מקורות ונימוקים:
איסור נגיעה באשה
הרמב”ם מנה בכלל מניין המצוות במצווה שנ”ג את האיסור לגעת באשה האסורה לו, הואיל ולשיטתו הוא איסור מן התורה, דס”ל שכל הקריבות לאשה אסורה הן גם מן התורה. אולם הרמב”ן חלק עליו וס”ל כר’ פדת בגמרא בשבת דף י”ג דלא אסרה תורה אלא קריבה דגילוי עריות.
לעניין הלכה נראה מדברי השו”ע והבית יוסף ביו”ד סימן קצ”ה דפסק כהרמב”ם שהרי כתב שאסור לרופא למשמש את הדופק באשתו נדה, אף שאין זה נגיעה של חיבה. ועיין עוד בדברי הש”ך יו”ד סימן קנ”ז ס”ק י’. ואף הרמ”א החולק מסכים לאסור נגיעה של חיבה.
ובמדרש רבה על פרשת בא פרק ט”ז איתא, אמר הקדוש ברוך הוא אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר כי לא ינקה כל הנוגע בה. וכל מי שנוגע באשה שאינו שלו מביא מיתה לעצמו שנאמר רבים חללים הפילה, וכתיב רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו. מבואר דהנוגע באשה שאינו שלו מביא מיתה לעצמו, אלמא אפילו להפוסקים דנגיעה שאיננה בדרך חיבה אין איסור דאורייתא, מ”מ איסור דרבנן איכא.
נמצאנו למדים שישנו איסור נגיעה בכל אישה האסורה לאדם, כגון אישה שאיננה טהורה, או אישה נשואה וכדו’. אלא שנחלקו אם הוא מן התורה או מדרבנן. ורבנן גזרו אף איסור ייחוד באשה שאיננה נשואה ואיננה טמאה, ויש שלמדו שבכלל זה איסור הנגיעה. ומדברי המדרש כך משמע שכתוב לאסור על האדם כל נגיעה באשה שאיננה אשתו.
ועיין באוצר הפוסקים לסימן כ’ ס”ק א’ אות ד’ שהסתפק בגדר איסור נגיעה בפנויה טהורה אם הוא מן התורה, ושם הביא בשם ספר משפטים ישרים, שיש לאסור נגיעה בפנויה הואיל והרי אסורה מצד לא תהיה קדשה ללא קידושין. ובספר שערי תשובה לר’ יונה באגרת התשובה כתב שאיסור הייחוד בפנויה חמור מן הנגיעה, משמע מדבריו שיש איסור בנגיעה בפנויה טהורה.
חשוב לדעת שבכל מקום שיש הרהור העלול להגיע מן הנגיעה, יש לאסור מצד ונשמרת מכל דבר רע, אף בלא לאסור מצד הנגיעה בעצם.
דיני הרחקות אינן כלפי נשים אחרות שאינן אשתו
אולם דיני הרחקות לא גזרו חז”ל אלא בין איש לאשתו כאשר היא נדה, ולא כלפי שאר נשים. וטעם הדבר הוא כפי שכתב הרשב”א בתשובה סימן אלף קמ”ח, דלא אסרו כל הני הרחקות שנאמרו באשתו נדה אלא לבעל לפי שלבו גס בה ודעתו קרובה אליה וחיישינן שמא יבא לידי עבירה אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן אין בהם משום הרגל דבר, וכשגזרו על כל הרחקות שיש בהם הרגל איסור לא גזרו אלא באשתו נדה ולא בשאר נשים שאין לבו גס בהן. וכן משמע מדברי הרמ”א באבן העזר סי’ כ”א במה שכתב לעניין אכילה עם שאר נשים מקערה אחת אבל בשאר דברים לא החמיר.
וכן כתב בשו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן צ’, שהאיסורים שאסרו בהרחקות שבין איש לאשתו בימי נדתה הוא רק באשתו משום שרגיל בה ולא יבואו לעשות כהרגלם גם בביאה אבל בשאר נשים ליכא הרחקות אלו, אם ליכא איסור יחוד וליכא נגיעה דרך חבה. ואף דברים של חבה כאכילה בקערה אחת שיש אוסרין באה”ע סי’ כ”א סעי’ ד’ ברמ”א מסיק הרמ”א דנוהגין להקל עיין שם וכמובן באופן שאין לחוש שמחמת זה יבא להרהור.
