נימוקים ומקורות
א. גרירת ונגיעת הציציות בקרקע
כתב מרן בשולחנו הטהור (סימן כא סעיף ד), יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו. ומבואר בבית יוסף (שם) שמקורו ברוך מדברי האגור (סימן ו) בשם הגהות מרדכי, שכתב כל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר (ישעיה פרק יד פסוק כג) “וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד”. והנה לא נמצא דבר זה במרדכי שלפנינו, אך בדעת זקנים מבעלי התוספות (דברים פרק ז פסוק יב) כתב לפרש הפסוק בריש פרשת עקב, דהכוונה למצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם, ושוב כתב דאמנם שמע שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד. וא”כ זהו מקור הדין כאן.
ומבואר לנו שאין לגרור ציציותיו, ובפשטות הענין הוא דוקא באופן של גרירה דהיינו שהציציות נגררות ונסרכות על הקרקע וכמו מטאטא שגורף הלכלוך ומכבד את הבית, אבל כאשר עומד או יושב במקומו, אין חשש במה שהציציות נוגעות בקרקע. גם מדוייק בלשון מרן השו”ע מה שכבר דקדק בספר נהר שלום (כאן) שלא כתב את לשונו החמור של האגור, אלא רק כתב “יש ליזהר” דהיינו זהירות בעלמא. וכתב עוד הנהר שלום דאפשר דלא קאמר האגור אלא היכא שהוא באופן שהם נגררים תמיד דרך הילוכו, אבל כל שהבגד אפשר למדלייה באופן שלא יהיה נגרר, אף אם יהיה איזה פעם נופל למטה ונגרר אין בזה קפידא לאסור.
והנה הפוסקים הקשו על דין זה דהאגור, מהא דאיתא במסכת ברכות (יח.) ונפסק בשו”ע להלן (סימן כג סעיף א) דאף בזמניהם שהיה מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית מ”מ אסור שיהיו נגררות על הקברות. ומשמע דבעלמא אין איסור בגרירתן. ועיין בשיורי כנסת הגדולה (הגב”י אות ג) מה שכתב ליישב זאת בשלשה אופנים, ובמגן אברהם (ס”ק ג) שמחלק כעין חילוקו הראשון של השכנה”ג (וכדלהלן), ומאידך ראה במאמר מרדכי (על השו”ע כאן) שדחה כל תירוצי השכנה”ג. והנהר שלום (הנ”ל) כתב דמחמת כן כתב השו”ע דין זה רק בלשון זהירות, וגם תירץ דעת האגור ע”פ חילוקו הנזכר דהאיסור הוא דוקא באופן שהם נגררים תמיד דרך הילוכו, הא לאו הכי שרי ורק בבית הקברות אסור מטעמא דלועג לרש.
עוד הקשה המג”א מהמובא בגמרא גיטין (נו.) “בן ציצית הכסת – שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות”, ומשמע לכאורה דאנשים אחרים היו ציציותיהם נגררות על הארץ. [ולכאורה לפי המבואר במקור הדבר בבעלי התוספות, אכן כך היה המנהג אלא שאינו מנהג ותיקים, ולא קשיא מידי. ואולי מ”מ עד כמה שמשמע כן בגמרא בלא פקפוק, אין לנו לומר שזה דבר אסור. ומשום הכי בעינן לחילוקים אחרים]. ותירץ המג”א באופן הראשון, שיש לדחות את עיקר הדיוק, דלעולם של אחרים לא היו נגררות כלל על הארץ [ובן ציצית הכסת נשתבח בכך שהיה מהלך על כסתות וממילא יכל לגרר ציצתו ולא היה בזה בעיה], ועוד חילק המג”א דדוקא כשגוררן בשעת לבישה הוי ביזוי דנראה כאלו מכבד בהם הבית אבל אם נגררות דרך הילוכן אין קפידא כל כך.
והנה חילוקו השני של המג”א אינו מובן, וכמו שהעיר בקונטרס “גניזת קודש” (קוסובסקי, עמ’ כב) דאדרבא איפכא מסתברא, דבשעת לבישה ניכר שאינו מכוין לטאטא אלא למצוותן קַיימו, משא”כ בנושאן בידו ואינם מלובשים עליו נראה יותר כמכווין לכך. ואמנם מה שהבין שכוונת המג”א לחלק בין היכא שהוא לבוש בטלית להיכן שנושאה בידו, אפשר לדחות ולפרש כוונת המג”א לחלק בין שעת מעשה הלבישה לבין אח”כ כשהוא כבר לבוש בהן (ועיין בערוך השולחן סעיף ז), אלא דעכ”פ עדיין קשיא דאיפכא מסתברא, דבשעת מעשה הלבישה לא נראה כלל שכוונתו לכבד הבית אלא רק להתעטף ומחמת ההתעטפות הציציות פוגעות בריצפה, משא”כ כשמהלך וגוררן בריצפה הרי זה נראה קצת כדרך טאטוא, שגורף הלכלוך ומתקדם הלאה, ודו”ק.
