מקורות
הנה מודעת זאת מה שכתב בשו”ת אגרות משה ח”ב מאו”ח סי’ מ’, דאסור לבני ברית להיכנס במסעודה אשר איננה כשרה אפי’ כדי לשתות מים, משום איסור מראית העין, ואולם לולי שאיני כדאי אציע נא בפני הדר”ג את העולה על מוחין דקטנות דילן מקוצר המשיג, דלכאו’ אין נועם אמריו נראים כמוכרחים מעיקר הדין, מכמה טעמי שנפרט בעזר ממרום להלן בקציר”ת האומ”ר ממש, והדר”ג הוא יורה יורה כיצד מידת הדין נוטה.
ואולם בטרם אחלה לדבר מילי דעניותא דידן, זאת למדועי, דאיסור מראית העין לפום קושטא הינו איסור המורכב מכמה וכמה אנפי, דיש שהוא משום שלא יחשדוהו דעביד איסורא (כמו שכתב רש”י בשבת דף ס”ד ע”ב ד”ה שאסרו: “שלא יחשדוהו באיסור” עכ”ל, וע”ע בפרש”י בע”ז דף י”ב ע”א), ויש שהוא כדי שלא יטעו אחרים לחשוב שזה מותר (כמו שכתב רש”י בכריתות דף כ”א ע”ב ד”ה שכנסו בכלי אסור וז”ל: “דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם” עכ”ל, וע”ע ברש”ל ביש”ש חולין פ”ח סי’ נ”ב ומובא בש”ך יו”ד סי’ פ”ז סק”ו), וישנו גדר שלישי (המוזכר בעיקר בענייני ממון) שהוא מקרא שכתוב (במדבר ל”ב כ”ב) “והייתם נקיים מה’ ומישראל” (על דרך דדרשינן בשקלים פ”ג מ”ב ובפסחים דף י”ג ע”א וביומא ל”ח ע”א, ובירושלמי פ”ג דשקלים ה”ב מביא ג”כ פסוקים נוספים מן הנביאים והכתובים). ועוד ישנם שינויים בגדרים המפוזרים בים התלמוד ופוסקים, דאיכא “חשדא”, ואיכא “מחזי”, ואיכא מניעת “לעז”, ולא ראי זה כאי זה. ובכל זה היה מן הראוי להרחיב את היריעה טובא (ועוד חזון למועד בעהי”ת), ואולם יען וביען כי אפס הפנאי לעתות כאל, אנן עניי בעניותין אובי”ן ואדו”ן בעיקר האיסור “מראית העין” שבנ”ד מבלי להיכנס לפני ולפנים בדבר המורכבות הנ”ל, וכדרך שמצינו בספרי האחרונים ז”ל שדנים בדיני “מראית עין” מבלי לחלק בכל הנ”ל. ועכ”פ הדרן לקיימא, אשר כאמור מקום יש בראש להרהר אחר חומרתו של הגאון אגרות משה הנ”ל, מכמה טעמי תריצי, ואלו הן:
א. הנה עצם הכניסה והשהייה במסעדה (אפי’ על דעת לאכול מאכילים בלתי כשרים ח”ו), אינם מעשה איסור כשלעצמם, האיסור הוא הפעולה הבאה דהיינו לאכול מן המאכלים הבלתי כשרים, ולפום ריהטא לא מצינו איסור מראית העין בדיני מאכלות אסורות כי אם בדבר שהוא עצמו נראה כמעשה איסור, כגון אכילת ככר שנתלכלך מדם האדם (כריתות דף כ”א ע”ב