעמים, עיי”ש בכל דבריו, ונביא כאן את מה שהעלה בעיקר הנידון למעשה.

הנה כתב שגם לשיטת התוספות ישנים (ביומא ס.) ורגמ”ה (בפירושו למס’ בכורות ט:) והרמב”ם (הל’ אבל פרק יב) וספר החינוך (מצוה תקלז) דקבורה בארץ הוי דאורייתא ובארון ע הקרקע עובר בבל תלין, י”ל דזהו רק אם רוצה להניחו כמו שהוא ולא לקוברו, אבל ברוצה לשרוף אותו הרשות בידו. ואע”פ שנראה מכמה מקומות שיש איסור לשרוף המת, י”ל דהיינו דוקא במי שלא ציוה שישרפוהו דאיכא לו בזיון שנשתנה ממנהגא, משא”כ מי שבחייו היה יודע כי עתיד להישרף ורצונו בכך, דשריפה זה כקבורה בין אי טעמא דקבורה משום בזיונא (דזה מחמת שרואים שנרקב וכו’ ובשריפה לא יתבזה עוד) בין משום כפרה (שהוא במה שמשפילין הגוף ומורידים אותו בתחתיות, וה”נ בשריפה שמכלין אותו באש איכא כפרה). ואיסורא דבל תלין בודאי ליכא בהאפר דא”א למגמר מתלוי רק במת שלם ולא בנעשה אפר (עי’ יבי”א ח”ג יו”ד סי’ כב). והביא ד’ המנחת חינוך (סוף מצוה קמד) “בודאי אסור לשרוף המת ולקבור האפר ומבטל מצות עשה כי קבור תקברנו, וזה פשוט”, וכתב עליו שהפריז על המידה ואין לדבריו יסוד כלל.

סוף דבר העלה שם, דמעיקר ההלכה והדין אין איסור בשריפת המתים לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ואם יקברו האפר אפשר דאפילו רפואתו ישיג (שאמרו הקדמונים שטוב למת גניזתו בקרקע ורפואתו בכך, כמש”כ כי עפר אתה ואל עפר תשוב). אך לאשר מי בא בסוד רפואתו, לכן ודאי צריך כל אדם לחוש לנפשו, ואולי הוא בכלל “כל המשנה ידו על התחתונה” ויהיה “מעוות לא יוכל לתקון”. ואולם אם יהיה ח”ו גזירת המלכות שישרפו המתים שלא יעלה סרחון המתים ויזיק לחיים, הנה אז בודאי יהיה רשאי לעשות כחוק המדינה, וטוב שיעשו השריפה ע”י עכו”ם ואח”כ קבורה כנ”ל. עכ”ד. ומעתה יש לנו תוספת היתר וקולא מרווחת לגבי גוי, אחר שראינו לגאון זה שהיקל בזה אפילו לגבי ישראל.

ולמחרת יום כותבי הנ”ל, זכיתי לשוחח בטלפון עם ידידי גאון ישראל מהר”י שניאור שליט”א, ושאלתי לדעתו הרמה בענין זה. והשיבני שבעיקר הסוגיא של קבורה בישראל ובגוי והמסתעף עולים לו במוחו כמאה מקורות, אך לעצם הנידון של שריפת גוי כמעט ואין נידונים בקדמונים והלאה עד הדורות האחרונים, משום שעד עתה לא היה נידון כזה של יהודי לשרוף גוף מת גוי, שלא היה הדבר נוגע ליהודים ולא היו בעלי דעה בנושא, ורק בדורות האחרונים בהתפתחות המדע כשפתחו בתי-ספר לרפואה וכו’, אז התחילו לדון על ענין זה, אם מותר ליהודי לשרוף גופת גוי [או לנתחה או לנוולה] וכיוצ”ב. [ואמר שדנו בזה גם לענין רופא אם לחתום על פטירת מת ויחד עם זה על שריפת גופו]. והביא שהגר”י זילברשטיין שליט”א עמד בזה בכמה מקומות, ונסדר דבריו לפנינו.