ובדעת תורה למהרש”ם (על השו”ע כאן) ציין לשו”ת מאיר נתיבים (מרגליות, סימן ב) שהוכיח דהעיקר כתירוץ הראשון שכתב המג”א, דודאי אף שלא בשעת לבישה חשיב בזיון כשהציציות נגררות על הארץ. והנה המעיין שם יראה דמש”כ תירוץ הראשון הכוונה לתירוץ המג”א על קושייתו הראשונה מהא דבית הקברות דמשמע דלולי טעמא דלועג לרש ליכא איסורא, וע”ז תירץ דהתם כיון שאין נגררות אלא במקום גבוה ליכא בזיון למצוה, וע”ז קאזיל המאיר נתיבים להוכיח דכן הוא דאיירי שהציציות נגררות במקום גבוה. וא”כ אין כאן דחיה להתירוץ האחרון אלא רק ראיה לתירוץ הראשון. [ואולם כבר ציינתי שהמאמ”ר לא הסכים לחילוק זה (הראשון) וראה בארצות החיים (ס”ק יד) שג”כ דחה זאת, עייש”ה. ודו”ק גם שזה דחוק בשו”ע שם בסימן כג]. ומ”מ כאמור החילוק האחרון קשה מצד עצמו בסברא. וראה בחקרי הלכות (פיקארסקי, על השו”ע כאן) שדייק בלשון הגר”ז בשו”ע דידיה (סעיף ה), דאתא לאפוקי מחילוק המג”א וס”ל לאסור אף שלא בשעת לבישה, וכתב דטעמו כהמאיר נתיבים הנ”ל, וכן משום שבמקור הדין בבעלי התוספות מבואר דהאיסור הוא לאו דוקא בשעת לבישה.
ומהר”א אלפאדארי בספרו יד אהרן (הגב”י כאן) כתב ליישב קושיות המג”א ע”פ מה שחילק הט”ז (ס”ק ג) בדין שכתב השו”ע בסעיף הקודם, שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא, דנראה היינו דוקא בבגד שעשוי למלבוש ובו ד’ כנפות ונתחייב בציצית, אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן רק להתפלל בהם, אין נכון שיכנס לבית הכסא, עיי”ש. והכא נמי הקפידא היא דוקא בטלית של תפילה שאין ראוי שאותה טלית שאני מתפללים בה יהיו ציציותיה נגררות בארץ, אך מה שמצאנו מקומות בגמרא דמשמע בהו להיתרא היינו בסתם בגד של ד’ כנפות שנתחייב בציצית. והובא בבאר היטב (ס”ק ה), וכן הובא לציו’ן במאמר מרדכי (בסוף דבריו). והנצי”ב בשו”ת משיב דבר (ח”א סימן מז) כתב ליישב קושיות המג”א, דהיכא דאי אפשר באופן אחר שרי, כדאיתא בגמרא עירובין (צח.) גבי ס”ת, דמן הדין אסור להפך את היריעה על פניה וצריך לכסות הבגד עליה, והטעם הוא משום בזיון, ובכ”ז היכא דלא אפשר שרי, עיי”ש.
והנה הלבוש כאן אחר שכתב הך זהירות שלא יגרר ציציותיו על הארץ, סיים (דלא כהשו”ע שהשמיט זאת) דעליו הכתוב אומר וטאטתיה במטאטא השמד. והרב אליה רבה (אות ו) הביא שבספר מצת שִמורים (סוף שער הציצית) בשם עדי זהב האריך לחלוק על הלבוש שנתן עונש זה, דאין אסור משום ביזוי כדמוכח מבן ציצת הכסת שהיו ציציותיו נגררין, אלא הטעם שידרוס עליהן ויפסקו ולא יוכל לתקנן מיד (וכן ציינו בעוד פוסקים לספר מצת שמורים הנ”ל). וכתב הא”ר דלא ראה שכן כתב הב”י בשם האגור ומרדכי. וקושיא מבן ציצת הכסת נראה, כיון דהיו נגררים על כרים וכסתות אין ביזוי כל כך, עכ”ל.