ובטוש”ע יו”ד סי’ ס”ו סע’ י’), ולא על דבר שנראה כ”הכנה” למעשה איסור. ורק בענייני ממון ואישות, בזה אה”נ דמצינו דיני חשד ולזות שפתיים אפי’ בדבר המקדים למעשה האסור, וכגון הא דברכות דף ג’ ע”ב, והא דפסחים דף פ”ב ע”ב, והא דבבא בתרא דף צ”ט ריש ע”ב, ועוד, אלא דשאני גזל ועריות דנפשו של אדם מחמדתן כדתנינן במכות דף כ”ג ע”ב, וק”ל. וידיעתי בינ”י ידעתי דגם לגבי איסורי שבת מצינו לכאו’ דשייך חשדא גם על פעולה הקודמת לפעולת האיסור, וכגון בביצה דף ט’ ע”א לענין הולכת הסולם משובך לשובך דלבית שמאי אסור כי “הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך”, וכן בשבת דף נ”ד ע”א “ולא יקשור גמלים, מאי טעמא, אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא” ע”כ, ומ”מ אכתי אין בכל זה אות ומפות, דבכל הני דוכתי האדם הנחשד כבר התחיל לעשות מעשה שיש בו שייכות ישירה לחפצא דחשדא, והרי זה דומה לאדם המניח בשר טרף בצלחת שלפניו, דבזה אה”נ דאיכא חשדא, משא”כ מי שנכנס למסעדה לא כשרה ואפי’ יושב שם, הוי שלב “קודם” האיסור, ולא מצינו (עכ”פ בדיני מאכלות אסורות) שתהיה מגבלה. ולכן, לא נפלאת ולא רחוקה היא הסברא לומר (עכ”פ בתורת סניף לשאר הסברות דנביא להלן), דבמה שנכנס למסעדה ואפי’ במה שמסב על השלחן, כל עוד שלא מתעסק עם אוכל בפועל (אוכל שאינו כשר או שנראה כאינו כשר), אין על זה איסור מראית העין מדינא, דהרי עיני כל תחזינה דהוא רק יושב ואינו אוכל.
שו”ר אחרי רואי בשו”ת אורחותיך למדני ח”א סי’ קכ”ח אות י”ב שכתב כעין הנ”ל, דשם נשאל בענין זה דכניסה למסעדה אשר איננה כשרה, לצורך אכילת אוכל כשר, וכתב דאין בזה איסור מראית העין עפ”י דברי רבינו יונה ז”ל שהובא בטור יו”ד סי’ קמ”ט, דהאיסור ללכת לעיר שיש בה אליל (ע”ז דף י”א ע”ב) איננו משום שיחשבו שהולך כדי לעבוד ע”ז אח”כ, אלא מפני שבעצם הימצאותו שם בהקבץ גוים רבים ביום איד נראה כנתינת כבוד לע”ז, אלמא דאין לאסור מצד מראית עין על שלב ההכנה. והוסיף הרב אורחותיך למדני, דאף לדעת רש”י בע”ז שם דלמד דס”ל דאסור ללכת לעיר שיש בה אליל דהוא משום שיחשבו שאח”כ רוצה לעבוד ע”ז, אין זה אלא התם דמיירי ביום אידם וממילא יש פירסום גדול לכל אשר יעשה, משא”כ באופנים הרגילים שאין פירסום כל כך, גם רש”י יוד”ה יוד”ה דאין חוששים. עכת”ד.
