שאלה: שלום כבוד הרב. אני רואה בבית הכנסת אנשים שהתפילין של ראש שלהם מונח קצת על המצח, כלומר מתחת לקו שבו מתחילים השערות לגדול, האם אני צריך להעיר להם?
תשובה: יש להחמיר להניח את התפלה של ראש באופן שיעמוד כולה (גם התיתורא, כלומר הרביע הרחב יותר של התפילין, וגם החלק שעומד באוורי) על גבי מקום צמיחת השער. וראוי אפי’ להגביה את התפילה של ראש עוד קצת באופן שיהיה ניכר שישנו רווח מעט בין מקום תחילת צמחית השערות, לבין מקום ששם הקצה התחתון של התפלה של ראש. וכ”כ להדר מרן הגרע”י זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ה סוס”י ג’.
ועכ”פ מי שרואה שחבירו הניח מקצת התפילין על מצחו, אם מה שיוצא מחוץ למקום צמיחת השערות הוא רק מה שעומד באוויר, אין חיוב להעיר לו על זה, אבל אם גם השטח שנוגע בראש יורד מחוץ למקום צמחית השערות, מצוה להעביר בעדינות ובחכמה, באופן שלא ייפגע (ולא בפני אחרים, כדי שלא לביישו).
מקורות:
מקום הנחת תפילין של ראש
בגמ’ במנחות דף ל”ז ע”ב (ובקצרה יותר בקידושין דף ל”ו ע”א) דרשינן: “גובה שבראש מנלן. דת”ר בין עיניך – זו גובה שבראש. אתה אומר זו גובה שבראש, או אינו אלא בין עיניך ממש, נאמר כאן בין עיניך, ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, מה להלן בגובה שבראש מקום שעושה קרחה (פרש”י שעושה קרחה – שיש בו שער ואם מורטו עושה קרחה), אף כאן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה.” ע”כ [ורבי יהודה דורש באופן אחר עיי”ש במנחות]. ונפסק בשו”ע או”ח סי’ ז”ך סע’ ט’: “מקום הנחת תפלה של ראש – מהתחלת עיקרי השער ממצחו.” ע”כ.
ואין הכוונה הדברים שהתפילין יהיה מונח במקום של תחילת השיער ולמטה, אלא אדרבא מתחילת השיער ולמעלה, כמבואר היטב בדברי הרא”ש במנחות הלכות תפילין סי’ י”ט וז”ל: “מקום הנחת תפילין מתחיל ממקום שמתחיל השער וכו’ ועד מקום שמוחו של תינוק רופס נמשך מקום הנחתן.” עכ”ל. וכל שכן לשיטת הרמב”ם פ”ד מהל’ תפילין ה”א שסובר שהמקום המוגדר כמקום שמוחו של תינוק רופס היינו ממקום תחילת צמיחת השער (והיינו דס”ל דמקום שמוחו רופס הוא המקום הכשר להנחה ולא סיום המקום הכשר להנחה), וז”ל: “היכן מניחין תפילין של ראש. מניחין אותן על הקדקד, שהוא סוף השיער שכנגד הפנים, והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו.” עכ”ל (וכן ביאר הב”י בסי’ כ”ז בדעת הרמב”ם: “נראה שהוא סובר שבמקום עיקרי השער רופס מוחו של תינוק” עכ”ל).
ובכן כתב הט”ז סי’ כ”ז סק”י וז”ל: “ורבים נכשלים באיסור זה וטועים לומר שהקצה העליון מתחיל ממקום השער ועיקר התפילין מונחים על המצח ועוברים על איסור דאורייתא דכל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה דהיינו שיהיה קצה התחתון בעיקרי השער.” עכ”ל. ולכאו’ זו ג”כ כוונת הרב שלטי הגיבורים שעל המרדכי בשבת סי’ רס”ג אות ה’ שכתב: “וכן בתפילין, כשמניח למטה מצמיחת שערות במצח וכו’ לא די שלא קיים המצוה אלא שמברך ברכה לבטלה.” עכ”ל. ודברי הט”ז הובאו בשתיקה יפה ביד אהרן סי’ ז”ך בהגה”ט ובדברי שאחר כל האחרונים כולם (וכדלהלן). ועיין פני יצחק פראנסיס דף מ”ו סוע”ב.
