מקורות ונימוקים:
כתב הטור סימן שכ”ח כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנים וביאור הב”י דמיירי ביש בו מיחוש בעלמא, ובסמוך שם כתב עוד הטור כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאים מותר לאוכלן ולשתותן לרפואה אעפ”י שהן קשין לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ”ה שרי כיון שדרך בריאין לאוכלן ולשתותן אוכל, וכל שאינו מאכל בריאין אסור לאוכלו ולשתותו אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי ע”כ. וכתב עליו הב”י ומשמע דמי שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הלכך אפילו רעב וצמא מותר לאכלן ולשתותן.
כן פסק השולחן ערוך להלכה, שם סימן שכ”ח סעיף א’ שכל איסור שחיקת סממנין, הוא באדם שיש לו מיחוש. ואילו בנוגע לאדם שאין לו מיחוש כתב השולחן ערוך שם בסעיף ל”ז, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודווקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר.
השאלה העומדת לפנינו היא, האם אדם הנזקק לתרופה לחיזוק האונות וכוח הגברא לקיום מצוות עונה, אם מוגדר הוא כבריא שאין לו מיחוש, או כבריא המתחזק והולך כבריא אבל יש לו מיחוש, שכלפיו אמרינן לגזירת שחיקת סממנין.
בעניין זה נראה הדבר פשוט, דכיון שאינו חלוש, ואיננו מוגבל בבריאותו בפעילות השגרתית, איננו עונה על ההגדרה של מתחזק והולך כבריא שיש לו מיחוש, אלא מוגדר הוא כבריא ממש ללא מיחוש. שהרי כתב הרשב”א בתשובה חלק ג’ סימן רע”ב בביאור גדר מי שיש לו מיחוש ומתחזק והולך כבריא, בזה”ל: חולה שחושש ואין בו אפילו סכנת אבר ‘ואין חוליו כבד עליו לנפול למשכב’, חושש בעלמא הוא זה, ע”כ. כלומר דהיינו דווקא שהוא חולה, אלא שאין חוליו כבד עליו ליפול למשכב. לפיכך אדם בריא שצריך חיזוק לכוח הגברא שלו, איננו נחשב כמתחזק והולך אלא כבריא, ולא גזרו בו חכמים משום שחיקת סממנין, אלא רשאי הוא ליטול תרופות לחיזוק האונות.
אמנם המג”א א”ח סי’ שכ”ח ס”ק מ”ג האריך לחלוק על הב”י, וס”ל דאפילו בבריא כל שאוכל לשם רפואה, ולא משום רעבון או צמא, אסור. על פי דברי המגן אברהם מתבקש שיהיה אסור לאדם בריא ליטול תרופה לחיזוק כוח גברא קודם התשמיש.
אולם בשו”ת מנחת יצחק חלק א’ סימן ק”ח כתב לדון בזה, והעלה שיש להתיר כי התירו שבות דשבות במקום מצווה, כשם שהתירו עשיית אוהל על ידי גוי, להתיר קיום תשמיש בפני הנר, אף שהיא מחיצה המתרת.
אף שאיסור נטילת תרופה בשבת, אינו שבות דשבות, אלא גזירה דרבנן משום שחיקת סממנין. מ”מ מבואר ברדב”ז סי’ אלף ס”ה שאיסור רפואה בשבת קיל יותר מאמירה לנכרי בדבר שאיסורו משום שבות.
וכן הביא להלכה בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א’ פרק ל”ד בהערה פ”ב שם, ואף שהעיר שם על ראיית המנחת יצחק, לא פליג על הוראתו, ויש ליישב את הערתו.
גם בספר פסקי תשובות על סימן שכ”ח שם ס”ק ס”ג כתב שיש להתיר שימוש בגלולות לפוריות או לחיזוק כח גברא, וכן גלולות למניעת הריון, וגלולות לסידור וסת, ומי שיש לו הפרעות שינה רשאי לקחת כדורי שינה, גלולות לסילוק שינה, גלולות להקלת הצום, בעלי עודף משקל ליקח גלולות ושיקויים להרזיה ולדיכוי התיאבון, וכיוצא בזה.
אמנם כתב שכיון שיש המחמירים בנטילת כל דבר שאינו בגדר מאכל העשוי גם להשביע רעבונו של האדם או לתענוג, לפיכך נכון לכתחילה כשאפשר לפורר התרופה ולערבו בתוך מאכל או משקה.
