מקורות:
בגמרא בב”ק כ”ז: איתא אמר ר’ נחמן עביד איניש דינא לנפשיה. כן פסק השולחן ערוך חו”מ סימן ד’.
אלא שהמרדכי לב”ק פרק ג’ סימן ל’ כתב כי אין הדברים אמורים שיוכל הנגזל לעשות דין לעצמו, אלא לעניין ליטול חפץ מסויים שהוא ידוע שהוא של הנגזל, אך אין רשות לנגזל ליטול לעצמו חפץ אחר תמורת החפץ הנגזל, כפי שמוכח מדברי הגמרא בברכות ה’: וכן הביא הרמ”א להלכה חו”מ סימן ד’.
עם זאת, בשו”ת שואל ומשיב תליתאה חלק א’ סימן שע”א, כתב לחלק בין מעות לחפץ, שדווקא בחפץ לא שייך ליטול חפץ אחר תמורת החפץ הנגזל. אולם בגזילת מעות, שפיר שייך ליטול מעות אחרים בתמורה למעות שנגזלו, כי המעות אינם דבר ממשי ששייך לומר שדווקא את אלו המעות רשאי ליקח, אלא הם חוב ממון, לפיכך יש להחשיב את המעות שביד הגזלן, כמעות שנגזלו ממש.
כך העלה גם בשו”ת רב פעלים להלכה חלק ג’ חושן משפט סימן ה’, שככל שלא ניתן להוציא מן הגזלן את המעות בדין, וככל שהגזילה היא ודאית, רשאי הנגזל להשאיר את מעות הגזלן בידו בתמורה לכסף הגזילה, מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
למרות שבדברי הגמרא בב”ק כ”ז: איתא, בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. וכן הוא בירושלמי בסנהדרין פ”ח ה”ג, בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תיראה גונב. מבואר לכאו’ כי גם אם עושה האדם דין לעצמו ונוטל את שלו, עליו להודיע לחבירו כי נוטל הוא את שלו.
כבר כתב מרן זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ו’ חושן משפט סימן א’, כי הדברים אמורים דווקא על חדירה לרשותו על מנת ליטול חפץ, אולם כאשר ישנו חוב ממון המוחזק בידי, אין צריך להודיעו על כך. יעויין שם עוד שהביא כי יש מהפוסקים שהעלו כי אין הלכה כדברי בן בג בג, והביא עוד כי יש האומרים כי דבריו נאמרו בתור עצה טובה גרידא.
לפיכך בנידון דידן שמוחזקת בעלת הבית בכסף, רשאית בהחלט להותיר את הכסף בידה חלף המעות שגזלה עוזרת הבית ממנה.