אם גם התיתורא בכלל
ועלה ונסתפ”ק רבינו דוד ערמאה ז”ל בפירושו על הרמב”ם ריש פ”ד דתפילין, אם מקום ההנחה הנ”ל נאמר לענין הקציצה בלבד (המעברתא, החלק של התפילין שבו מונחים הפרשיות) או אף לענין התיתורא, וז”ל: “סוף השיער וכו’ – פי’ סוף התיתורא, או הקציצה לפחות תגיע עד סוף השיער.” עכ”ל. ונחלקו בפרט זה האחרונים: בעולת תמיד סי’ כ”ז סק”ח כתב בזה”ל: “מהתחלת עיקרי שער – פירושו ששם יהיה סוף הקציצה.” עכ”ל. וכ”כ במקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ כ”ז סע’ ט’ ד”ה ראיתי. וכן העלה בשו”ת כגן עדנים בהל’ עכו”ם עמ’ כ”ט דכן מוכח מהש”ס עיי”ש. ואילו בשו”ת בית יעקב מצויזמיר סי’ קל”ב כתב דגם התיתורא צריכה להיות מעל מקום צמיחת השער, דהרי הרא”ש כתב דדין “מקום יש בראש לשני תפילין” נאמר מתחילת צמיחת השער ועד מקום שמוחו של תינוק רופס, ודין זה גופא דיש מקום לשני תפילין היינו עם התיתורא, וא”כ בודאי משמע דבעינן שגם התיתורא תהיינה מעל מקום תחילת השערות. [ושם הבין דמה שכתב הט”ז הנ”ל “שיהיה קצה התחתון בעיקרי השער” היינו הקצה של הקציצה (וכן הבין הרב מקור החיים הנ”ל בדעת הט”ז), ועל כן השיג הרב בית יעקב על הט”ז דזה אינו וכנ”ל. עיי”ש. וכמובן שיתכן דגם הט”ז לא פליג, דמה שכתב “קצה” היינו קצה התיתורא שהוא קצה התפילין בכללותו, וכבר העיר על זה באליה רבה סי’ כ”ז סק”י ובמאמר מרדכי שם סק”ח, ועוד. ומדברי הפרמ”ג במ”ז שם נראה דהבין בכוונת הט”ז דאה”נ “קצה” היינו מהקציצה אלא דלאו דוקא הוא כי גם התיתורא צריכה להיות במקום שער עיי”ש היטב. וע”ע בתורת חיים סופר שם סק”י, ובפקודת אלעזר ן’ טובו שם בסע’ ט’, ובמחנה דוד בונאן אהל פ”א, עיי”ש]. וכ”כ בשו”ת דברי יוסף אירגאס סי’ ס”ג, דצריך שגם התיתורא תהיה במקום השער. [והוזכרו דבריו בברכ”י סי’ כ”ז שיורי ברכה סק”א, ופסק כן בספרו קשר גודל סי’ ג’ אות י’. ומה שכתב שם “דלא כגן המלך” (ועל זה הדרך סיים גם בעיקרי הד”ט סי’ ב’ אות נ”ט), הכוונה היא לפרט אחר המוזכר שם (ושיוזכר בהמשך מילתין בעהי”ת), ולא לענין התיתורא, כפי אשר עיני כל תחזינה בדברי הרב דברי יוסף בפנים, ושגו בזה כמה מחברים מפני שלא ראו את הדברים כשהוא כלול עם מקור”ו]. וכ”כ בשליח ציבור דיני תפילין דף ל”ז ע”ב (עמ’ צ”ב הנדמ”ח). וכ”כ בשע”ת סי’ כ”ז סקט”ז. וכ”כ בבית עובד דיני מקום הנחת התפילין אות י”ד (דף מ”ה ע”ב). וכ”כ בשו”ע הגר”ז סי’ כ”ז סע’ י”ד. וכ”כ במנחה בלולה אסבאג פרק י”ב סע’ ז’. וכ”כ בקיצור שו”ע גנצפריד סי’ י’ סע’ ג’ ובספרו קסת סופר סי’ כ”א בלישכת הסופר סק”ז. וכ”כ בשלחן שלמה סי’ כ”ז אות ז’ (והוסיף דלא סגי במה שמרכז התיתורא עומד מעל מקום תחילת צמחית השערות, אלא גם הזוויות של התיתורא צריכין לעמוד כן[א]). וכ”כ במשנ”ב סי’ ז”ך סקל”ג. וכ”כ בכה”ח סופר שם סקל”ח. וכ”כ הגר”ש הירש זצ”ל פרשת ואתחנן פרק ו’ פסוק ח’. וכ”כ בקיצור שו”ע טולידאנו סי’ י’ דין מקום הנחתן סע’ ח”י. וכן הוא בשאר האחרונים חביבים ז”ל.
[ומהאי טעמא הזהירו האחרונים שלא יהיו התפילין גדולי מדאי, כדי שיהיו מונחים בשלמות מעל מקום צמיחת השערות, וכמו שכתב בשלחן שלמה סי’ ל”ב אות ג’, ובעל הקיצור שו”ע גנצפריד בספרו קסת סופר סי’ כ”א בלישכת הסופר סק”ז, ובביאור הלכה סי’ ל”ב סע’ מ”א ד”ה אין, ועוד. ועיין בערוה”ש סי’ ז”ך סע’ כ’ עיי”ש].
