מובא בגמ’ (שבת כג.) אמר רב יהודה המדליק נרות חנוכה בליל ראשון מברך שלש ברכות. היינו ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר חנוכה, וברכת שעשה ניסים, וברכת שהחיינו.
כתב הרא”ש בתשובה שאם לא בירך זמן בליל ראשון, מברך בליל שני או אימתי שיזכור.
וכתב הב”ח (סי’ תרעו) וז”ל: אף על גב דכל מידי שמזמן לזמן קאתי דאם עבר ולא בירך בהגיע הזמן שוב אינו מברך דעבר יומו בטל קרבנו, היינו דוקא בדבר שאין זמנו נמשך אלא זמנו בעתה כגון בדיקת חמץ למאן דאמר דצריך לברך שהחיינו דאם עבר ובדק ולא בירך שוב אינו מברך, אבל הדלקת נרות חנוכה שזמנו נמשך שמונה לילות אם לא בירך בליל ראשון מברך אחר כך כל זמן שלא עברו שמונה לילות. ודלא כמהר”ש בדרשות (מנהגי מהר”ש סי’ תקמ) [שכתב] שאין צריך לברך שהחיינו. גם מהר”ם מ”ץ כתב בתשובתו שצריך לברך שהחיינו בליל שני אם לא בירך בראשון, אבל [אם] בירך שהחיינו כשראה נר חנוכה אף על פי שלא הדליק באותו הלילה שוב אינו מברך זמן עכ”ל. ופשוט הוא, מידי דהוה ארואה פרי חדש ובירך שהחיינו בראייה, דשוב אין צריך לברך בשעת אכילה, אלא שנהגו להמתין עד שעת אכילה, כדלעיל בסימן רכ”ה (עמ’ תקסה). וקיימא לן נמי (עירובין מ ב) זמן אומרו אפילו בשוק ואין צריך לחזור ולאמרו על הכוס, אבל אם לא בירך בליל ראשון כלל צריך לברך בליל שני ואף על פי שאשתו הדליקה עליו בליל ראשון מכל מקום מידי ברכת שהחיינו לא נפטר.
והסביר הב”ח דמה שמדליקה אשתו עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו, ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו, אם לא שעמד בשעת הברכה וענה אמן. והכי משמע מלשון הרא”ש, הסמ”ק והאגודה שכתבו בסתם שהמהלך בספינה ורואה נרות שהדליקו בעיר והוא אינו מדליק, מברך על הראיה, אלמא דכיון שהוא בעצמו אינו מדליק אף על פי שאשתו מדליקה עליו בביתו צריך לברך על הראיה. ע”כ.
ובמגן אברהם (ס”ק ב’) הביא דברי הב”ח שאף על פי שאשתו בירכה ברכת שהחיינו כשהדליקה נרות חנוכה בליל הראשון, אין אשתו פוטרת אלא רק את ביתו מחיוב הדלקת נרות חנוכה, ולא את גופו, שלא בירך שהחיינו. וכתב המגן אברהם, ולי נראה שלפי מה שכתבו הפוסקים שאם אשתו מדליקה עליו בביתו אינו מברך ברכת הראיה, אם כן הוא הדין שאין צריך לברך שהחיינו כשמדליק בליל שני. וכן מוכח מרבי זירא שסמך על אשתו ולא השתתף בפרוטה, ואם ס”ד לא ליפטר גופו, אם כן ה”ל להשתתף ליפטר גופו, אלא על כרחך נפטר לגמרי. וכן מובא בתשובת מהרי”ל וכן כתב שיורי כנסת הגדולה. אף על פי שהב”ח כתב בשם מהר”ם מ”ץ שצריך לברך שהחיינו, טוב שלא לברך משום חשש ברכה לבטלה.
והנה פסק מרן זצוק”ל בחזון עובדיה (הל’ חנוכה ע’ קלח) כב”ח וזה לשון קודשו: מי שלא היה בביתו בלילה הראשון של חנוכה והדליקה עליו אשתו, וברכה כל הברכות, ובא להדליק בלילה השני, יש אומרים שלא יברך שהחיינו, ויש אומרים שצריך לברך שהחיינו, וכן עיקר.