בחשוקי חמד עמ”ס ב”ב (כב. קמח מדה”ס) שאל בדין גוי שציוה למסור את גופו לאחר מותו לבי”ס לרפואה ולאחר השימוש ישרפו באש את הנותר מגופו האם מותר ליהודי לשרוף את הגופה. והשיב, שמבואר בנביא (עמוס ב א) וכמובא בגמ’ ב”ב (שם) שהיתה תביעה על מואב על ששרפו עצמות מלך אדום לסיד, ופרש”י דהיינו מחמת הבזיון שהיה בזה. נמצא לכאו’ שאסור לשרוף גופת נכרי ואף לגוי הדבר אסור. אך כתב לדחות ראיה זו מכמה סיבות, א’ מלך אדום לא רצה שישרפו את גופתו ועשו זאת בעל כרחו ולכן זהו בזיון משא”כ בנידוננו שהגויים ביקשו זאת ובעיניהם נחשב הדבר לכבוד, ב’ בפרש”י (עה”פ שם) משמע שהתביעה היתה על הבזיון המיוחד בכך שטחו באפרו את קירות הבית אך בשריפה עצמה לא הוה בזיון, ג’ דוקא התם שהוא היה מלך לכן איכא בזיון ואיסור אך בשאר הגויים יתכן שאין איסור.  ואח”כ הביא דלשרוף גופה של יהודי כבר האריכו הפוסקים שיש בזה איסור גמור מכמה טעמים, אך בגופה של גוי אין חיוב קבורה מהתורה אלא משום דרכי שלום.

והביא שבשו”ע (יו”ד סימן שמט סעיף א, הנ”ל) ובביאור הגר”א ובנו”כ (שם) נחלקו הפוסקים אם מת גוי מותר בהנאה או אסור בהנאה ולפי הדעות שהוא מותר בהנאה מסתבר שאין כל איסור לשורפו. [וע”ע בספרו בספר מלכים אמניך (פי”ג הערה ח אות ו) מש”כ בזה]. וכתב שם ששאל את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, האם מותר ליהודי להשכיר מבנה לנכרים בחו”ל כשרוצים להתקין בו קרמטוריום [תנור] לשריפת גופות נכרים, והשיב הגריש”א שאמנם לפי שיטת השו”ע (הנ”ל) מת גוי אסור בהנאה ואולי אסור לשרפו, אך מאחר וישנם [הגר”א ועוד] החולקים על השו”ע וסוברים שמת נכרי מותר בהנאה נמצא שאינו חייב בקבורה ומותר בשריפה, על כן בנידון זה אפשר לסמוך על שיטתם. עכ”ד. (והובאה תשו’ זו גם ב”אשרי האיש” חלק יו”ד). והנה מבואר שהגריש”א הסכים עם הדימוי שעשה בעל החשוקי חמד מהיתר הנאה לחיוב קבורה, אמנם דבר זה צ”ת מנ”ל, וכבר הבאנו מהאחרונים שכתבו דאדרבא הוצרכנו לחיוב קבורה היכא דליכא איסור הנאה בבשר המת. וגם במה שפשיטא ליה שאם אין חיוב קבורה יש היתר לשרוף הגוף, יש מקום לפקפק, ועכ”פ דבר זה מובן יותר, וככל משנ”ת.