אי אמרינן בזה רובו ככולו
והגאון רבי זאב וואלף טורבאוויץ זצ”ל בשו”ת תפארת זיו ח”א או”ח סי’ א’ יצוא יצא ברוב עוז ותעצומות להגן על מנהג העולם (א”ה היינו בזמנו, משא”כ השתא הכא אכשורי דרא בדא, פרט לעמי הארצות) שלא מקפידים היכא דחלק מהתפילין יורדים מתחת למקום צמיחת השער, והוא יען כי דאמרינן “רובו ככולו” כדמצינו לענין טלית מצוה דסגי להתכסות בו ראשו ורובו, וכן לענין סוכה דאמרינן דגם אם ראשו ורובו בסוכה סגי. והאריך למעניתו להוכיח עפ”י דברי התוס’ ועוד להוכיח דליכא קפידא אם חלק מהתפילין יורד מתחת למקום צמיחת השער, ומתורף דבריו דהנה דינא ד”מקום יש בראש לשני תפילין” מיירי בתפילין הקטנים ביותר (כי אחרת היה ניתן לומר דיש בראש מקום ליותר משני תפילין – ע”י שיהיו התפילין קטנים), ובכל זאת נאמר במשנה בעירובין דף צ”ה ע”א “המוצא תפילין – מכניסן זוג זוג, רבן גמליאל אומר שנים שנים” והיינו דשני תפילין בראש הוא דרך לבישתם למרות דמיירי בסתם תפילין כלומר גם בתפילין רגילים שאינם הקטנים ביותר, ובעל כרחין דהיינו באופן שמקצת התפילין מונחים מתחת למקום הצמיחה או מעל המקום שמוחו של תינוק רופס. והאריך הרחיב בזה טובא עיי”ש. וכתב שם (אות כ”א) דגם הט”ז מודה לכל זה, דמה שכתב הט”ז “כל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה” לאו דוקא הוא, דהרי לפני כן כתב הט”ז בזה”ל: “ורבים נכשלים באיסור זה וטועים לומר שהקצה העליון מתחיל ממקום השער ועיקר התפילין מונחים על המצח וכו’.” עכ”ל, והיינו דרק מפני ש”עיקר” התפילין מונחים על המצח הוא דלא מהני להו. ותדע דהט”ז בעצמו כתב בסי’ ח’ סקי”ד “והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן, והמיעוט נשאר במקומן, דצריך לברך כשמחזירן למקומן, דהוי כמניחן מחדש. א”כ גם בטלית יש לברך כשנפל רובו וכו’.” עכ”ל. הא קמן דמחלק בין היכא דנשמט רובו של התפילין להיכא דנשמט מקצתו, דכל עוד שלא נשמט רובו עדיין מקיים מצות התפילין כיון שכולו כרובו[ב] (והרחיב שם בתפארת זיו שם לדון בדברי הב”י בענין נשמט דבהיסח הדעת תליא מילתא עיי”ש). עכת”ד. וכתב ביני שיטי דמ”מ לכתחילה יש הידור מצוה בכך שכל התפילין כולו נמצא במקום ההנחה עיי”ש.
וכדברים האלו כתב בארוכה ג”כ בספר מחשבות בעצה חאו”ח סי’ א’, ומסיק דיש להעלים עין מן המקילין, מהטעם הנ”ל דרובו ככולו עיי”ש. וכ”כ בספר ברכת הבית איינהורן שער ל”ח בשערי בינה סקכ”ה, דבדיעבד אם ירד קצת מן התפילין מתחת למקום שיער, יש לסמוך על זה שבכל התורה קיי”ל “רובו ככולו”, ושכן משמע קצת מדברי הט”ז סי’ ח’ סקי”ד עיי”ש. וכ”כ בשו”ת כלים של שלמה ח”ב בקו’ דברים אחדים סי’ ב’. וכן בשו”ת מהרש”ג ח”א חאו”ח סי’ ז’ כתב לצדד ללמד זכות על המקילין משום דשייך שפיר בזה “רובו ככולו” (אלא שכתב דצריך עוד להתיישב בדבר). וכן במסגרת זהב שעל קשו”ע סי’ י’ סק”א כתב דיש ללמד זכות על המקילין מהטעם הנ”ל. ובשו”ת דבר יהושע ח”ד סי’ י”א הביא סברא זו בתורת סניף עיי”ש. ובשו”ת ודרשת וחקרת ח”א סי’ ז’ כתב דמה שמוזכר באחרונים דצריך שכולו יהיה במקום שיער אינו אלא לענין לכתחילה, אבל בדיעבד שפיר דמי, כיון שרובו ככולו, עיי”ש. וכן בשו”ת אבני ישפה ח”ז חאו”ח סי’ ג’ ענף ג’ כתב דמזה שהב”י והמג”א והגר”א לא גילו דעתם בענין אם התפילין צריכים להיות מונחים לגמרי בתוך מקום השער, ורק הט”ז כתב כן ולא הביא מקור או הוכחה לדבריו, יש מקום לסמוך דשפיר אמרינן רובו ככולו כפי שהיא הסברא הפשוטה דקיי”ל בכל דוכתי, וכפי שאכן נוהגים רבים להניח תפילין גדולים שאין אפשרות להניחם בשלמות במקום שער. עכת”ד. וראה גם בתשובת הגר”ח קנייבסקי שליט”א בשו”ת דעת נוטה ח”ג סי’ ש”ח שכתב דאפשר דאם דבר מועט מן התפילין יורד מעל למקום צמיחת השערות, יוצא י”ח בדיעבד, ולכתחילה מיהא יש להיזהר (ומיהו בסי’ ש”ט כתב שם דלא שייך בזה רובו ככולו, עיי”ש).