ב. וזאת שנית יש לתת טעם לשבח להקל בזה, והוא, כי הדבר גלוי וידוע לכל, שגם במסעדות שאינם כשרות, ישנו מאכלים כשרים, כגון ירקות חיים ופירות (בחו”ל שפירות אינן צריכות הכשר), וכן שתיה כשרה לרוב כגון משקאות קלות וקפה ומים וכיוצא באלו (כלומר סוגי שתיה שאינם בכלל האיסור שביו”ד סי’ קי”ד סע’ א’), וא”כ אע”פ שרוב המאכלים שם אינם כשרים, מ”מ “שכיח” בהם גם מאכלים כשרים, וכבר כתב הרב כרתי ופלתי בסי’ פ”ז בפלתי סק”ח, דלא גזרו משום מראית העין אלא במילתא דלא שכיחא כולי האי בהיתירא, כגון דם דגים הכנוסים בכלי, דלא שכיח כזאת אלא בדם בהמה, משא”כ בדבר שהוא שכיח בהיתר, לא חיישינן למראית העין, דהרואה הרי יכול לתלות בהיתר ומהיכי תיתי שיתלה באיסור, ועפ”ז מיישב הא דאיתמר בשבת דף ק”ל ע”א ד”במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב”, דהרי בשר עוף נראה כבשר בקר ומדוע לא אסרו משום מראית העין, אלא בעל כרחין דכיון שבמקומו ידעו האנשים שיש מאכל כזה שאוכלים עוף עם חלב, לא שייך בזה מראית העין, עיי”ש. וכן מצינו לענין איסור מראית העין בכלאים, בדברי הרא”ש בנדה פ”ט סי’ ז’ ובמפה יו”ד סי’ רח”ץ סע’ ב’, דאמנם אסור לתפור בגד משי (“קנבוס”) תחת בגד צמר משום מראית העין (כי המשי דומה מאוד לפישתן ועיין בב”ח שם דכתב דכמעט אין מי שיודע להבדיל ביניהם), מ”מ האידנא דשכיחא בינינו בגדי משי וכולן יודעים על מציאות זו, שרי, משום דהרואים מעלים על דעתם שיכול להיות משי. והוא כמו שפירש בעוה”ש שם סע’ ד’ וז”ל: “אמנם באמת יש לעיין, דזה ידוע אצלנו שלפי מראית העין אחת הם פשתן וקנבוס וההכרה ביניהם קשה מאד, ונהי שמצוי בינינו, הא מ”מ כיון שהמשנה אסרה מפני מראית עין, הא יש כאן מראית עין. ואפשר לומר, דאחרי שמצוי, אין כאן מראית עין, שיתלו בקנבוס ולמה יתלו באיסור.” עכ”ל. וכיו”ב מצינו עוד בשו”ע או”ח סי’ רמ”ג סע’ ב’ (והוא עפ”י דברי מהר”י אבוהב בשם הר”ח) לגבי השכרת מרחץ לגוי (דבעלמא אסור בשבת משום מראית העין), ד”אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לכותי או ליתנם לו באריסות” עכ”ל, ופירש שם במשנ”ב סקי”א: “דתו ליכא חשדא, ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר, מ”מ מותר גם באריסות, דיתלו דהשכירו לו.” עכ”ל.
ופוק חזי נמי למרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ו חיו”ד סי’ ח’ אות ה’ ובשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ נ”ט, שכתב דבימינו שמפורסם לכל שקיים חלב שהוא צמחי, אין איסור מראית העין בהגשת חלב צמחי לאחר ארוחה בשרית, ומייתי גם מש”כ בשו”ת יגל יעקב גוטליב חיו”ד סי’ כ”ג שנוהגים להשתמש בקוקוס טחון הדומה לחמאה גם בתבשילי בשר, דכיון שנתפשט מאכל זה במדינתינו והכל יודעים ממנו לא גזרינן משום מראית העין, והרחיב לצדד בזה עיי”ש. וע”ע בשו”ת חשב האפוד ח”א סי’ כ’ ובשו”ת משנה הלכות ח”ה סי’ צ”ו ושאר אחרונים חביבים.
ובכן מהאי טעמא כבר העלה הג”ר יעקב קמינצקי זצוק”ל בספר אמת ליעקב חו”מ סי’ תכ”ה בהערה, בנידון של כת”ר ממש, וז”ל: “נראה שאם צריך לקבוע פגישה במסעדה לא כשרה, שאין בזה איסור משום מראית העין, דהרי אפילו למסעדה כזו אפשר ליכנס לאכול מאכל או משקה כשר, או לעשות צרכיו, ואם אחד רוצה לדונו לכף חובה, אין צריך לחשוש לזה, ואדרבה אפשר שיש בזה קידוש השם אם מיסב שם ואינו אוכל.” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת מנחת אשר וייס ח”א סי’ ס”ז, דמותר לאכול מאכלי היתר במסעדה שאיננה כשרה בארוחה עסקית, מפני שאפי’ בדבר שחז”ל אסרו להדיא משום מראית העין, אם מפורסם לכל שניתן לעשות כן בהיתר, אין איסור, וראו הביא לנו דברי הרב המפה הנ”ל לענין בגדי המשי היכא דשכיחא (וסמך ידו גם על מה שנזכיר להלן דאין איסור מראית העין במה שלא תיקנו חז”ל).
