מקורות ונימוקים:
מתני’ בכורות מ”ט. מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן יחזיר, לאחר ל’ יום אף על פי שלא נתן יתן. מת ביום שלשים כיום שלפניו, ר’ עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן.
מבואר בדברי המשנה שזמן החיוב של פדיון הבן הוא לאחר שחלפו ל’ יום מלידת התינוק, והיינו כשנכנס יום השלושים ואחד, כי מקצת היום ככולו לכל התורה.
כן פסק השולחן ערוך יו”ד סימן ש”ה סעיף י”א בזה”ל: אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום, ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום ל”א להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום א’.
אמנם ידוע כי חודש בתורה הוא חודש על פי ימי הלבנה, כפי שכתב הרמב”ם פרק א’ הלכה א’ מהלכות קידוש החודש, שחדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, כך אמרו חכמים הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש.
עוד ידוע בידינו כי החודש של לבנה הוא כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים, כפי שכתב הרמב”ם בהלכות קידוש החודש פרק ו’ הלכה ה’, כשתשליך ימי חדש הלבנה שבעה שבעה שהן ימי השבוע [כלומר כך ארבעה שבועות], ישאר יום אחד ושתים עשרה שעות ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים, סימן להם אי”ב תשצ”ג, וזו היא שארית חדש הלבנה. וכן כתב שנית בפרק ח’ הלכה א’, חדשה של לבנה כ”ט יום ומחצה ותשצ”ג חלקים.
על פי האמור, כתבו כמה פוסקים שאף בליל ל”א לא יעשו פדיון הבן, אלא”כ עברו גם כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים, כפי שכתב הפתחי תשובה על השו”ע יו”ד סימן ש”ה ס”ק א’ בזה”ל: עיין בספר תיבת גמא פרשת ראה, שכתב אם נולד ביום השבת חצי שעה קודם מוצאי שבת דהשתא ד’ שבועות כ”ח יום בשבת וביום א’ כ”ט יום מעל”ע אסור לפדות ביום ב’ מיד בבוקר קודם שהשלימו י”ב תשצ”ג בימי הקיץ שהלילות קצרות ועדיין לא השלים הזמן, וכ”ש אם פדה בליל ל”א ועדיין לא נשלם כ”ט מעל”ע וי”ב שעות כו’.
יתירה מזאת כתב הב”ח יו”ד סימן ש”ה שאף אין צורך שיגיע יום השלושים ואחד, אלא מיד משעברו כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים ניתן לערוך פדיון, וכ”כ הש”ך שם ס”ק י”ט.
אמנם לעניין זה פליגו עליו רוב הפוסקים, וכתבו שוודאי יש להמתין ליום השלושים ואחד, כפי שכתב המגן אברהם או”ח סימן של”ט ס”ק ח’, וכן כתב המשנה ברורה שם ס”ק כ”ז שאפילו אם כלו לתינוק בע”ש כ”ט יום וי”ב שעות ותשצ”ג חלקים משעה [שהשעה נחלקת לתתר”ף חלקים כידוע], אפ”ה לא יפדוהו ביום שישי לפי שהחודש שבתורה הוא שלשים יום שלמים ולכן צריך שיגיע ליום ל”א בשעת הפדיון וכיון שיום ל”א הוא בשבת ידחה עד אחר שבת.
על כן לקולא אין ממהרין לפדות את הבן לאחר חלוף כ”ט יום י”ב שעות ותשצ”ג חלקים, אלא ממתינים עד שיכנס ליום השלושים ואחד ללידתו.
השאלה העומדת לפנינו היא, האם לאחר שנכנס התינוק ליום השלושים ואחד ניתן לפדות את הבן כפי משמעות פשטות דברי השולחן ערוך, או שצריך להחמיר ולהמתין גם שיחלפו כ”ט יום י”ב שעות ותשצ”ג חלקים כפי שהביא הפתחי תשובה בשם ספר תיבת גומא.