ובחשוקי חמד עמ”ס יומא (לה: עמ’ רסא) דן במעשה ביהודי שנשא אשה ישראלית וילדה לו בן ואח”כ פרצה מלחמת העולם השניה והאשה נספתה בשואה, היהודי ניצל ע”י גויה וחי עמה וילדה לו בן גוי, יום אחד קיבל הבן היהודי הודעה מהערכאות שאביו מת והשאיר ירושה של חמישים מליון דולר שמתוכה מגיעים לו עשרים וחמש, מיד נסע הבן למקום מגורי אביו והגיע עוד קודם קבורתו ונתעורר ויכוח בינו לבן הגוי היכן לקבור את האב, הבן היהודי ביקש לקברו בבית קברות יהודי סמוך לגדר, ואילו הבן הגוי ביקש לקברו בבית קברות של גוים ליד אמו הקבורה שם, הדברים הובאו לבית המשפט והשופט הכריע לשרוף את גופת האב ולתת חצי אפר לבן היהודי ואת המחצית השניה לגוי הבן, היהודי נחרד לשמוע את פסק הדין יעץ לו עורך דינו הרי ירושה גדולה נפלה בחלקך תציע לבן הגוי חמישים אלף דולר עבור גופת אביך הבן, היהודי שמח על הצעה ומיד הציעה לבן הגוי והלה השיב לו אם כל כך יקר בעיניך כבוד האב אם כן תוותר על כל חלקך בירושה ותן לי חמישים מליון דולר ואז תקבל את אביך הבן, היהודי הבין שלא יוכל לקבור את אביו בקבר ישראל אלא אם כן יוותר על הירושה עמד בנסיון גדול וויתר על הירושה העצומה את הגופה של אביו.

והנה שם הנידון היה כשאביו הוא ג”כ יהודי, ולכן דן רק האם היה מחוייב למסור ממונו ואם אמרינן בזה “כיבוד אב משל אב” או כיון שזה ממון ירושה מהאב על כן צריך למוסרו בשבילו. אך יש לדון מה הדין בכה”ג כשהאבא גוי, ודן בזה איהו גופיה בחשוקי חמד עמ”ס סנהדרין (מו. עמ’ רס) בענין גר צדק שאביו הגוי מת ואחיו רוצה לשרוף את גופת אביו, והוא יכול לשכור עורך דין ולעמוד עמו בערכאות כדי למנוע זאת אך זה יעלה לו סכום כסף נכבד, האם חייב להוציא על זה את כספו שקיבל ירושה מאביו הגוי או שמא אין בזה ענין ויכול להניח לשרוף את גופת אביו. ובתשובה שקו”ט בסוגיא דסנהדרין שם אי טעמא דקבורה משום כפרה או משום בזיון, והעלה דמאחר ונפסק בשו”ע (יו”ד סי’ שמח סעיף ג) שטעם הקבורה משום בזיון הקרובים ולכן אין שומעין לצוואתו שלא יקברוהו, א”כ בעניננו שהוא גוי יתכן שאין כלל חיוב לדאוג לקבורת אביו הגוי אם המשפחה חפצה לשרפו. ושוב דן דמ”מ בארץ ישראל צריך לקוברו, כיון שיש איסור מיוחד ‘ולא תטמא את אדמתך’ (ועי’ בתולדות נח עמ’ תשח-תשט ובדברי הצי”א והחמד”י שהבאתי שם), וכן דן שמצד המשל של שני אחים וכו’ (שדרשו חז”ל אקרא דקללת אלוקים תלוי) י”ל שגם גוי חייב בקבורה, אלא שצידד דמ”מ בשריפה אין בעיה מצד זה, ולבסוף העלה ב”לכאורה” שאין הבן מצווה להוציא כסף [אפי’ מהירושה שקיבל מאביו] כדי למנוע שריפת גופת אביו.