ג. גם במילתא דשייך בו איסור מראית העין גמור, אם מניח היכר המצביע על ההיתר, תו ליכא איסורא, וכגון האוכל בשר בקר עם חלב שקדים, דאם מניח קצת שקדים כדי לתת היכר דהוא חלב שקדים, משרא שרי כמובא במפה יו”ד סי’ פ”ז סע’ ג’, ולאו דוקא היכר דשקדים אלא כל דבר שלפי מקומו ועניינו יש בו כדי לעורר את הלב שמדובר בחלב שקדים ג”כ הוא בכלל הדבר כמו שכתב מרן החיד”א במחב”ר שם סק”ו עיי”ש, והכי נמי שנכנס למסעדה יחד עם פועליו הנכרים, מוכיח שכניסתו היא למטרה עסקית ולא כדי לאכול [ואיכא למדחי].
ד. ונדע בשערים שיטת הפר”ח באו”ח סי’ תס”א סק”ב (ד”ה עוד כתב) וביו”ד סי’ פ”ז סק”ז, שהבין ד”מראית העין” אינו איסור כללי ששייך בכל מקום שהצופים יכולים לטעות או לחשוד, אלא הוא רק “טעם” לכמה דברים שתיקנו חז”ל לאסור (והוא כדמשמע מפשטות לשון הגמ’ בכמה דוכתי “כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין וכו'”), וממילא במה שלא גזרו חז”ל לאסור אין אנו יכולים לבוא ולגזור מדעתינו אע”פ שהטעם קיים, וז”ל ביו”ד שם: “שאין לנו לגזור ולאסור מדעתינו מפני מראית העין, זולתי במה שנתבאר בתלמוד, ואם [לא] כן בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו בין חיה לבהמה, וכן כוליא שלימה של חיה בחלבה יהיה אסורה לאכול מפני מראית העין במידי דלא מינכר, ואם באנו להוסיף מדעתינו יש לנו לאסור הרבה כיוצא באילו, וכן כתבו התוס’ בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק”ד ע”א ד”ה ומנא) דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש”ס מדמה ע”כ. והרי בשר חיה כתב הרמב”ם פ”ט (מהל’ מאכ”א הל’ ד’) שמותר לבשלו בחלב, ופסקו המחבר לעיל (סע’ ג’), ואמאי לא חיישינן למראית העין, שהרואה יהיה סבור שמותר לבשל בשר בחלב.” עכ”ל [וכל זה כתב שם לאפוקי מהבנת הרש”ל והש”ך ביו”ד שם, ובאו”ח שם בא לאפוקי מהבנת הכנה”ג שם הגהב”י והמג”א סי’ תס”ג סק”ה]. עיי”ש. וכיסוד הזה כתב ג”כ בגליון מהרש”א על יו”ד סי’ רח”ץ סע’ ב’ בשם שו”ת דבר שמואל אבוהב סי’ צ”ב, וז”ל: “אין לנו להוסיף איסור מחמת מראית עין, כגון קאמבלוט מנוצה של עזים ודומה לצמר. ודינא דרחל [פי’ הדין שבשו”ע שם לגבי רחל בת עז, דצמרה אסור משום מראית העין – משמע דשאר מינים שרי אפי’ דדמו לצמר] יוכיח.” עכ”ל (איברא דעין הרואה בתוככי אותיותיו דהרב דבר שמואל כשהוא כלול עם מקורו, דמקום יש בראש לפרש כוונתו אחרת, דדוקא בקאמבלוט אין לגזור משום דאינו דומה כל כך לצמר. ומ”מ כמובן דבטלה הבנתנו הדלה מפני הבנתו הבהירה של מהר”ש איגר זלה”ה). וכ”כ הגאון מהר”י טייב זלה”ה בערך השלחן סי’ תס”א סק”ג, ומייתי תנא דמסייע ליה מדברי שו”ת תרומת הדשן סי’ ק”א עפ”י המרדכי בפרק כל בשר בשם תשובת מהר”ם, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת חסד לאברהם תאומים מהדו”ק חיו”ד ריש סי’ קי”ב, דאין בידינו לגזור משום מראית העין מדעתינו בדבר שמותר מן הדין עיי”ש. וצירף סברא זו בשו”ת רב פעלים בהשמטות שבריש ח”א ד”ה וגדולה. ועל זה הדרך ס”ל לספרי דבי רב טובא וכעת לא ע”ט האס”ף כי אפס הפנאי. ועיין ספר שלחן המערכת ח”א מע’ ג’ עמ’ תרכ”ג. וא”כ אף הכא דנידון דנן י”ל דכיון שלא מצינו בחז”ל (ואף לא בראשונים) גזירה כזו שאסור להיכנס למקום שמוכרים מאכלים שאינם כשרים, ולא מצינו אלא איסור בישולי עכו”ם ופתם ויינם וכו’ אבל לא עצם הכניסה (והישיבה) במקום שמוכרים מאכלי גויים, אין לנו לחדש מדעתנו איסור מראית העין.