ולעומת השרפים ז”ל הנ”ל עמדו מנגד “רובן ככולן” של האחרונים חביבים ז”ל, שכתבו להדיא דגם “מיעוט” מחוץ למקום צמחית השערות לא מהני, דלא אמרינן “רובו ככולו” לענין מקום הנחת התפילין, ומהם שו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב סי’ ו’, והרב אשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ק סי’ כ”ז סע’ ט’ (והדר ביה ממה שכתב בדעת קדושים שם סק”ב ללמד זכות על המקילין, ומ”מ סיים “וצריך לי עיון עוד”), ושו”ת עולת יצחק ציוני ח”ב סי’ א’, והרב נחל אשכול שעל ספר האשכול ח”ב עמ’ צ”ב (בארוכה), ושו”ת אבן שתיה דון יחיא סי’ י”ב, ושו”ת יד הלוי במברגר ח”א סי’ ד’ (וכתב שאפי’ “כל שהוא” מהתיתורא שיצא מחוץ למקום, פוסל), וספר בן איש חי ש”ר פרשת חיי שרה אות א’ (וכתב שהאריך בזה בספרו מקבציאל), ושו”ת חקל יצחק סי’ י’, וליקוטי מהרי”ח ח”א בסדר מצות התפילין, ושו”ת לבושי מכלול סי’ ד’ אות טו”ב, ובעל המנחת אלעזר ממונקאטש בספרו אות חיים ושלום סי’ כ”ז סוסקט”ו, והגאון האדר”ת זלה”ה בשו”ת מענה אליהו סי’ נ”ו (והוא מה ששלח להרב תפארת זיו הנ”ל והשיג על כל דבריו), וקו’ חבש פאר בנדמ”ח עמ’ ל”ה במאמר “כליל תפארת”, ובשו”ת שואל ומשיב מאזוז או”ח סי’ ב’, ועוד שם באותו סימן בתשובת רבו הגאון מוהר”א כהן זלה”ה, ושו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ כ”ג, ושו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ג’ מול סו”ף התשובה (וגם ביני שיטי בשו”ת יבי”א ח”א חאו”ח סי’ ב’ אות ה’), ושו”ת אור לציון ח”ב פמ”ד הערה כ”א, והגאון רב חמ”א שליט”א בספרא דמריה טב נתיבות החיים סי’ ז”ך אות כ”א (בתוך ד”ה אלא דאנכי), ושו”ת עולת יצחק רצאבי ח”ב סי’ ח”י, וספר תפארת ציון ריבקין סי’ כ”ג עמ’ של”ד בהערה, ועוד שרים רבים ונכבדים (ובעהי”ת בהמשך בסמוך ה”ן עוד נבי”א ספרי דבי רב אחריני דהכי שמיע להו כלומר סבירא להו).
ובכן מדברי חבל נביאים שהזכרנו לעיל שהקפידו שאפי’ התיתורא תהיה מעל מקום גידול השער, מתברר דמפשט פשיטא להו דלא אמרינן בזה רובו ככולו [וכן דייק בשו”ת דברי חיים הנ”ל]. ומודעת זאת לשון זהורי”ת דהרב חיי אדם ח”א כלל י”ד סי’ ז’: “ומקום הנחת של ראש מתחילת עקרי שער במצחו ולמעלה. וצריך שיהיה כל הבית מונח במקום שער. ואם מניח אפילו מקצתו על המצח במקום שכלו השערות, הוא מדרך הקראים, דאף על גב דכתיב בין עיניך, קבלו חז”ל דהיינו למעלה במקום שער כנגד העינים.” עכ”ל[ג]. והב”ט היטב היטב הב”ט בלישנא קדישא דהרב שלחן שלמה והרב קיצור שו”ע ושו”ע הגר”ז (ועוד) דמייתינן לעיל, ובעוד מאחרונים שהזכרנו, שהדגישו מאוד ד”אפילו מקצת” התפילין לא יכולין להיות מתחת למקום צמיחת השערות.
