מקורות ונימוקים:
כן העלו האחרונים שמכיון שבפרשת נדרים כתיב : “לבטא בשפתיים” “ולכל אשר יבטא בשפתיו”, ובלא ביטוי לא הוי שבועה. וכן העלה בשו”ת חכם צבי (סו”ס א’) דפשוט כביעתא בכותחא שבין נדר ובין שבועה, צריך לבטאות בשפתיים, ואם לא ביטא בשפתיו אין בו ממש ואף בכתיבה, אין זה כביטוי בשפתיים. ואף שיש שחלקו עליו בכתיבה עי’ בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ רכ, וסי’ רכז), היינו דוקא בכתיבה ואף שלא הוציא בפיו אבל בהרהור הלב בלבד אין צריך לחוש לכל הדעות. וכן העלה בשו”ת הרדב”ז ח”ג (סי’ תרה)ובשו”ת בית שלמה (יו”ד ח”ב סי’ פז), וע”ע בשו”ת מהרש”ם ח”ג (סי’ שלה), ובספר חכמת אדם (כלל קא או’ כ).
ורק בנדר לתת צדקה במחשבה לדעת הרבה ראשונים יש לחוש, ובשו”ע יש בזה סתירה, ואכמ”ל.