[ונהי דהנח”ה סובר”ת היא ברוב ככל ספרי האחרונים חביבים ז”ל דלא כהבנת הרב פר”ח הנ”ל, ואף בראשונים כמלאכים מצינו טובא שמחדשים “מראית העין” גם במקרים שלא הוזכרו בתלמוד, וכגון הרי”ף ז”ל שכתב לאסור חלב של בן פקועה משום מראית העין, וכהנה רבות (וכבר האריך הרחיב בראיות נגד יסוד הפרי חדש הנ”ל, בשו”ת הסבא קדישא ח”ב חאו”ח סי’ א’ עמ’ י”א עיי”ש, ואכמ”ל), מ”מ שיטת הפר”ח וסייעתו חזי לאיצטרופי מיהא לכל האמור].
סוף דבר אין איסור מן הדין למעסיק להכנס עם פועליו למסעדה אשר איננה כשרה, לפגישה עסקית (ולא לבילוי ח”ו). וכל זה אפי’ לגבי מסעדה ממש שמגישים שם בשרים וכדומה, וכל שכן אם הפגישה לא תתקיים במסעדה כי אם בבית קפה וכיו”ב, דדרך הוא ליסב במקומות אלו ולשתות שתיה בעלמא ללא אכילה (ורוב ככל סוגי השתיה מותרות הן, וגם השתיה האסורה איננה אסורה מדאורייתא, ועיין ברמ”א יו”ד סי’ פ”ז סע’ ג’), דבזה בודאי קיל טפי טובא כי אמור יאמר כל צופה דלשם קפה נחית עליה ואורחא בהכי, וכבר נהגו כל העם מקצה בדורות הקודמות לשתות שתיה המותרת בפונדק של נכרים או בבית קפה וכיו”ב, כמובא בבן איש חי שנה ב’ פרשת תרומה אות ח’ (ולא עירער על זה הרי”ח הטוב זלה”ה אלא במה שהיו עושים כן בשבת, וגם משום מושב לצים, משא”כ בנ”ד דמיירי ביום חול והארוחה היא עסקית ולא לבילוי ח”ו), אע”פ שבודאי היה שם גם יין נסך למכירה, והדברים ידועים.