טעמא דמילתא דלא אמרינן רובו ככולו לענין זה
ועכ”פ תורה היא וללמוד אנו צריכים, דאיכא לעיוני למה זה ועל מה זה דלא אמרינן (לדעת כל הני רבוותא דלעיל) “רובו ככולו” במקום הנחת התפילין, וכדקיי”ל בכל התורה, כדגלי קרא גבי נזיר, כמבואר בגמ’ בנזיר דף מ”ב ע”א: “אמר רב אחא בריה דרב איקא: זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא. ממאי, מדגלי רחמנא גבי נזיר, ביום השביעי יגלחנו – הכא הוא דעד דאיכא כולו, הא בעלמא רובו ככולו.” ע”כ[ד]. וא”כ הכא מאי שנא.
ותנא ירושלמאה הגאון האדר”ת זלה”ה בשו”ת מענה אליהו סי’ נ”ו ובספר אדרת אליהו עמ’ קס”א, כתב דלא שייך כלל לומר לגבי מקום התפילין דרובו ככולו, דהמקום הוא “שיעור” שקבעה התורה, ובשיעורים אין אומרים רובו ככולו, ובנה אצלו ציו”ן לדברי החת”ס הידועים דאין אומרים “רובו ככולו” בשיעורים כיון דבעינן רובו “מתוך” כולו[ה]. וכ”כ בשו”ת דברי שלמה שניידר ח”א סי’ י”ט, דאם התפילין מונחים מקצתן מתחת לתחילת מקום צמיחת השער, לא נחשב “רובו מתוך כולו” ולכן לא מהני. עיי”ש. ואולם מפאת קוצר השגתינו, מימר קדישין אלו אינם מובנים כלל, דהרי בשלמא לענין רוב בשיעורים, כאשר יש רוב כזית אין כאן “כולו” לפנינו, משא”כ לענין התפילין ומקום הנחתן הרי כולם לפנינו בשלמות אלא שהניח באופן שיהיה רובו “מתוך” כולו, כך שגם לדברי החת”ס שפיר דמי, וכן הבינו כל האחרונים (גם הסוברים דאין כאן דין רובו ככולו מנימוקים אחרים), דכאן בנידון של מקום הנחת התפילין מקרי “רובו מתוך כולו”, כך שחילוקו של החת”ס לכאו’ איננו טעם לשבח לפסול את הנחת התפילין בנידון דנן.
וא”כ לכאו’ הדרא קושיא לדוכתה. ובכן נאמרו בזה כמה ישובים:
תירוץ א’: יש שהבינו (זכור אזכרנו עוד דבר בשם אמרו, במהשך), דבעצם הדבר שהתורה קבעה מהו המקום להנחה (“בין עיניך”), מזה גופא איכא למילף דבעינן שיהיה דוקא באותו מקום ממש ולא סגי ב”רובו ככולו”. והוא בהקדים, דהנה בענין גדר “ראש ורובו” (די”ל דהוא גופא מדין “רובו ככולו”, אלא דבדבר הנוגע לכל גוף האדם בעינן גם ראשו מלבד רובו מפני חשיבות אבר הראש) מצינו חילוק בזבחים דף כ”ו ע”א, דלגבי קדשי קדשים תנינן: “תנו רבנן, קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. עמד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט, שחיטתו כשרה, קיבל קבלתו פסולה. הכניס ראשו ורובו, כאילו נכנס כולו.” ע”כ, ואילו לגבי קדשים קלים תנינן “אם הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס”. והחילוק מבואר שם בהמשך הסוגיא, דלגבי קדשים קלים דרשינן בבואם אל אהל מועד – עד שיבא כולו. וישנם שני גישות באחרונים, ישנם שהבינו מכאן (כגון בשו”ת אבן שתיה דון יחיא ריש סי’ י”ב ובשו”ת עולת יצחק ציוני ח”ב סי’ א’ ובספר נפש חיה מרגליות על סי’ כ”ז סע’ א’ ועוד), דשמעינן מינה דדוקא לגבי קדשים קלים דישנה דרשה מיוחדת דבעינן “כולו” כפשוטו, אזי הוא דלא אמרינן רובו ככולו, משא”כ בגוונא דאין דרשה, כגון בקדשי קדשים, אמרינן “רובו ככולו”, וכן נמי לגבי תפילין. ומאידך ישנם אחרונים (כגון הגרי”ח זצ”ל בספרו רב ברכות מע’ תפילין) שלמדו מסוגיא זו, דכל עוד שיש דין להצריך “מקום”, לא מהני “רובו ככולו”, ורק לגבי קדשי קדשים דאין צורך ב”כולו”, אזי הוא דסגי ב”ראשו ורובו”, ולכן בתפילין דצריך שיהיה במקום שיער, לא מהני “רובו ככולו”[ו].