אולם מרן החיד”א במחזיק ברכה (ס”ק ב) השיב על הא”ר, דהרב המחבר עדי זהב הוא מהר”ם די לונזאנו, ובודאי דבין ראה שכן כתב המרדכי והאגור או לא ראה, קסת”ו לא נסוג אחור, דידוע דהרב הנזכר דמיונו כאריה בנגלה ובנסתר לא ייחת מפני כל. [וגם במה שדחה לקושיא מבן ציצית הכסת, תמה עליו החיד”א (וכן הוא בגליון כת”י דהגאון רבינו עקיבא איגר) דהקושיא היא ממה דמשמע ששאר עלמא ציצתם נגררת לארץ, עיי”ש (וכזאת יש לתמוה על דברות הגר”ח קנייבסקי זצ”ל בחיבורו שיח השדה עמ”ס גיטין שם). ויתכן דמ”מ נתכוין הא”ר שיש לדחות משמעות זו כדדחי המג”א בתירוצו הראשון כנ”ל עיי”ש]. וחזינן א”כ שיש להקל בעיקר הדבר כאן.
גם ראיתי להגאון בעל חוות יאיר בספרו מקור חיים (כאן) שבספר הערוך (ערך ‘צץ’ השלישי) מוכח שהיה היתר גמור בזמניהם בגרירת ציצית על הארץ. אמנם עיינתי בערוך (כרך ז במהדורת ניו-יורק תשט”ו, וכן בשאר מהדורות ישנות) וראיתי שכתב שם, למה נקרא שמו בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת ע”ג גבי כרים וכסתות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן. ולכאורה אי מהא ליכא ראיה, וכדדחי המג”א דעל כרים וכסתות שרי, ומה שכתב הערוך “בקרקע” הכוונה שהכרים וכסתות על הקרקע ולא שהציצית עצמה נגררת על הקרקע. ואמנם ראיתי להה”כ בקובץ “קול התורה” (חלק מו עמ’ רכ) שהביא לשון של הערוך בפירוש מימרא זו, כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת בקרקע, וזה כשהולך מביתו ועד פתח העזרה היו מוצעות כרים וכסות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן. וא”כ מלשון זו מוכח להיתרא, וחיפשתי ומצאתי שכך הגירסא בערוך החדש מהדורת “עוז והדר” עמ”ס גיטין (וכנראה שבמהדורות האחרות דוּלְגה שורה זו מחמת התיבות הדומות), ושם הביאו שרבי ישעיה פיק בספר הפלאה שבערכין (בהגהותיו לספר הערוך) כתב דאילו ראה המג”א דברי הערוך לא היה כותב לדחייתו הראשונה שציציות כל אדם לא היו נגררים, אלא סותם כחילוקו השני דבנגררות דרך הליכה אין קפידא (אכן כבר כתבנו דאדרבא הפוסקים דחו חילוק זה), עיי”ש.
וכזאת מצאנו בספר הרוקח (סימן שסא) שכתב, ישמור שלא ידרוך על ציציותיו, ודייק המאמר מרדכי (כאן) דמוכח מלשון זה דאינו אסור אלא לדרוך עליהם דאז איכא ביזוי מצוה, משא”כ במגרר לבד. ומשו”ה כתב דאפשר דהאגור לא קאמר אלא במגרר ציציותיו בכוונה דרך שררה וגאוה. וכעין זה חזינא להמלבי”ם בארצות החיים (ס”ק יד במוסגר) שמכח דברי הרוקח כתב די”ל שהאגור לא אסר אלא כשמגרר דרך בזיון. ואחריו נמשך בערוך השולחן (סעיף ז), עיי”ש שכתב להכריח דגרירה בעלמא שרי, דאיך אפשר שלא יהיה כן הלא הוא טרוד בתפלה או בתורה. ובמג”א גופיה כתב לדייק כן מדברי הב”י לעיל סוף סימן י, והיינו (כמש”ב בפמ”ג ובמחצה”ש ובלבושי שרד) כמובא בדבריו שם (מג”א ס”ק יג, ועיי”ש ביד אפרים) שהב”י פטר גלימה מציצית מטעם שהיו נפסקים מחמת דריסת הרגל והיה צריך לתקנם בכל עת ולא חייבה תורה בהכי, אלמא דרק משו”ה פטר ולא משום שיש איסור בגרירת הציציות. ודו”ק שזה א”ש עם דיוק הנהר שלום בדעת מרן דלהלכה לא שמיעא ליה איסורא בגרירה אלא רק זהירות גרידא.
