חברי השקיע את כספי בבורסה והתחייב לשלם אם יהיה הפסד

שאלה:

שלום הרב

השאלה היא אחר הסכמה בין הצדדים שכך ארע.

נתתי לחבר שסמכתי עליו שהוא מבין לסחור במניות דרך המחשב שלי באפליקציה.

הוא “הבטיח בדיבור” שהוא מבין (לא היה קניין או שטר או משהו מסוג זה) ושאם יהיה הפסד כלשהו הוא יחזיר לי.

כעת לאחר שהיה הפסד, הוא טוען שזה לא באשמתו, או שבכלל התחייבות “בדיבור” אין לה משמעות. רציתי לדעת לפני הליכה לדין תורה מה דעתכם?

תשובה:

התחייבות בדיבור יש לה תוקף לכל דבר ועניין, הואיל וביכולתו של אדם לחייב עצמו בממון בדיבור, בפרט כאשר ההתחייבות מגיעה כנגד ההנאה שאתה מאמין לו ונותן לו לסחור עבורך במניות.

לכן כאשר אין הכחשה על כך, והמתחייב מודה, יש להתחייבותו תוקף מחייב.

אולם במקרה שאלתך יש צורך לדון מצד כמה נקודות נוספות:

• נידון אסמכתא, יתכן בהחלט ולמרות שהוא התחייב לשלם במקרה של הפסד, התחייבותו היא ‘אסמכתא’, שהרי התחייב כיון שהיה בטוח שלא יפסיד, והתחייבות מעין זו אין לה את גמירות הדעת המחייבת להתחייב במקרה שאכן יארע הפסד.

לכן יש צורך לדון מצד שאלה זו, וכמובן יש צורך לברר פרטים בנוכחות שניכם.

• נידון ריבית, הואיל ואם אתה נתת לו כסף למטרה שהוא יסחור בו ואת הרווחים הוא יתן לך, יש בזה איסור ריבית, לכן יש צורך בפתרון לכך, ומצד שני, אם פעלתם על פי היתר עסקה, הדבר משנה את כל גדרי העברת הכספים אליו, שלא יהיה כמלווה אלא כחצי מלווה חצי פיקדון. אולם אם הבנתי משאלתך נכון הוא השתמש באפליקציה במחשב שלך, כלומר שהכסף נשאר אצלך והוא רק עשה עבורך פעולות, אם כן אין כאן שייכות לאיסור ריבית.

• נידון נוסף יש לדון, האם ניתן לחייב אותו כמומחה שפעל ברשלנות בכספך, בדומה לשולחני שנתן חוות דעת על מטבע שגרמה להפסד השואל, שאם השולחני איננו בקי הרי הוא חייב.

אכן גם בדבר זה יש צורך לשמוע פרטים, כי יתכן וההפסד הוא לא דבר שהיה ניתן לצפות אותו.

בברכה שהמקום ימלא חסרונך, ותראה רוב ברכה וטובה.

מקורות ונימוקים:

התחייבות בדיבור יש לה תוקף מחייב

פסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן מ’ סעיף א’, המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, ה”ז חייב. כיצד, האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אף על פי שאין שם עדים. או שאמר לו בפני עדים, הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עידי. הואיל ואמר בשטר, הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים, וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב.

למרות שנחלקו הראשונים האם רשאי האדם לחייב את עצמו בדיבור בלא עדים ובלא שטר, דעת הרמב”ם היא שרשאי האדם לחייב עצמו בדיבור בלבד, וכדברי הרמב”ם פסק השו”ע להלכה.

למרות שבקצוה”ח כתב כי אף הרמב”ם לא התכוון אלא מדין קניין אודיתא, ולפיכך בעינן דווקא שיאמר לשון עבר שמודה שהוא חייב ולא כאשר מתחייב מכאן ולהבא.

יש להוכיח מדברי הראשונים, שדעת הרמב”ם שמועיל התחייבות אף מכאן ולהבא. ומלבד זה, הרי גם לדעת הרמב”ן והרשב”א החולקים על הרמב”ם, וס”ל שלא ניתן להתחייב בדיבור בלבד, הכא שמקבל המתחייב הנאה שמאמינו בעל הכסף שיסחור עבורו בכספו, בההיא הנאה גמר ומחייב נפשיה. ועיין בזה עוד בפסקי דין רבניים חלק ו’ עמוד 236 , שהעלו כך.

לפיכך, להלכה במקום שאין הכחשה, עצם ההתחייבות בדיבור לדעת השולחן ערוך יש לה תוקף מחייב עבור המתחייב.

האם התחייבות לשלם הפסדים הוי כאסמכתא

אולם למרות האמור, כפי שציינתי בגוף התשובה, עלינו לדון האם התחייבות זאת דין אסמכתא יש לה, שהרי כל התחייבותו של המתחייב הייתה שאם הוא יתן לו להשקיע עבורו את כספו במידה ויהיה הפסד אשלם לך את ההפסד.

ופסק השו”ע בסימן ר”ז סעיף י”ג, כי תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה.

אלא שעיין שם ברמ”א שכתב בהגהתו כי יש אומרים דג’ חלוקין בדיני אסמכתא, דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון שא”ל קנה לי יין ממקום פלוני ואם לא תקנה תחייב לי בכך וכך, דזה אינו תלוי בו דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל ענין ולא קני. ומה שיש בידו לעשות אם לא גזים, כגון שאמר, אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא, וקניא. אבל אי גזים ואמר אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא.

לאור דברי הרמ”א היה מקום לומר שנידון השאלה דומה לנידון שאינו תלוי בידו אלא ביד אחרים והוי אסמכתא ולא קני.

מצד שני יש לדמות את נידון השאלה לדין ערב, שהרי החבר התחייב לשלם לבעל הכסף במקרה של הפסד בההיא הנאה שהאמין לו ונתן לו להשקיע את כספו ולקנות בו מניות.

אחריות על נזק שגרם בהשקעת הכסף במניות הפסד

נוסף על כך יש לדון האם לא ניתן לחייב את המשקיע בנידון השאלה, לשלם על ההפסדים, גם בלא התחייבותו לשלם, מדין המראה דינר לשולחני ונמצא רע.

שהרי בגמרא ב”ק צ”ט: המראה דינר לשולחני ונמצא רע, חייב. כלומר שאם התייעץ אדם עם שולחני האם הדינר שבידו מזוייף הוא, על מנת לידע אם לקבלו מאדם הפורע לו חובו בדינר זה, והשיב לו השולחני כי דינר זה טוב, ולאחמ”כ נמצא מזוייף, השולחני חייב.

ופסק השו”ע להלכה חו”מ סימן ש”ו סעיף ו’ כי המראה דינר לשולחני, ואמר לו יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים.

לפיכך יש צורך לחקור ולדרוש ולשמוע פרטים מלאים על המקרה, לראות את מידת בקיאותו של המשקיע, ואת מידת הטעות שעשה. כי יתכן בהחלט שלא טעה בהשקעתו אלא שהבורסה כמו בורסה מפתיעה לפעמים וגורמת להפסדים גם עבור המומחים, ויתכן גם שנקרא המשקיע אומן שכאשר השקיע בחינם פטור מצד עצם השקעתו.