ובשו”ת חקל יצחק סי’ י’ אות ו’ ג”כ נקט כדברי הרב ברכות, וחידד יותר את הדברים, דאמנם מה שדרשו חז”ל ד”בין עיניך” הוא מקום שיער אינו פשטא דקרא אלא גזירת שוה כמו שכתב הרמב”ם, אעפ”כ אחרי שיש גז”ש גם דין זה נלמד מאיליו דלא מהני רובו ככולו, דסוף סוף מה שכתוב בפסוק “בין עיניך” לומדים מגז”ש דהכוונה היא למקום שיער, וכל שכן לשיטת הריטב”א דס”ל דדרשת חז”ל ב”בין עיניך” היא פשטה דקרא. עיי”ש.
[ובשו”ת ארחתיך למדני סי’ קי”א אות י’ ג”כ התהלך מדנפיה קרוב לאורח זו, אך הוסיף בזה, דכיון דכתיב “בין” עיניך זוהי הוראה על מיקום מדוייק, וכל כה”ג לא אמרינן רובו ככולו].
תירוץ ב’ (ובו שני תירוצים באותו רוח): ישנם אחרונים שכתבו לתרץ בדרך מחודשת, דלגבי תפילין יש לדרוש את הפסוקים באופן שלומדים שצריכים שכולו יהיה במקומו הראוי ולא סגי ב”רובו ככולו”, כגון:
א. באשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ק סי’ כ”ז סע’ ט’ צידד לומר, דכיון דדרשינן במנחות דף ל”ה מ”וקשרתם” דבעינן “קשירה תמה” (לענין הרצועות שלא יופסקו), לכן הוא דלא מהני “רובו ככולו”, כיון שצריכה להיות הקשירה תמה שיהיה כל התפילין כולו קשור במקומו בשלמות. עכת”ד. והתנבא בסגנון זה גם בשו”ת אבן שתיה דון יחיא סי’ י”ב, בתירוץ הראשון.
ב. בשו”ת עולת יצחק ציוני ח”ב סי’ א’ כתב ליישב (בתירוצו הראשון) עפ”י דברי רש”י במנחות דף מ”ה ע”א ד”ה הויה כתיב בהו, ד”כל הויה עיכובא” בפסוק אחד לבד, וא”כ הכי נמי לגבי תפילין של ראש כתיב “והיו לטוטפות בין עיניך”, דתיבת “והיו” באה לעיכובא דצריכים להיות דוקא “בין עיניך” דהיינו מעל מקום צמיחת השיער. [ובתירוץ השני כתב שם דכיון דלמדין תפילין מנגעים (לדעת רבי יהודה), לומדים ג”כ דלא מועיל רובו ככולו כדקיי”ל לענין נגעים דמה שבמצח אינו מצטרף עיי”ש].
תירוץ ג’: בשבילי דוד סי’ ז”ך סק”ד כתב דאם מקצת התפילין יורדים מתחת למקום שיער, לא מועיל דין “רובו ככולו” מפני שבתפילין יש צורך בכל חלק וחלק שבתפילין, דאם חסר אות אחת או אם חסר צד אחד מהבית הרי זה פסול, ולכן אם מקצת הפרשה או מקצת בית התפילין נמצאים מחוץ למקום הכשר, הוי כ”חסר”. ולכאו’ זו ג”כ כוונת הרב נחל אשכול שעל ספר האשכול ח”ב הל’ תפילין עמ’ צ”ד[ז]. וכן תירץ ביתר הבהרה בשו”ת בית אב”י ח”ב חאו”ח סי’ א’ ד”ה ומה שמביא, והתנבא באותו סגנון ממש במשמרת חיים ח”א ענייני תפילין אות ב’, דרובו ככולו שייך רק בדבר שכל חלק וחלק יש לו חשיבות בפני עצמה, אלא שהצריכה התורה שיעור, דע”ז אמרינן רובו ככולו, משא”כ לגבי תפילין, דמקצת תפילין אינו כלום, דחסר בשם תפילין, וחסר בעצם ה”חפצא דמצוה” ולא רק בשיעור, לענין זה לא שייך למימר “רובו ככולו”. וכ”כ באבן בוחן רוזנבוים ח”ב ב”עניינים שונים” סי’ צ”ט. וכן מביא בילקו”י מהדורת תשס”ד או”ח ח”ב עמ’ ת”י בשם “יש שכתבו לתרץ”.
[ובשו”ת מהרש”ג ח”א חאו”ח סי’ ז’ כתב להשיג על דברות הרב שבילי דוד, דהרי גם לענין טלית וציצית ולולב אמרינן דאם נחסר מן השיעור הוי חסר ובכל זאת אמרינן רובו ככולו עיי”ש. ולפי מה שחידד הרב משמרת חיים הנ”ל, לא קשיא מידי, דשאני חיסרון בשיעור דאינו חיסרון בכל פרט ופרט שבחפץ אלא חיסרון כללי באותו חפץ, וק”ל].
