נגיעה ולחיצת יד לגבר זר

[1] ראה בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ נד אות א’) שנקט בדעת הש”ך דאיסורא דרבנן מיהא איכא. וכן נראה מדברי הגר”א בביאוריו לשו”ע (יו”ד סי’ קצה ס”ק כא) שכתב דטעם הרמ”א שהקל למשש הדופק ושאר תשמישים, משום דס”ל דהלאו של לא תקרבו הוא דווקא אם מתכוון בשביל ערווה אבל בלא”ה “אינו אלא דרבנן”. (ודוחק לומר דכוונתו על איסור נדה גרידא). וכן ראיתי שכתב החיד”א בספרו (כסא דוד דרוש כה ד”ה אמנם), דגם להרמב”ם ליכא איסור תורה באינו דרך תאווה, אלא איסור מדבריהם. והכי מוכח ממ”ש הסדרי טהרה (סי’ קצה ס”ק כד) וז”ל: ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממשמשים בדופק ושאר מיני משמושים שמדרכי הרפואה אפילו לאשת איש, מוכח “דאינו אסור מן התורה”. עכ”ל. משמע דמדרבנן מיהא איכא איסורא. וכ”מ ממ”ש הכרתי ופלתי (יו”ד סי’ קצה) דטעם ההיתר במנהג שנהגו הרופאים הוא משום דעסוקים וטרודים במלאכתם. ואם בנגיעה שלא לשם חיבה, היתר גמור הוא, למה הוצרך לטעם זה. וכן ראיתי שכתב בספר עזר מקודש (אהע”ז סי’ כ’ ד”ה כתבתי), שאליבא דהרמב”ם איכא איסורא דרבנן גם שלא בדרך תאווה, דיש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויגיע לידי איסור תורה. וכן ראיתי שפסק בשו”ת לב חיים – פלאג’י ח”ב (סי’ ד’), דאיסורא מיהא איכא בנגיעה בא”א גם לא לשם חיבה. והובאו דבריו בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יב ד”ה קריבה). והרב שד”ח, החמיר טפי ממנו בנגיעה שלא לשום חיבה, ומ”מ כתב דפשוט הוא דאיסור דרבנן איכא. ע”ש. ומיהו בפני יהושע ח”ב (סי’ מד) ראיתי שהסתפק אם איכא איסורא דרבנן בערווה שאין לבו גס בה. גם בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד אות א’) כתב, דאיסור דרבנן יש בנגיעה בערווה כשלא הוי לשם תאוות ביאה. (אלא שדבריו אלו לכאו’ נסתרים ממ”ש איהו גופא באגרו”מ אהע”ז ח”ב סימן יד, ע”ש. ומ”מ משנה אחרונה עיקר, (דתשובה זו נכתבה בשנת תש”כ, ותשובתו השניה בשנת תשכ”ט), ומ”מ לפלא היה הדבר בעיני שלא הזכיר משם מאומה. וראה עוד מ”ש בשו”ת אגרות משה אבן העזר אהע”ז ח”א סו”ס נז גבי נתינת יד לאשה).