ואחר כל זאת העלה בזה מהר”י שניאור שליט”א, דמאחר ומרן הגרי”ש אליישיב זצוק”ל העלה להתיר בשופי להשכיר מקום שבו שורפים הגופות, א”כ כ”ש שהנידון הוא שהיא עושה זאת מעצמה ואין הישראל מסייע לה אלא רק משיב לה אם מותר או אסור. ואע”פ שעיקר טעמו של הגריש”א צ”ב במה שלמד דין שריפה מדין קבורה ודין קבורה מדין איסור הנאה במת גוי, מ”מ שפיר אמרינן ביה “כבר הורה זקן” להתיר הדבר. ואולם כאן יש צד לאידך גיסא, דמאחר ואין ענין לשרוף את גופה, דאין כאן נידון של הפסד כספי או מניעת רווח כספי וכדו’, אלא היא סתם שואלת ואנו עונים, א”כ למה לנו להורות לה לעשות דבר שאינו פשוט להתירא בדברי הפוסקים. ולכן רק אם יש איזה סיבה שצריכים אנו לענות לה, או שעכ”פ יש לה איזה סיבה בדבר, יש להורות בשופי להתיר לה לצוות לשרוף את גופה וכן אח”כ יש היתר לגוים שישרפו את גופה.

וכעת (שבועות מספר אחר כותבי הנ”ל) הופיע וזרח קובץ “תורת יוסף” (גליון ט, חשון-כסלו-טבת תשע”ה), ושם דן ידין הרה”ג אפרים כחלון שליט”א בענין שריפת גופות גויים, ונידון השאלה הייתה כאמור לעיל בסמוך אי שרי ליהודי בחוץ לארץ להקים מקום משריפה לגופות מתי הנכרים בלבד, והשריפה תעשה ע”ח פועלים נוכרים, ובמוסגר הוסיף שהדבר נעשה מחמת מיעוט מקומות קבורה, או מחמת הרצון שתישאר מזכרת למשפחת המת. והרחיב היריעה בבירור הענין בטוטו”ד, ובעומדנו מול סו’ף אין המקום גורם להעתיק דבריו ואף לא לכתוב עיקרם, אך מ”מ אביא תמצית עיקרי הדברים שם ובפרט ציונים וצדדים שלא הובאו עד כה, ושאר דבריו הלא הם כתובים שם והרוצה ירוה צמאונו מבארו.

הנה הרחיב תחילה בסוגיא דסנהדרין במקור וטעם דין קבורה והנפ”מ וכו’. ואח”כ הביא טעם נוסף לאסור שריפת גופת מת, מטעם שאמרו חז”ל בגמ’ (שבת יג:) דבשר המת מרגיל באיזמל, וקשה רימה למת כמחט בבשר החי. אך הביא מחלוקת הראשונים אי המת מרגיש בשאר מיני צער חוץ מהרימה, עי’ בתשובת הרשב”א (ח”א סי’ שסט) והרדב”ז (ח”א סי’ תפד) ובתויו”ט (אבות פ”ב מ”ז) ובשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ קפד) ויביע אומר (ח”ג יו”ד סי’ כג אות כד) ואכמ”ל. עוד פלפל בארוכה בדברי הפוסקים שנחלקו אם בשריפה איכא ביטול מצות קבורה. גם הביא לסברא (הנזכרת בדברינו) שכ’ האחרונים לאסור שריפת גופות מתים, שמראה בזה שלא מאמין בהישארות הנפש. וקודם לכן הביא מה שרצו האחרונים (שו”ת חלקת יעקב יו”ד סי’ רג אות ד, ועוד) לייחס למעשה שריפת הגופות פולחן דתי של עובדי ע”ז, ועל כן העושה כן עובר באיסור “ובחוקתיהם לא תלכו”. ודחה זאת לנכון, ע”פ המבו’ בשו”ת מהרי”ק (שורש פח) שאיסור זה הוא דוקא כשעושה דבר שאין טעמו נגלה או ששייך בו נדנוד פריצת גדר הענוה והצניעות ועושה זאת כדי להיתדמות לגויים ולא לתועלת ידועה, עיי”ש (וע”ע אריכות עצומה בזה בשו”ת מעשה אפוד מהדו”ק …) ואכמ”ל.