והביא מרן זצוק”ל מדברי הפרי חדש (ס’ תרעו ס”א) שפסק דמי שהיה בספינה והדליקה עליו אשתו בתוך ביתו או שעשה שליח להדליק לבני ביתו, לכו”ע צריך לברך שהחיינו כשידליק נרות חנוכה. וכן באליה רבה (ס”ק ה’) פסק כב”ח שאף על פי שאשתו הדליקה עליו בביתו, מכל מקום לא נפטר מברכת שהחיינו, ומה שהשיג המגן אברהם על הב”ח, הוא לחינם, ומה שהביא ראיה מר’ זירא שסמך על אשתו ולא השתתף בפרוטה, אינו נכון, שאף שנפטר מלהוציא ממון, לא נפטר מברכת שהחיינו. וכן באשל אברהם מבוטשאטש, והבגדי ישע פסקו כב”ח, ותמהו על דברי המגן אברהם. וגם שו”ת שואל ונשאל פסק (חלק א ס’ יג) שיש לברך ברכת שהחיינו.
וכן בשו”ת רבבות אפרים (חלק ו’ ס’ תי) הביא פסקי הלכות הגאון ר’ יוסף שלום אלישיב זצ”ל שפסק כב”ח וזה לשונו: מי שהדליקו עליו בביתו בלילות הראשונים של חנוכה ובא בלילה האחרון לביתו להדליק נרות חנוכה, מדליק נר חנוכה ומברך שהחיינו. וכן פסק בשו”ת שבט הלוי (חלק ד ס’ סח), והסביר שדברי הב”ח ואליה רבה ברורים, שאף שנפטר מחיוב הדלקה על ידי הדלקת אשתו, מכל מקום הרי עליו להודות לה’ על הנס בברכת שעשה ניסים ושהחיינו, שהם חובת הגוף ממש ולא מהני בה שליחות.
ומרן זצוק”ל כתב שיש כאן ספק ספיקא. דשמא הלכה כהסוברים שמברך על הראיה ברכת שעשה ניסים ושהחיינו, אפילו מדליקים עליו בביתו, ושמא כמו שכתב פרי חדש, שאפילו להחולקים כשידליק צריך לברך גם שהחיינו, וכ”ש שיש אומרים שבברכת שהחיינו לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמבואר בתשובת הריב”ש (ס’ תקה). וכן כתב ערך השולחן (ס’ רכג) שברכת שהחיינו אינו דומה לשאר ברכות, אלא יכול לברך שהחיינו מספק ואין חשש ברכה שאינה צריכה. ע”כ דברי קודשו.
מכל מקום מרן זצוק”ל לענין ברכת הרואה לא פסק כב”ח. כי הב”ח פסק שאם הוא בדרך ולא הדליק ואינו עתיד להדליק אפילו הדליקו עליו בביתו מכל מקום צריך לראות נרות החנוכה ולברך שעשה ניסים ושהחיינו. ואין כן דעת מרן זצוק”ל, כי דוקא שלא הדליק נרות חנוכה ואינו עתיד להדליק אח”כ ואין מדליקין עליו בביתו, כשרואה נרות חנוכה מברך בליל הראשון שתי ברכות, שעשה ניסים ושהחיינו, ובשאר לילות ברכת שעשה ניסים בלבד. מה שאין כן אם אשתו הדליקה עליו בביתו אינו מברך כשרואה נרות חנוכה, כמו שפסק שו”ע (סי’ תרעו ס’ ג) כדעת הסמ”ג, הרשב”א והר”ן. ואף על פי שהרב המגיד כתב בשם הרמב”ם שאפילו אם הדליקו עליו בתוך ביתו ויצא ידי חובה מן המצווה כשרואה מברך. וכן הראבי”ה, מרדכי, מאירי, ב”ח אליה רבה ופרי חדש ומהרש”ל פסקו, אבל מרן זצוק”ל לא פסק כמותם.