ויוצא לנו דגדולי הפוסקים נקטו להקל בכל זה, דאין איסורא בגרירת הציציות מצד בזיון אלא רק מצד חשש שמא ידרסו ויפסקו, ואף אם יש ענין בעצם הגרירה היינו זהירות גרידא ולא איסור ממש. וגם זה אפשר שהוא דוקא בדרך קבע (כמש”כ הנה”ש), או כשעושה כן דרך שררה (כמש”כ המאמ”ר) או דרך בזיון (כמש”כ המלבי”ם). וכל זה (כאמור בריש דברינו) לענין גרירת הציציות על הקרקע, אבל כשיושב במקומו והציציות רק נוגעות ומונחות על הקרקע, לא מצאנו איסור בזה, והיינו משום דכהאי גוונא אינו דרך בזיון. [ואע”ג שהשכנה”ג כתב כעין זה בתירוצו הראשון, דאין איסור אלא במגרר לארץ ממש אבל בבית קברות על אבנים אין איסור, והבאנו בריש דברינו שהמאמ”ר דחה חילוקי השכנה”ג. לא קשיא, דהתם דחה דליכא לאוקמי הכי בגמרא, שהרי סתם בית הקברות אינו במקום שקרקעיתו אבנים (ואמנם יל”ד דכוונת השכנה”ג שהיו נגררים על הקברים, ודוחק), אבל לעצם הדין (שבמקום מרוצף מותר) המאמ”ר מס’כים ומערי’ב].
ולכאורה היה מקום להנדז ולומר דכל מה שמצאנו בפוסקים להיתרא, זהו דוקא בזמנם שהיה דרך שהבגדים נוגעים ברצפה, משא”כ בזמנינו שאין הדרך שהלבוש נוגע ברצפה, א”כ אפשר דכל אופן שהטלית או ציציותיה נוגעות ברצפה יש בזה בזיון. אכן בקושטא לכשתנבונן נראה דזה אינו, דהא גם בזמנינו יש גלימות-רבנן ולהבדיל שמלות-נשף וכדומה דאדרבא כבודם ותפארתם במה שמשתלשלים עד לקרקע. ומה אכפת לן שהלבוש הרגיל של האנשים ביום-יום אינו מגיע לרצפה, זאת ועוד דאף סתם שמלות וחלוקים שלובשות הנשים, כאשר הן יושבות מצוי מאוד שמלבושיהן נוגעים ברצפה. ובלא”ה נראה שאין לנו להמציא איסורים וחששות מעצמנו.
ומ”מ מצאנו למרן החיד”א בברכי יוסף (ס”ק ד) שכתב בשם מהר”ם מזרחי וחד דעמיה בספר פרי הארץ (ח”ג כ”י סימן א), טלית ארוך יכול לתחוב הציציות בחגורתו אשר במתניו כדי שלא יגררו, ושוב הביא בשם מורו הרב (בתשובה שהובאה שם) שכתב דטפי עדיף לתוחבם בחגורתו מאחוריו. ועיין בהערות לברכ”י שם שכתב דנראה טעם מורו של החיד”א, ע”פ מש”כ השו”ע לעיל (סימן ח סעיף ד) “מחזיר שתי ציציות לפניו, ושתים לאחריו, כדי שיהא מסובב במצוות”. ולכאו’ היינו דנידון הרבנים הנזכרים היה על שני הכנפות האחוריות של הטלית שהם משתלשלות מטה מטה, ועל זה קאמר רביה דהחיד”א שיש ענין שיתחבם מאחורה ולא מקדימה. ועיין בכף החיים (ס”ק יט) מה שציין בזה [וע”ע שם (ס”ק יח ד”ה וכתב) שבחינת טלית עד החזה ומשם ואילך הוא בחינת הציצית. ולכאורה הכוונה לשני הכנפות הקדמיות, שצריך שיהיו כנגד החזה, דעל האחוריות לא שמענו מי שישימם בגובה החזה, והעושה כן לצחוק יחשב]. מאידך, בערוך השולחן (בסוף הסימן) הביא שיש שתוחבין קצוות הטלית בחגורתו, וכתב ע”ז שהוא לא ראה לגדולים שעשו כן ואין בזה שום חשש אם במקרה נגררים בארץ, עכ”ד. וראה עוד בספר דרכי חיים ושלום (אות לה) שהגאון ממונקאטש לא תחב הציציות בחגורה, כיון שהטלית הוא בחינת אור המקיף, ואין ראוי לתוחבו ולקצרו בצמצום. ועכ”פ אף המקפידים היינו (כאמור) זהירות שלא לגרור הציציות, ולא מצד עצם נגיעתם ברצפה.
וראיתי בזמנו לידידי מראשי המשיבים באתרינו הרה”ג מאיר פנחסי שליט”א בשו”ת תורת מאיר (וכעת אינו תח”י) שעמד בזה על מה שראו עיניו כמה פעמים בבתי כנסיות, שכאשר ציציות הטלית של מאן דהוא משתלשלות ונוגעות ברצפה, מיד נזעקים אילו צדיקים וחסידים בעיניהם וזועקים וגוערים בו להרימם מן הרצפה. וכתב דלהאמור ליכא קפידא בזה, ומוטב להם שישבו במקומם ויתרכזו בתפילה, מאשר לשוטט בעיניהם ולבדוק בציציות אחרים אם ח”ו נשקו לקרקע. (עכת”ד כפי זכרוני, וע”ע להלן ד”ה וראה זה פלא). ויש להוסיף עוד, דבזמננו ש’בתי-הכנסת’ מרוצפות כדבעי בבלטות או שיִש, אפשר דדמי לכרים וכסתות דלית בהו מיחושא, כדחזינן גבי בן ציצית הכסת, וכן כתב הגר”ח קנייבסקי זצ”ל (שיח השדה ח”ג עמ’ קמ, על הגמרא בגיטין נו:) דאפשר שעל גבי מרצפות שלנו אין קפידא, וכמו על גבי כרים וכסתות.