ולעניננו בדין שריפת גופת גוי, כתב דלטעמא דחובת קבורה משום כפרה א”כ כיון שזה רצונו ליכא למיחש להא, ועוד י”ל דהיכא דדרך הנכרים לשרוף גופות מתיהם א”כ אף אם לא אומר שזה רצונו מסתברא מילתא דזהו רצונו, והמאי טעמא נמי אין לחוש (לטעמא דקבורה) משום בזיון, ואפי’ למש”כ הרמב”ן בספר תורת האדם (ענין הקבורה ד”ה איבעיא להו) דהטעם משום בזיוני אין הפירוש בזיוני לקרובים דוקא אלא עיקרו בזיון לאדם שנברא בצלם אלוקים עיי”ש, מ”מ הכי מלבד מה שלא משליך הגופה לחוץ אלא גונזה באפרה, גם י”ל דגבי גוי אי”ז נחשב בזיון. ודן שם אם יש מצות קבורה בגוי, ופלפל בדברי הפוסקים וכנ”ל בדברינו, והביא ה’ מהלכי הגאון צי”א בדעת הרמב”ן, אך לבסוף העלה כמסקנת הגאון שבט הלוי שליט”א (ח”ח סי’ רנו, ועי’ לעיל שציינתי למקו”א) דלב’ התירוצים ברמב”ן אין הגויים בכלל מצ”ע דקבורה, רק האיסור הוא שלא להלינו או משום טומאה בארץ ישראל או משום משל דב’ אחים ואפי’ בחו”ל.

ונסתעף שם לענין אי מת נכרי אסור בהנאה, וציין שיש בזה אריכות דברים בחזון עובדיה – אבלות (ח”א עמ’ תסז והלאה. וכבר ציינתי לעיל שכתב בזה גם ביבי”א), ופלפל גם במש”כ חלק מהפוסקים לדון בזה מצד הא דכל הנקברים לא ישרפו. וצירף להקל בזה בנידונו שהשריפה נעשית ע”י פועלים נוכרים, דיש הפוסקים שליכא אמירה לגוי שבות בשאר דיני התורה אלא רק בשבת, עי’ שו”ת עטרת פז (ח”א יו”ד סי’ יד עמ’ תיא והלאה, ושם כרך ג’ חו”מ סי’ ט) ועוד, (אמנם יל”ד דאף לגוי גופא אסור הדבר וא”כ לא הוי שבות בעלמא אלא נידון דלפנ”ע) ואכמ”ל. ופלפל בחכמה האם מותר ליטול מעות על דבר זה, והיינו שיל”ד האם מה שגובה מעות ממפעל הקורמטוריום נחשב הדבר כדרך הנאה או דילמא לא הוי הנאה מגוף האיסור ושרי, ונסתעף לקושית הפוסקים היאך שרי ליטול שכר מתים (היינו “חברא קדישא” וכו’) וראה בשו”ת חת”ס (או”ח סי’ קכח) מה שהביא מחמיו הגרעק”א שהק’ כן להגאון מליסא (בעל חו”ד ותו”ג ונה”מ  ועוד) ומה שתי’ לו הגאון מליסא ומה שתי’ החת”ס עצמו [ועוד ציין בזה, ובמקו”א הארכתי ואציין מה שלא הביא שם, עיין ספר יהושע (סימן יב) ושו”ת אמרי יושר (ח”ב סי’ כב אות א) ושו”ת פרי יצחק (ח”א סימן טז) וספר אבי עזרי (בסוף הלכות אבל) וספר מועדים וזמנים (ח”ג סי’ רא, ובא לציו’ן בספרו תשובות והנהגות ח”א יו”ד סי תשכ) ושו”ת יחל ישראל (ח”ב סי’ סט) עיי”ש]. ולבסוף הביא שכן מצא בשבט הלוי (ח”ח) הנ”ל שמצדד להתיר ליטול מעות אף ליהודי שעובד כקברן אצל גויים וצריך לשרוף מתיהם, וסיים שכל שכן בנידו”ד (דמפעל הקורמטוריום) יצא הדבר בהיתר.