ואפשר שטעמייהו דהמהרש”ל וסיעתו הוא, דבאמת הוא חייב בהדלקה גם בהיותו חוץ לביתו, אלא שאשתו מוציאה אותו ככל המוציאין המחויבים בדבר. או שבאמת אינו חייב כלל, דכיון שאשתו מדליקה בביתו ושם מתקיים מצוות הדלקה, שוב אינו מתחיל עליו חיוב כלל והוא בגדר פטור מן המצווה, ולא שהיא מוציאה אותו, אלא מתוך שהיא מדליקה עליו אינו מתחייב בעצמו.
ומבואר ששיטת הב”ח ומהרש”ל וסיעתם, שגם כשהדליקו עליו בביתו מתחייב במצוות הראיה ומברך על הנס, כי לעולם לא פטרו חז”ל אותו, אלא ממצות הדלקה שבזה כיון שאין לו כאן בית אינו מתחייב כלל, אבל אין זה פוטר אותו מפרסום הנס ולראות בשל אחרים.
מה שאין כן הר”ן, הרשב”א והט”ז שסוברים שמתחייב בכולם, אלא שיוצא ידי חובתן בהדלקת אשתו. אם כן כיון שבעצם מתחייב על כל פנים בעצמו שפיר אם אינו רוצה לצאת שנשאר חיובו. וגם אם באמת כן, יצא בהדלקת אשתו ולא יברך עוד שתי ברכות על הראיה כי הרי אף שהוא מחויב בכולם כבר יצא בכולם ואינו חוזר ומברך. מה שאין כן למהרש”ל וב”ח במה שהדליקה עליו אשתו בביתו לא היה מחויב כלל, ומה שחייב בעצמו היינו ברכת על הניסים ושהחיינו, ובזה לא הוציאה אותו.
מכל מקום בשבט הלוי (סי’ סח) פסק כב”ח ומהרש”ל והסביר שיש לחלק בין גופו לממונו. רוצה לומר שמצוות הדלקת נר חנוכה יש בה שתי גדרים:
א’- מצוות ההדלקה מממונו ובמקומו- בביתו מקום החיוב, ובזה עיקר המצווה ולא הברכה ברכת אשר קדשנו במצוותיו, והוא הדין ככל מצוות שבתורה שאם קיים המצווה ולא בירך עליה ברכת המצווה שיצא ידי חובה. אם כן כשמדליקה עליו אשתו בביתו מממונו ובמקומו הראוי בביתו כבר נפטר מחיוב ההדלקה, ולא נשאר עליו חיוב לא בממונו ולא בגופו, שמצד הדלקה נפטר גם גופו על ידי ממונו.
ב’- יש עליו חיוב להודות על הנס בברכת שעשה ניסים ובליל הראשון גם ברכת שהחיינו בזה לא שייך להוציאו, כי מכל מקום לא הודה בעצמו והוא חובת הגוף ממש ולא מהני בו שליחות.
אבל מרן זצוק”ל פסק כיון שהרבה מהראשונים פסקו שאינו מברך ברכת ראיה כשמדליקים עליו בביתו, הכי נקטינן כפסק שו”ע, ואמרינן ספק ברכות להקל. וכן פסקו הט”ז (ס”ק ד’) והרב חיד”א (ברכי יוסף ס”ק ג’) וכף החיים (אות כד’).
מבואר מכל הנ”ל יש כאן שלש שיטות.
א’- שיטת הב”ח: אף שאשתו הדליקה עליו בבית בכל זאת מברך ברכת הרואה. ואם אשתו הדליקה עליו בביתו בליל הראשון, בליל שני שבא להדליק נרות חנוכה בעצמו מברך שהחיינו.
ב’- שיטת המגן אברהם: אינו מברך ברכת הרואה כשאשתו הדליקה עליו. הוא הדין שבליל שני אינו מברך שהחיינו, כיון שאשתו הדליקה עליו בביתו בליל ראשון.
ג’- שיטת מרן זצוק”ל: ברכת הרואה אינו מברך כשאשתו הדליקה עליו בביתו. מכל מקום מברך שהחיינו בליל שני כשבא להדליק בעצמו, אף על פי שאשתו הדליקה עליו בביתו בליל הראשון.