ואמנם חזינא לריש גלותא דבבל הגרי”ח זצ”ל בספרו עוד יוסף חי (פרשת לך לך אות ג) שכתב וזה לשונו, יש ליזהר כשלובש טלית גדול שלא יהיו הציציות נגררים ע”ג קרקע, וכ”ש כשהוא מהלך, ואם יש אדם לובש טלית והציציות נדרסים תחת רגליו ואינו מרגיש בזה, צריך שחבירו הרואה אותו יודיענו כדי שיגביה הציצית מתחת רגליו, עכ”ל. ומבואר דנקט בחסידותו להחמיר לאפרושי חבירו מאיסורא אף ביושב במקומו. אכן באמת סיום דבריו הם לענין מי שהציציות נדרסים תחת רגליו, שבזה יש בזיון טפי וגם חשש שמא יפסקו, אבל לא כאשר רק נוגעות ברצפה. ואמנם לכאורה ממה שכתב להזהיר בלובש וכ”ש במהלך, משמע דאף בעומד יש להיזהר שלא יגררו, אכן צ”ב מה שייך בעומד או יושב גרירה, ולכן י”ל דהיינו בשעת מעשה הלבישה שכשמתעטף בטלית ומניף הציציות דאז צריך להיזהר שלא יגררו על הארץ (ומש”כ שהוא כ”ש, זה היפך חילוק המג”א, ודו”ק), אבל כאשר הוא רק לבוש כבר בטלית לא הזהיר הגרי”ח שלא יגעו הציציות ברצפה. ואף שאי”ז מוכרח בדבריו, מ”מ כיון שלא מצאנו מי שאסר בזה, הבו דלא להוסיף עליה, ויש לנו להשוות דעתו לשאר הפוסקים.
ואציין כי אחר זמ”ר ראיתי למר בריה דרבינא הראש”ל הרה”ג יצחק יוסף שליט”א בהסכמתו לספר ‘הציצית מבט שונה’ שכתב בפתגמא דנן, וקשיא עתיקא לעמוד על דבריו, אך יש להביא מה שסיפר בסוף דבריו, וזה לשונו: וכמה פעמים ראיתי מעשה רב אצל מרן אאמו”ר זיע”א, שירדו ציציות הטלית גדול לארץ בעת שהיה יושב, וכאשר אחד מהקהל בא להרימם, עשה לו תנועה בידו שיניח וילך. עיי”ש שכתב שכנראה טעמו הוא משום שאין זה דרך זלזול, והיינו משום שאין הציציות נגררות ונדרסות אלא רק מוטלות במקומן על הקרקע. ותאזרני שמחה שכיוונתי לדעת גאון עוזנו זצ”ל.
ב. נגיעת רצועות התפילין בקרקע
והשתא אתינא לדון גבי רצועות התפילין, אם צריך להקפיד שלא יגעו בקרקע. ואף שהעלנו להקל לגבי ציציות הטלית, אין מזה ראיה גבי רצועות התפילין, דהא חלוקין זה מזה, וכדת”ר במסכת מגילה (כו:) “תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין”. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. [ועיין לריקאנטי בפירושו לתורה (פרשת ואתחנן ד”ה ואגב) ולמהרח”ו בשער הכוונות (ענין הציצית, דרוש ה) ולרמ”ע מפאנו בכנפי יונה (פרק מז) ואכמ”ל]. והכי פסק מרן בשולחן ערוך (לעיל סימן כא סעיף א) שחוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, עיי”ש. ומאידך פסק (לקמן סימן קנד סעיף ג) דתשמישי קדושה, כגון רצועות תפילין, יש בהן קדושה וצריך לגונזם, עיי”ש. וע”ע במגן אברהם (סימן מב ס”ק ג וסימן מג ס”ק יא) ודו”ק.