[ומ”מ שכר שעורים (בירה) יש לאסור איסר לבני עדות המזרח לשתות בגוונא שמתיישבים לשתות בתוככי בית מכירת השתיה (שבבעלות נכרי), משום חתנות, כמובאר ביו”ד סי’ קי”ד סע’ א’. ואולם שאר משקאות חריפים שלא היו קיימים בימי חז”ל יש לצדד להקל מעיקר הדין, כמו שנקט הפר”ח ביו”ד שם אף בדעת מרן השו”ע דרק מה שהיה קצת מצוי בימי חז”ל הוא דאסרו ולא משקאות אחרות (לפ”ז יש לומר דמה שלא היה מצוי בזמנם, לא גזרו עליו, ואע”פ דהאידנא שכיחים המשקאות ושייך בהו טעם הגזירה, אין גוזרין גזירות חדשות מדעתנו, כדין יין מפוסטר ואכמ”ל), וכל שכן לפי מה שכתב בדעת הרמב”ם שלא אסרו חז”ל אלא סוגי שכר ותו לא (דאף בדעת מרן איכא למימר הכי), ועשה לך צר”ף משיטת הראבי”ה (ומור”ם בעל המפה שם) דלא אסרו אלא שכר תמרים דוקא, ובפרט אם המשקאות הינם יקרים מאוד דהוי בכלל היתרא דסע’ ג’ לגבי יין תפוחין דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן כמש”כ בערוה”ש שם (אך מה שנקט בערה”ש דכל משקה חריף מקרי לא שכיחא, עתה אינו כן, פרט ליקרים מאוד כנודע, ואם מפני שבזמן חז”ל לא הוה שכיחא, זהו בכלל ההיתר הקודם ולא סניף בפני עצמו), ואם כי לא פלטינן מדי עקולי ופשורי בכל הנ”ל, באיסורים מדבריהם שומעים להקל, ומה גם שהרשב”א בתורת הבית הארוך ב”ה ש”א (דף מ’ ע”ב) כתב דאין בזה איסור דרבנן ממש אלא מנהג, וקצרתי בכל זה. וראה מש”כ בטטו”ד בהגדרות האיסור הנ”ל אחד מבחרי בית מדרשנו הרה”ג ר’ אסי הלוי שליט”א בספרו שו”ת נחלת לוי ח”א חיו”ד סי’ ב’ אות י”ב ואילך, עיי”ש].
ומ”מ כל האמור היינו מדינא, אך מידת חסידות להמנע מזה (אם אין הכרח גדול כגון דרכי שלום וכדומה), חדא, משום דעין רואה ואוזן שומעת בכל מקום בחו”ל דכבר פשטה קפידת הגאון אגרות משה הנ”ל אצל כל החרדים לדבר ה’ [ומסתבר דישראל בני נביאים עבדי סייג בנפשייהו לחיזוק הכלל, כי בחו”ל הן עתה רבים עם ארץ המורים היתר לעצמם במסעדות ואכמ”ל, וא”כ נהי דאין חיוב מדינא לאסור את הכניסה למסעות שאינם כשרות מ”מ יפה הם עושים להראות לכל את חומרת הדבר וכו’]. והבט וראה בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ א’ סוד”ה אמנם, דממידת חסידות שפיר יש לחוש למראית העין גם בגוונא דמן הדין אין חיוב לחוש, עיי”ש. וזאת ועוד אחרת, כי כמעט מן הנמנע הוא שפגישה במסעדה עם בני נכר אכן תהיה לגמרי עסקית ועניינית, וקרוב לוודאי שיבואו אותם ערלים לידי מושב לצים כדרכם כל הימים, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות, והרי כל המטרה של פגישה במסעדה חלף פגישה במשרד הוא כדי שיהיה לבם רחב ודעתם קלה, וגדולה לגימה שמקרבת (ובפרט בשתיה חריפה שמביאה לידי קלות ראש וקירוב לבבות טובא). ואף גם זאת, דהנה ריחות המאכלים הבלתי כשרים מטמטמים לבו של אדם כמבואר כעי”ז בירושלמי חגיגה פרק ב’ הל’ א’ לגבי אמו של אלישע בן אבויה (לפי הגירסא שלפנינו, דמשמע שרק הריחה מאותו ריח ולא אכלה, ונהי דיש לחלק, דשם מיירי בריח של ע”ז ולא בריח של מאכלות אסורות, מ”מ הגר”א בביאורו ליו”ד סי’ פ”א סקל”ג הבין דאין לחלק בזה, וכן הוא גם בדברי הרב פר”ח יו”ד סי’ פ”א סקכ”ו, ודברי הרב פר”ח בזה הועתקו בחיבה יתירה נודעת בכל ספרי האחרונים חביבים רבים ועיין כה”ח סופר שם סקס”ח), ובפרט בכה”ג שהכניס את עצמו למצב זה.
