ניקור הבשר שבשיניים קודם אכילת חלבי

שאלה: ברגע שאני מסיים בשר, האם אני צריך להשתמש בחוט ‘דנטלי’ לחצוץ את השיניים לפני שאני מחכה 6 שעות עד חלב, היות ועדיין נמצא בשר שבין השיניים?

תשובה: אם אתה מרגיש שנשארו לך חוטי בשר בין השיניים, חובה עליך להסירם קודם שתאכל מאכלי חלב. כמו כן יש להיזהר לכתחילה שלא לבלוע את חוטי הבשר האלו שבין השיניים בתוך שש שעות מאכילתם, שלפי דעת כמה פוסקים יצטרך להמתין ולמנות שש שעות מרגע הבליעה.

מקורות:

א). בגמ’ חולין (קה.) א”ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השיניים מהו, קרי עליה ‘הבשר עודנו בין שיניהם’. ופרש”י: מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עימו עד שיטלנו. ופשיט ליה, דאלמא דמיקרי בשר. ולפי”ד רש”י איירי רב חסדא כששהה הבשר עד זמן סעודה אחריתי וכבר עבר זמן עיכול, ואפ”ה חשיב בשר. וכ”כ הרא”ש (פ”ח סי’ ה’), והר”ן (דף לז:), וכן ביאר הטור (סי’ פט) בדעת רש”י. וכ”כ להדיא הב”ח (ריש סי’ פט) דאליבא דפי’ הרש”י והרא”ש אפילו אחר שש שעות לא אמרינן דהרי הוא פרש בעלמא, אלא חשיב בשר. וכן מבואר בגינת ורדים (חיו”ד כלל יד בחדשות) דלפי רש”י גם אחר שש שעות יש לו טעם בשר, ולפיכך כתב הטור (שם) דיש לנקרו.   

 ואף לפי טעם הרמב”ם דאזיל בטעם דהמתנת ו’ שעות משום בשר שבין השיינים, נהי דאחר ו’ שעות אין מקום לספק כלל, דהרי כתב הטור (סי’ פט) דאפילו לאכול הבשר שבין השיניים יחד עם גבינה, מותר לאחר שעברו ו’ שעות ואין צריך להסירו לפי שחשיב כמועכל, וכ”ש דאין צריך שיעור המתנה ביניהם. מ”מ בתוך ו’ שעות איכא לספוקי, דאע”ג דאינו לועסו ותו ליכא לטעמא דבשר שבין השיניים, מ”מ שמא לא גרע מלועס מאכל בשרי שאין בו חשש שידבק בין שיניו כשומן וכד’, דלא פלוג רבנן ועליו להמתין ו’ שעות וכמ”ש הפרי מגדים (משב”ז סק”א). והב”ד הפת”ש (סי’ פט סק”א). וע”ע בדרכ”ת (שם) בשם עוד פוסקים. וכן לכאו’ מסתבר, דאטו לפי הרמב”ם אם יאכל חתיכות דקות שלא ייכנסו לו בין שיניו, לא יצטרך להמתין ו’ שעות, וע”כ דלא פלוג רבנן. וכן ראיתי שכתב הגינת ורדים (שם) בדעת הר”מ. אלא שיש לחלק, דשמא רק בדרך אכילה גזרו, שלא לחלק בין אכילה לאכילה, אבל הכא אין זה דרך אכילה, ואם נתיר בבליעת שאריות בעלמא, לא יבואו להתיר גם לאכול לכתחילה.

ובספרי שו”ת תורת מאיר ח”א (יו”ד סי’ ה’) כתבתי להחמיר בזה, להלכה כיון שאנו נוקטים להחמיר כחומרי ב’ הפרושים וכמ”ש הטור והשו”ע (סי’ פט ס”א), ואין בזה משום תרתי דסתרי וככסיל ההולך בחושך וכמ”ש הפמ”ג (משב”ז סק”א), א”כ בנד”ד הדרא ספיקא לדוכתא האם עלינו להחמיר בהמתנת ו’ שעות מזמן בליעתו ולא מסיום סעודתו.

ואע”ג שראיתי להר”ן (חולין דף לז: סוד”ה אמר) שכתב וז”ל: ומ”מ נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח”כ מצא בשר בין שיניו שאינו צריך שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה ראשונה חשבינן ליה לזמן שהייה, ומיהו קינוח הפה מיהת משמע שבעינן. עכ”ל. והב”ד להלכה הדרכ”מ (סי’ פט ס”ק א’), והש”ך (סק”ג). ונראה דלהכי דייק הר”ן וכתב, דאם ‘נטל’ הבשר מבין שיניו, אין צריך שיעור המתנה, כי היכי לישמע מיניה דאם בלע הבשר שבין שיניו, עליו להמתין כדין ומההיא שעתא, דאל”ה הוי ליה להשמיענו רבוותא טפי דאפילו בלע אין צריך להמתין. ודוחק לומר דבא להשמיענו רבוותא דאפילו נטלו בעינן קינוח, דמפשטות לשונו לא משמע הכי. ובעיקר הטעם נראה, דכיון דעיקר טעם השהייה אליבא דהר”ן וסיעתו, הוא משום טעם הבשר הנמשך בפיו, ועל כן אם בלע השאריות המועטות של הבשר, אף אם בפועל אין בהם כדי למשוך טעם בפה,  מ”מ שייך למימר ביה לא פלוג וכאדם האוכל מעט בשר או תבשיל של בשר, שעליו להמתין ו’ שעות משעה זו, אבל אם ניקר והוציאם לחוץ, אינם ראויים ליתן טעם ארוך בפה, והרי אפילו לועס לתינוק, לטעם רש”י והר”ן, אין צריך להמתין ו”ש, וכמבואר בהטור ובשו”ע (שם), והכא מיגרע גרע.