בעניין זה מצאנו לדברי הפרי מגדים שכתב לעניין תינוק שנולד בשבת חצי שעה לפני השקיעה, ויום ל”א חל ביום שני, דאסור לפדותו בבוקר קודם שימלאו לו י”ב שעות תשצ”ג חלקים, וכגון בימי הקיץ שהלילות קצרים ועדיין לא השלים הזמן, וכל שכן שאסור לפדותו בליל שני, שהוא ליל ל”א, דאנן חודש בעינן, וכמו שכתבו הב”ח והש”ך דבעינן כ”ט י”ב תשצ”ג. ע”כ. בדבריו מבואר שחשש שיעברו בנוסף לשלושים יום, גם חודש הלבנה, שהוא כ”ט יום י”ב שעות ותשצ”ג חלקים.
אולם בשו”ת מהר”ם שיק חלק יורה דעה סימן ש”ב כתב שהמנהג פשוט בישראל לפדות הבן ביום ל”א אף על פי שעדיין לא שלמו כ”ט י”ב תשצ”ג, אלא שכתב שאם אפשר מהיות טוב ימתין עד אחר כלות כ”ט י”ב תשצ”ג וכמ”ש הנוב”י סי’ קפ”ז.
וראה בעניין זה באריכות בשו”ת יביע אומר יו”ד חלק ה’ סימן כ”ה, שם הביא עוד שכתב בשו”ת עמק יהושע חלק א’ (חלק יורה דעה סימן כה) שכן המנהג במרוקו, שפודין בליל ל”א מיד אחר ערבית, ושהמנהג מיוסד על אדני פז. אולם בשו”ת תבואות שמש חלק ב’ (יורה דעה סימן פ’) כתב, דצריך שיעברו משעת הלידה כ”ט י”ב תשצ”ג].
וסיים את דבריו בזה”ל: ולדידי חזי לי שמכיון שמבואר בדברי התרומות הדשן (סי’ רסט) שחיוב הפדיון חל בליל ל”א אפילו לא שלמו לו כ”ט י”ב תשצ”ג, וכן דעת מרן הש”ע אשר קבלנו הוראותיו. וכן הסכימו לדינא הרבה מגדולי ישראל, ומהם, הרב פרח מטה אהרן, והרב גנת ורדים, והרב כתר כהונה, והגאון יעב”ץ, והמהר”ם שיק, והערוך השלחן, ונהר מצרים, והשדי חמד, הא ודאי שכן עיקר לדינא. וכן ראיתי בשו”ת ישכיל עבדי ח”ז (בקונט’ אחרון דף שלז ע”ב) שהביא דברי השד”ח הנ”ל, שאין להשגיח בכ”ט י”ב תשצ”ג, וכמ”ש בגנת ורדים שכן מנהג מצרים לפדות בליל ל”א וכו’. וכ’ בס’ תולדות משה (להרב משה מאזוז) שכן נתפשט המנהג בג’ירבא לפדות בלילה כדברי הגו”ר, וסברת הפתחי תשו’ בשם תיבת גומא להצריך להמתין עד כלות כ”ט י”ב תשצ”ג, נדחה קראו לה כל הפוסקים, ואדרבה ס”ל דעדיף להקדים לפדות בליל ל”א, באופן שמכל זה מבואר יוצא שהמנהג שנהגו שלא להמתין לתשלום מעל”ע, הוא מנהג נכון וישר, ומיוסד על בסיס נכון, וע”פ יסודות חזקים ואיתנים וכו’. עכת”ד. והן אמת שלא זכר שר מדברי הראשונים הנ”ל, וגם הרבה מספרי האחרונים הנ”ל לא העלה על דל שפתיו, מ”מ לדינא הנה אמת נכון הדבר שיש לנו לסמוך ע”ד מרן שקבלנו הוראותיו. וכאמור.
ומ”מ הרוצה לחוש לדברי האחרונים המחמירים בזה ולהמתין לפדותו ביום ל”א לאחר כלות כ”ט י”ב תשצ”ג, אין מזניחים אותו.
על כן לעניין מעשה, ככל שיש אפשרות להחמיר ולהמתין ליום שלושים ואחד, וגם שיעברו כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים, הדבר ראוי יותר, לצאת ידי חובת המחמירים בדבר. אולם כל היכא שאין אפשרות בקל להחמיר בכך, כגון בנידון השאלה שאם נמתין לכ”ט י”ב תשצ”ג יצא הפדיון ביום שישי והוא מכביד על המשתתפים ומונע אותם מהכנותיהם לשבת, יערוך את הפדיון בליל השלושים ואחד.