אמור מעתה מכיון שרצועות של התפילין המה תשמישי קדושה, אם כן יש להקפיד שלא יהיו על הרצפה, וכמו שמקפידים בתפילין עצמן ובספר תורה ובשאר תשמישי קדושה, ולא דמי לציצית שהיא רק תשמישי מצוה. וכבר הזהיר האריז”ל (שער הגלגולים הקדמה ל”ט, וכן הוא בשער רוח-הקודש בב’ מקומות) על זה, שלא יגעו רצועות התפילין בקרקע. והיה אפשר לומר שזה רק על דרך הסוד, אכן להאמור זהו דין פסוק ע”פ הפשט. [וראה גם לחכם רבי יצחק ארגואיטי בהשלמת ילקוט מעם לועז (פרשת עקב עמ’ תקסג) שכתב, ויש עוד ליזהר הן בהנחה והן בחילוץ, שלא יגררו רצועות התפילין על גבי קרקע. ולכאורה הזהיר דוקא בגרירה ולא בנגיעה, וזה לשיטתו שם (בריש הפרשה עמ’ תט, וכ”ה שם בפרשת דברים עמ’ כב) שהשוה בזה ציצית לתפילין להזהיר על גרירתם, עיי”ש. ולהאמור בחלוקות יושתו].
ומצאנו עוד למהרח”ו בפרי עץ חיים (שער התפילין, פרק י) שכתב, כשהניח תפילין של ראש, טוב שישים סופי קצות הרצועות בתוך אבנטו, כדי שלא יגיעו לארץ. היפך מן אותן שאינם מקפידים ומניח אותן תלויות בארץ. והובאו דבריו בספר אות חיים ושלום (סימן כז סוף ס”ק יח) ובמאסף לכל המחנות (שם ס”ק פ) ובספר אש תמיד (מנהגי ספינקא, פרק ג הערה כז) ועוד. ולעיל הבאנו פלוגתא אם יש לעשות זהירות כזו לגבי הציציות, אבל כאן גבי תפילין לא מצאנו מי שפקפק בזה. [והערוה”ש שכתב גבי ציצית שלא ראה לגדולים שעשו כן ואין בזה שום חשש אם במקרה נגררים בארץ, כאן (סימן מ סעיף א) גבי תפילין הזהיר שהרצועות לא יגרורו על הקרקע, והיינו אפילו בדרך מקרה, עייש”ה]. ומבואר מזה דמה שנהגו לתפוס רצועות התש”ר בחגורה, אין זה מטעמי נוחות בעלמא אלא מחמת זהירות דקדושה.
ועיין להגאון בעל חוות יאיר בספרו מקור חיים (סימן כה ס”ק יא) שכתב (ע”ד השו”ע שם) יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע, וצריך להיזהר מאוד שלא יגררו אז רצועות של יד על הארץ. והנה הוא הדגיש הזהירות גבי תש”י, והיינו על זמן הביניים כשמתעסק עם הנחת תש”ר לאחר שקשר רצועת התש”י על הזרוע וקודם שממשיך לכרוך אותה סביב הזרוע, שאז מצוי מאוד שבלי משים משתלשלת רצועת התש”י על הארץ. ומאידך, המקובלים הזהירו על רצועות התש”ר, משום שבהם כל זמן הנחתן יש חשש שמא כשיתכופף וכדומה יגיעו אל הקרקע, משא”כ ברצועת תש”י שהיא כרוכה על האצבעות ובסופה מגולגלת סביב הכף-יד, ודו”ק.
וראיתי מעירים אמאי השמיט השו”ע הך זהירות גבי תפילין כאשר כתב כן גבי ציצית. ויש שכתבו ליישב דגבי ציצית הדבר מצוי יותר. ואמנם דבר זה נכון, אבל לעצם הקושיא י”ל דגבי תפילין הדבר פשוט ולא צריך לפנים, וכאמור שכך הוא הדין גבי כל תשמישי קדושה, ורק גבי ציצית יש בזה מן החידוש וצריך להאמר. ובאמת נראה לומר בפשיטות טפי, דלגבי ציצית מצא מרן השו”ע מקור לזה בראשונים, וכדהערה מקורו בב”י מהאגור, ולכן הביא זאת בשולחנו הטהור (אף ששינה מלשונו וכדברי הנה”ש שהבאנו בריש א’מיר), משא”כ גבי תפילין לא ראה להמובא בפע”ח מהאריז”ל ולכן לא הביא זאת. [וזה דלא כמה שראיתי בספר עלה הדס (סטבון, פרק א סעיף מה) שרצה ללמד בזה זכות על אנשי ק”ק תוניס שלא הקפידו בזה, עיי”ש. ומה שהביא שם (בהע’ 22) מדברי השכנה”ג (סימן תקטו הגה”ט אות ג), יש לדחות דהתם קאמר רק דלא צריך להתענות, ואדרבא מדהזכיר ענין הרצועות אלמא דיש להיזהר בזה ורק דלהתענות על זה אין קפידא]. וכן ראיתי בספר שאלת רב (ח”ב פ”ב אות לד) שנשאל הגרח”ק זצ”ל, אם גם רצועות של תפילין אסור שיגררו על הקרקע או רק בציצית, והשיב (דאם ציצית אסור) כ”ש ברצועות.