וכדברים האלו כבר כתב בשו”ת אבן שתיה דון יחיא סי’ י”ב בתירוץ השני, והטעים יותר, דגדר “רובו ככולו” הוא דהרוב הוא העיקר והמיעוט נגרר אחריו, כעין דין ביטול ברוב, משא”כ בגוונא שיש למיעוט חשיבות בפני עצמה, אינו מתבטל כלפי הרוב, ולכן לגבי התפילין, שאם יחסר חלק מהתפילין אין כאן תפילין כלל, לא שייך לומר רובו ככולו.
תירוץ ד’: הגר”ח הלוי מבריסק זצ”ל, הביאו בברכת שמואל על קידושין סי’ כ’, כתב לחדש דדינא דרובו ככולו נאמר רק בענינים התלויים במעשה, דכיון שעשה רוב המעשה הלא שם מעשה נקרא על פעולתו ואמרינן דיצא ידי חובת התורה שחייבתו לעשות את המעשה, אבל לא אמרינן דבמציאות הוי כאלו נעשה המעשה כולו, כי המציאות לא נפקא מכלל מציאות, ולכן מאי דאמרינן “רובו ככולו” היינו דוקא דומיא דשחיטת רוב סימנים או דומיא דגילוח הנזיר, דמעשה השחיטה והגילוח הוא המצוה, משא”כ במצוה דאכילה וכיו”ב, כגון אכילת מצה, אין המצוה במעשה הלעיסה כי אם בזה שנכנס לגופו כזית מצה בדרך של אכילה, לכן במקום שהתורה חייבה את האדם או חז”ל חייבו להאדם לאכול כזית אע”ג דאכל רוב הכזית והוי כאלו אכל כולו כלומר שענשה מעשה האכילה מ”מ לא יצא ידי חובה כי במציאות לא נכנס לגופו כזית, ועל זה הדרך גם לענין אכילת איסור דכל שלא אכל כזית שלם לא התחייב. עכת”ד הגר”ח הלוי זלה”ה (בתוספת הבהרה)[ח]. [וכיוון לסברא זו בשו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ כ”ג ד”ה והנה בהך, עיי”ש]. וכתב עפ”ז בספר חידושי בתרא על פסחים סי’ תס”ד, וכן בשו”ת בית אב”י הנ”ל, וכן בשו”ת רבבות אפרים ח”ח סי’ רי”ג, דהכי נמי נימא לענין תפילין, דכלפי מקום ההנחה לא שייך כלל לדון דינא דרובו ככולו, דהמקום הוא מציאות ולא מעשה[ט].
ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ה סי’ י”ג כתב קרוב סברא זו, אך מבלי לחלק בין “מציאות” ל”מעשה”, אלא חילק בין “מעשה” ל”אינו מעשה”, והוא, דלגבי תפילין של ראש כתיב “והיו” לטוטפות בין עיניך, והיינו שאין מעשה ההנחה גדר המצוה, אלא גדר המצוה הוא שהראש צריך שיהיה עליו תפילין, ולכן לא שייך בזה “רובו ככולו” כיון שרובו ככולו הוא רק כלפי “מעשה”. עיי”ש.
תירוץ ה’: ובאבן יעקב מעסקין בחלק השו”ת שבסוף חגיגה סי’ י”ז כתב לתרץ, דכיון שבתפילין של ראש הצריכה התורה שיהיו ד’ בתים, א”כ לא שייך “רובו ככולו” כי יחסר מן המנין. עכ”ד [וצע”ק דהרי הנידון שם הוא כאשר התפילין יורדים מעט מתחת למקום גידול השיער, וא”כ לא יחסר בית מן הבתים, אלא בכל בית ובית יחסר מעט, ונימא ביה רובו ככולו בכל בית ובית. ונראה קצת מלשונו של הרב אבן יעקב, דכוונתו רצויה לומר דכל שהקפידה התורה על מנין, לא אמרינן רובו ככולו. וסברא זו מחודשת קצת וצריכה ביסוס. וראה שם מה שהקשה על עצמו מדין מנין הדיינים בסנהדרין דאמרינן רובו ככולו, עיי”ש].
תירוץ ו’: ובספר ברכת מרדכי (להגרב”מ אזרחי שליט”א) על משמרת חיים ענייני תפילין אות ב’ כתב ליישב, דבמציאות אינו נכון לומר שחלק מהתפילין מונחים על גבי המצח (כלומר שלא במקום שיער) וחלק (רובו) של התפילין מונחים על גבי שיער, אלא התפילין (שהוא חפץ אחד, תפילה של ראש) מונח (כלומר נשען) גם על המצח וגם על מקום שיער. ולכן באמת אפי’ החלק העליון של התפילה של ראש, אינו מונח על מקום שיער (לחוד), אלא מונח גם כן על המצח, כי התפילה כולה כאחד נשענת על כל השטח שהיא מונחת עליו. וכיון שאין כאן הנחה על מקום שיער לבד, וממילא לא מהני הנחה כזו, ולא שייך כלל בזה לדון מצד “רובו ככולו” כיון שכל התפילין בכללותם נמצאים “גם” על המצח. עכ”ד.