מכל מקום צריך ליישב דברי מרן זצוק”ל שתפס את החבל בשני צדדיו. היינו דבברכת הרואה פסק שאינו צריך לברך כשאשתו הדליקה עליו, כי אמרינן סב”ל. מה שאין כן בליל שני שבא להדליק בעצמו פסק שצריך לברך ברכת שהחיינו אף על פי שבליל הראשון אשתו הדליקה עליו בביתו.
ונראה לענ”ד לדייק מדברי הרשב”א (שבת כג.) שכתב הרואה מברך שתים. מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק אותה לילה, כי בלאו הכי אינו צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצווה חוזר ומברך על הראיה. ע”כ. ומשמע דאין ביאור הדבר שיצא ידי ברכת הראיה אגב מה שבירכו בביתו, אלא הגדר הוא שחז”ל תקנו את הברכות יחד עם קיום המצווה ואם קיים את המצוה שוב מעיקרא אין עליו חיוב לברך על הראיה (ורק אם לא קיים את המצוה אזי יש תקנה מיוחדת לברך) והכי נמי לענין שהחיינו שכאשר הדליקו בביתו אינו נפטר מן הברכה אלא שלא היה מחויב בה.
ועל פי זה ניתן להסביר את דברי מרן זצוק”ל שבלילה הראשון אינו מברך על הניסים ושהחיינו כשרואה נרות חבירו, משום שנפטר מן המצוה על ידי אשתו שהדליקה עליו, וכמו שכתב הרשב”א (שם) שלא מצינו יוצא מן המצווה חוזר ומברך על הראיה. וכן פסק בשו”ע. מה שאין כן בליל שני כשבא להדליק נרות חנוכה בעצמו מברך ברכת שהחיינו שהיא ברכת הודאה על קיום המצווה בגופו. דמה שבירכה אשתו בלילה הראשון, הוא רק נפטר מחיוב הדלקת נרות על ידי אשתו שהדליקה עליו בביתו, אמנם לא פטרו מידי ברכת “שהחיינו” בליל שני, כיון שבלילה הראשון נפטר מדין שהדליקו עליו בביתו ולא חשיב כאילו קיים המצווה בגופו, וכשמדליק בעצמו בליל שני היא גופא מחייבת אותו בברכת שהחיינו. לכן יש לומר שגם השו”ע שפסק שבלילה הראשון אם אשתו מדליקה עליו בביתו, לא יברך ברכת הרואה היינו “על הניסים” “ושהחיינו”, יודה השו”ע שבליל שני יברך שהחיינו. כמו שכתב הפרי חדש שבליל שני כו”ע יודו שצריך לברך שהחיינו, ואף על פי שאינו מוכרח, יש כאן ספק ספיקא. היינו שמא הלכה כהב”ח וסייעתו שמברך שהחיינו ואף אם אין הלכה כדבריהם, אפשר שלגבי ליל שני כו”ע יודו שצריך לברך שהחיינו, כמו שהסברנו באריכות. נוסף על כך כתבו הריב”ש וערך השולחן שבברכת שהחיינו לא אמרינן סב”ל.
ועל פי היסוד הנ”ל מובנים כמה וכמה דינים שנסתפקו בדברי מרן זצוק”ל כדלהלן:
א’- אותם אברכים שממשיכים ללמוד בכולל בזמן הדלקת נרות חנוכה וכך דרכם בכל ימי החנוכה [אף על פי שאין לנהוג כן, כי אין אנו כרשב”י וחבריו שלא הפסיקו מתורתם לשאר דברים כלל, וכמו שאנו מבטלים לפעמים תלמוד תורה לשאר צרכים כך יש לבטל תלמוד תורה כדי לקיים המצווה כתיקנה. עיין חזון עובדיה עמ’ עה] מכל מקום בערב שבת שהוא נמצא בבית והוא בעצמו מדליק נרות חנוכה [לפני נרות שבת שאשתו מדליקה אח”כ] הוא צריך לברך שלש ברכות. היינו ברכת להדליק נר חנוכה, שעשה ניסים ושהחיינו. אף שכבר עברו כמה ימים, מכיוון שעדיין לא שמע ברכת שהחיינו, עכשיו שמדליק בעצמו צריך לברך גם שהחיינו.