וראה זה פלא, דבעוסקי כאן בקפידא גבי ציציות מול הקפידא גבי רצועות התפילין, וכשבמחשבתי איכא תרעומת על מנהג העולם דאזלו בתר איפכא, ראיתי דברי אלקים חיים בלשונו של המקובל רבינו מנחם די לונזאנו [וכפי שציינתי למעלה שהובאו בספר מצת שמורים, וממנו הועתק גם במאסף לכל המחנות (סימן כא ס”ק כא) ובקצרה גם בקיצור של”ה (סוף הלכות תפילין)], דעמש”כ האגור דעליו הכתוב אומר וטאטתיה וכו’, כתב דהא ודאי ליתא וחלילה מלהאמין זה מאריה דאברהם אפשר העונש שינתן לבבל על שהחריבה עירנו ושרפה מקדשנו והגלתנו מארצנו – יותן למי שגורר הציצית שמותר ליכנס בה לבית הכסא, אתמהא?! וכבר הפחידו דברים אלו את ההמון, וגם קצת מן הלומדים, עד שאם יראו בבית הכנסת ציצית נוגע בארץ, יחרדו כולם חרדה גדולה כאילו היה ס”ת בארץ וירוצו גדולים וקטנים להגביהו, ואם יראו רצועת התפילין נגררת בארץ אין חוששין לה, כאילו היתה רצועת הסנדל, ולא עוד אלא שרבים מעמי הארץ משליכים אותה לארץ בכוונה בחושבם שאין בכך כלום, ואין מוחה בידם, ונהפוך הדבר ויהיה להיפך. עכ”ד הנפלאים. וברוך שכיוונתי.
ובאמת שראיתי שעל דבר זה, יצאה קפידא מאת גדולי ישראל לא רק על עצמם אלא גם להזהיר אחרים בזה מחמת חומר הדבר ומאידך חוסר המודעוּת לענין. זה יצא ראשונה, לדידי חזי דברות הגר”ג אדלשטיין זצ”ל שנדפסו בעלון “דרכי החיזוק” (סוף גליון 279) וזה לשונו כל’ה כמות שהיא: ולדוגמא נזכיר דבר אחד שרבים אינם יודעים מִזה, כשמורידים את התפילין יש להיזהר שרצועת התפילין לא תיגע ברצפה, ואם הרצועה נוגעת ברצפה זהו חטא. ושמעתי לפני שנים רבות מאדם מבוגר שזכה להיות בן בית אצל מרן הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל, וסיפר כי פעם אחת ראה רבי יצחק אלחנן אדם שהחזיק תפילין, ורצועת התפילין נגעה בארץ, נזעק רבי יצחק אלחנן ואמר “תשמישי קדושה”, ואמר כן בצעקה, מפני שלא היה מסוגל לראות את זה. והוסיף אותו יהודי כי חרדתו של רבי יצחק אלחנן עשתה עליו רושם שכל ימיו לא היה מסוגל לראות שרצועת תפילין תיגע ברצפה, עד כדי כך זה השפיע עליו. כשרואים יראת שמים – מושפעים!
ושנית מה שמצאתי בחפיש’ה, בספר “היא שיחתי” (ח”ב עמ’ תתרנ-תתרנא), ששם מסופר על הגאון רבי דוד רפאפורט זצ”ל בעל ה”מקדש דוד” ו”צמח דוד” בזה הלשון, פעם ראה בבית הכנסת בחור ישיבה כורך תפילין על זרועו ואינו נזהר והרצועה נגררת על הרצפה ניגש אליו בריצה ואמר “וי וי, קדושה מוטלת על הרצפה, להבא היה זהיר”. הרים רבי דוד את רצועת התפילין ואמר שוב לאותו בחור “דע לך היה זהיר ברצועות של תפילין”. ויבוא השליש’י מאי דהלום ראיתי בספר “דינים והנהגות” (פרק ג אות יא) ממרן החזון איש זלה”ה, “הקפיד מאוד שיזהרו שהרצועות לא יגעו לארץ”, ולשון ש”יזהרו” היינו שהקפיד על אחרים שיזהרו בזה תמיד, ומן הסתם רשמו הנהגה זו אחר שראו שהעיר בזה בקביעות כשראה שלא נזהרים, ודו”ק. הרי לנו שלשה גדולי ישראל שהיו מעירים בזה לאחרים, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואף אנו יש לנו לתפוס דרך זו, להזהיר גדולים על הקטנים בדרכי נועם ובשפה המתקבלת על לב השומע.