ובחידושי ההפלאה (בחידושיו על הל’ בב”ח סי’ פט), ראיתי שעמד בזה, וכתב, דאם בלעו צריך להמתין שש שעות לפי האומרים נותנים טעם, דמה לי אוכל או טועם ולא חילקו בין רב למעט, ושכן מדוקדק ברמ”א שכתב, דאם יש בשר שבין השיניים צריך להסירו, ומשמע דאם בולעו, עליו להמתין, ואע”ג דאין בו בכדי נתינת טעם, אלא שכ’, דהעולם אינם נזהרים בזה. (ומ”ש לפי האומרים נותן טעם וכוונתו לרש”י וסיעתו, קצת צ”ב דהלא גם להר”מ נפק”מ בתוך שש וע”ז קאי הר”ן וכפשנ”ת). ומ”מ ראיתי שגם הגאון רבי שלום מזרחי זצ”ל בשו”ת דברי שלום חיו”ד (סי’ כג) הסתמך על דברי ההפלאה ופסק, דבשר הנשאר בין השיניים לאחר שש שעות צריך להסירו, ואין צריך להמתין, אבל אם בלעו צריך להמתין שש שעות. גם בס’ בדי השולחן (סי’ פט ס”ק יג) הסתמך להלכה ע”ד ההפלאה והחמיר לדינא היכא שחיטט בשיניו ומצאו אחר שש שעות, להצריך להמתין שש שעות מזמן הבליעה ואף שהוא דבר מועט, דלא חילקו בין דבר מועט לדבר מרובה. וכן פסק הספר ילקוט יוסף (או”ה ח”ג עמ’ שעו). ומה שהעיר על דבריו בשו”ת הרי יהודה ח”א (חיו”ד סי’ י’), לענ”ד אין דבריו מחוורים.

ואע”ג שמדברי החתם סופר בחידושיו לחולין (דף קג עמוד ב’) נראה דמחלק בין אם נכנסו שאריות המאכל לחורים שבתוך השיניים דבהאי גוונא ודאי נסרחו ונמאסו, לבין אם עומדים בין השיניים דע”ז קאי בגמ’. אולם יש להעיר מדברי המהרש”ל ביש”ש (פ”ח סי’ ו’) שכתב, דמי ששיניו ‘נקובות’, וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם, יש לו להחמיר שלא לאכול בשר אחר גבינה. עכ”ד. ועי’ בדה”ש (סי’ פט ביאורים ד”ה אם).

אולם אכתי ליבי מהסס בנד”ד, דשמא גרע טפי מאכילת דבר מועט, כיון שכבר היה בפיו קודם לכן ונידון רק ‘כשאריות’ מהאכילה הקודמת, ורק היכא שאוכל לא חילקו רבנן בין מעט להרבה דל”פ באכילה, אבל בנידון שלפנינו אינו נידון כאכילה חדשה כלל, ודמי לאדם שנשאר לו מעט אוכל בין שיניו, ובולעו אחר שיהוי זמן מהסעודה וכבר הסיח דעתו, האם יצטרך לברך שנית על מאכל זה אף אם יש בו טעם טוב, ודבר זה לא מסתבר כלל וגם מנהג העולם אינו כן, וע”כ דאע”ג דכשמכניס לפיו מאכל חייב לברך ואפילו  באכילה מועטת מאד דלא חילקו בזה וכל שנהנה מברך, מ”מ כל שנשתייר מהמאכל הראשון לא תיקנו עליו ברכה. אלא שאכתי יש לחלק, דשאני גבי ברכה דיש לדונו כאכילה ארוכה, וכאדם הלועס גומי לעיסה או מוצץ סוכריה, דאפילו הסיח דעתו מטעימה ראשונה, מ”מ כל עוד המאכל עדיין בפיו נחשב כאכילת אחת הואיל ויש לו הנאת החיך וכבר נפטר בברכה שבירך עליה בתחילה. ועוד, דהכא הרבה פעמים מצוי שמוציאים את הסיבים הללו מחוץ לחלל הפה ושוב חוזר ובולעם, וע”כ יש להחמיר.