ב’- חתן שחופתו בליל ראשון דחנוכה לאחר צאת הכוכבים, כיון שעד החופה נחשב סמוך לשולחן אביו, יוצא ידי חובה בהדלקת נרות שאביו מדליק בביתו. (הליכות שלמה, ובית חתנים בשם הרב אלישיב) מכל מקום על פי הרוב שהחתן בליל חופתו בשעות שלפני החופה הוא נמצא בהכנות מחוץ לבית ואינו עומד בשעת הדלקה כדי לשמוע הברכות מפי אביו, לכן אף שנפטר מחיוב הדלקת נרות באותו לילה, מכל מקום למחרת בערב בצאת הכוכבים שהחתן בא להדליק בעצמו נרות חנוכה, צריך לברך גם ברכת שהחיינו.
ג’- אישה שנפטר בעלה בימי חנוכה, כיון שגם נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה מפני שאף הן היו באותו הנס, לכן אף שבעלה ז”ל הדליק בליל ראשון נרות חנוכה ובירך שלש ברכות, בליל שני כשאלמנתו מדליקה נרות חנוכה צריכה לברך גם ברכת שהחיינו. [כמובן באופן שלא שמעה ברכת שהחיינו בליל הראשון.] (עמ’ כ”ה).
ד’- בן שהוריו נפטרו שניהם [ל”ע] בחנוכה, אף על פי שעד עכשיו היה סמוך על שולחן אביו ויצא ידי חובה על ידי נרות שאביו הדליק בבית, עכשיו שהוא נחשב גדול הבית ובעל הבית כי כאן כבר ביתו, [באופן שלא שמע ברכת שהחיינו] כשמדליק בעצמו נרות חנוכה צריך לברך גם ברכת שהחיינו.
ה’- אונן בליל ראשון של חנוכה יאמר לאשתו לברך ולהדליק נרות חנוכה, וטוב הדבר שיכנס לחדר אחר ולא ישמע הברכות, ואחר שיקברו המת כשידליק בליל השני, יברך גם ברכת שהחיינו. (עמ’ ס’).
ו’- בחור ישיבה שעלה לארץ ישראל בימי חנוכה והוריו עדיין בארצות הברית, והדבר ברור שבעת צאת הכוכבים בארץ ישראל, עוד לא הדליקו הוריו נרות חנוכה, רשאי להקדים ולהדליק נרות חנוכה בברכה, ואם לא שמע ברכת שהחיינו, גם מברך שהחיינו למרות שהוריו בירכו בליל הראשון ברכת שהחיינו. (עמ’ ק”נ).
ז’- איש ואשתו שמתארחים בשבת אצל הוריהם ויוצאים ידי חובה של הדלקת נרות חנוכה על ידי שמשתתפים בפרוטה עם הסבא שהוא בעל הבית, מכל מקום אם הבן שלהם נשאר בשבת בישיבה ולא היה איתם בבית של הסבא, כיון שהבן לא יוצא ידי חובה בזה שאביו משתתף בפרוטה עם הסבא, כי הבן אין לו דין אכסנאי אצל הסבא, לכן הנכד צריך להדליק בברכה נרות חנוכה בעצמו בישיבה, ואם זה לילה הראשון דחנוכה צריך לברך גם ברכת שהחיינו, ואם זה בשאר ימים דחנוכה ולא שמע ברכת שהחיינו, עכשיו שמדליק בפני עצמו הוא הדין שצריך לברך גם כן ברכת שהחיינו.
ח’- מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו לילה, אם אשתו מדליקה עליו בתוך ביתו, אינו מברך ברכת שעשה ניסים ושהחיינו כשרואה נרות חבירו, דאמרינן ספק ברכות להקל. (עמ’ קל”ט).