[ולא אכחד כי הלום ראיתי בספר דרכי חיים ושלום (עמ’ שעח בהשמטה לעמ’ כ אות יז) שכתב דמנהג הגה”ק ממונקאטש זצ”ל ע”פ מסורת מהרה”ק בעל “זרע קודש” מרופשיץ ואחריו הגה”ק בעל “דברי חיים” מצאנז ובנו בעל ה”דברי יחזקאל” משינאווא זי”ע, שכאשר הסיר הרצועה מתפילין של יד השליכה בפתיחתה קצת על הארץ. אכן כפי המובא שם במוסגר, שהדברי יחזקאל גילה שזהו רק להבאים בסוד ה’. וכן כתב בפסקי תשובות (סימן מ הערה 17) שמה שמצינו אצל יחידי סגולה שבאו בסוד ה’ לענין רצועת תפילין של יד בעת הלבישה שנגררה קצת על הארץ (וציין לאדמורי”ם הנ”ל), על זה נאמר לא כל הרוצה ליטול השם יטול. [אמנם מש”כ שם שהאיסור גבי רצועות התפילין הוא ע”פ הפוסקים האוסרים לענין ציצית. כבר נתבאר דאף אי נקטינן להקל בציצית, הכא יש לאסור]. ויל”ד דלכאורה אף הבאים בסוד ה’ יש להם להימנע מזה, אחר שמבואר לאיסורא מדברי אדונינו רבי יצחק לוריא ורבינו מהר”ם די לונזאנו. וצ”ע].
ודאיירינן בזהירות הנצרכת בשמירת קדושת התפילין בעת מעשה הנחתן, יש לעורר כאן מענין לענין באותו ענין. דהנה פסק השו”ע להלן (סימן מ סעיף א) דאסור לתלות תפילין, בין בבתים בין ברצועות. והט”ז (ס”ק א) כתב שנראה דאין בכלל זה מה שתפילין של ראש תלויים באויר ומחזיקם ביד ברצועה ומשימם על הראש, כי זהו צורך הנחתם ואין בזה בזיון. אך במג”א (ס”ק א) כתב לחלק דדוקא באוחז התפילין בידו והרצועות תלויות לית לן בה באקראי בעלמא, אבל אם התפילין תלויות אסור. ובכף החיים (ס”ק א) כתב דנראה דלא פליגי, דהמג”א שאסר לאחוז ברצועות ויהיו התפילין תלויין אפילו באקראי, הוא שלא בשעת הנחה, אבל בשעת הנחה מודה להט”ז דליכא בזה בזיון. ושכן כתבו המפרשים, אך שוב הביא מכמה חכמי הספרדים שכתבו להיזהר בזה אפילו בשעת הלבישה, ורק ברצועות תלויות שרי כשזה צורך הלבישה, עיי”ש.
וכיון שהדבר אפשרי בנקל, שלא תהא הקציצה דתש”ר תלויה באויר בעת הנחתן, נראה שיש להיזהר בזה. [ובאמת יותר נח ואף ההנחה יותר מדוייקת כאשר תופס את התש”ר מהקציצה ומכוונה למקומה, מאשר אם היא תלויה באויר ומתנדנדת כמטוטלת ואינו יודע היכן תפגע לבסוף. ויותר מזה נאה ומתקבל לתפוס ביד אחד את הבית וביד השניה את הרצועות במקום הקשר שמונח על העורף, וכך מניחם בדיוק במקומם ללא צורך להזיזם ולפרוע שערותיו וכו’. והמבין יראה שתוך כדי אחיזת התש”ר בבית ובקשר, יכול עם האצבעות הפנויות להסיר הכיפה רגע כמימרא (וזה בסדר גם לאשכנזים שמברכים על תש”ר, שעושה כן תיכף אחר הברכה) בשעת ההנחה, וכך מכוון מיקוּם התפילין במדוייק]. והמתרגל בכל זה, דהיינו שלא לתפוס התש”ר מהרצועה, וכמו כן כשפותח גלילת רצועת התש”י מקפיד שלא להשליכה על הרצפה, עם הזמן יהיה הדבר קל אצלו וכטבע שני, וכמאמרם [שערי תשובה (שער ב אות ל) אוצר עדן הגנוז (להמקובל רבי אברהם אבולעפיא [הנקרא “אברהם הרואה”], עמ’ 166 במהדו’ תש”ס. וע”ע לו ב’ספר החשק’ ח”א ס”ג ד”ה ואמנם) אהל מועד (שער הרפואה הארוך, דרך ה) ספר התשבי (ערך רָגַל) אלשיך (דברים פרק טו פסוק י) מהרש”א (תענית ד.) תניא (ליקוטי אמרים פרק יד ד”ה ובזה יובן) ועוד] ההרגל על כל דבר שלטון.