תירוץ ז’: בקהילות יעקב קנייבסקי על סוכה סי’ א’ כתב להגדיר דינא ד”רובו ככולו”, וז”ל: “והגדר בזה הוא, כשדנין על “דבר אחד” מה הוא, אזלינן בתר רובו, וזהו דין רובו ככולו, כגון בסימנים שדיינינן אם הם שחוטים או לא, אזלינן בתר רוב הזימן, ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שדיינינן עליה בשלמותה אם היא גדורה או לא, אזלינן בתר רובא, וכשרובו גדור מחשבא החצר גדורה, וכיו”ב בשאר דוכתי דאמרינן רובו ככולו היינו כשדנין על “דבר אחד” מה הוא ומה טיבו. אבל בדברים נפרדים, לא שייך כלל רובו ככולו, דמה ענין זה לזה אחרי שהם דברים נפרדים ואינם שייכים זה לזה וכו’.” עכ”ל [ועפ”ז מיישב שם מדוע דין “ביטול ברוב” הוא דין בפני עצמו הנלמד מ”אחרי רבים להטות”, ואינו מדין “רובו ככולו”]. וכתב עפ”ז בשו”ת עדות משה ח”א חאו”ח סי’ י’, דהכי נמי לענין מקום הנחת התפילין, התפילין וראשו של האדם הם שני דברים נפרדים ולא דבר אחד, ולכן לא שייך לדון שהחפצא של התפילין יהיו נחשבים כמונחים במקום הכשר שבראש מדין “רובו ככולו”. עכ”ד. [ויש מקום לחלק קצת לפקצ”ד].
תירוץ ח’: ואנא עניא בעניותא אענה חלקי אף ענ”י. הנה מודעת זו מה שיש לחקור בדין “רובו ככולו”, האם פירושו שנחשב שהמיעוט נהפך להיות כמו הרוב (וכפשטות הלשון “רובו ככולו”), או דילמא פירושו דסגי ברובו ולא איכפת לן מן המיעוט (והיינו דדין “רובו” כדין “כולו”, ולא ש”רובו ככולו” כפשוטו). ויש להרחיב בזה טובא ואכמ”ל. [ובאבי עזרי תניינא פ”ז מהל’ חמץ ומצה הל’ ט’ כתב גדר שלישי, דהרוב הוא הכל, ולכן לגבי שיעור כזית גם אם הרוב הוא הכל מ”מ אין באותו רוב כזית, עיי”ש]. והנה אי נימא כהצד הראשון, א”כ בעל כרחין דדין “רובו ככולו” הוא גזירת הכתוב בעלמא, דגלי לן קרא חידוש גדול לגבי גילוח נזיר, דאם איכא רובא, הכל נחשב כמו הרוב. אך אי נימא כהצד השני, דבאמת אין כוונת התורה שהכל נהפך להיות כמו הרוב, אלא רק דסגי ברוב ולא איכפת לן מן המיעוט, א”כ אין בזה גזירת הכתוב אלא ילפינן מנזיר גדר וסברא לכל התורה, והוא[י], דכאשר רצון התורה בדבר מסויים, אם יש רוב מספיק לתורה בזה, כביכול מתרצה התורה ברוב (פרט למקומות שיש גילוי שצריך דוקא “כל”). ולכן אם גילח רוב שערות של הנזיר, מתרצה התורה בזה (ולזה יש צורך במקרא לומר דשאני הכא), וכן אם שחט רוב סימנים (דמצוה לשחוט), התורה מתרצה במה שהרוב שחוטים. משא”כ אם רצתה התורה טבילה במקוה, לא שייך לומר רוב מ’ סאה ככולו, דהרי אין חפץ התורה שיהיו מ’ סאה במקוה אלא חפץ התורה שתהיה טבילה, ולטבילה צריכים דבר שנקרא מקוה והוא בור שיש בו מ’ סאה, ולכן אפי’ חסר קורטוב פסול דלא שייך בזה רובו ככולו, דכאמור אין חפץ התורה בעצם קיום המקוה (דאילו תהיה מקוה מפוארת שלעולם לא יטבול בה אדם, אין לתורה שום ענין בה, כי הענין הוא הטבילה, והמקוה הוא רק כלי לטבילה). וכי תימא דלפי הגדרה זו היה צריך להיות מספיק לאכול רוב כזית, כי מתרצה התורה ברוב, זה אינו, ד”כזית מצה” דומה למקוה, שהוא כלי לקיום המצוה שהיא לאכול מצה, וכשם ש”טבילה” פירושו טבילה במקוה שיש בה מ’ סאה כך “אכילה” ביארו לנו חז”ל שפירושו לצרוך כזית בכדי אכילת פרס [ואה”נ אילו היתה המצוה “לאכול כזית” היה מספיק רוב כזית, דהתורה מתרצה ברוב, אך כיון שהמצוה היא “לאכול” סתם, ואכילה הגדרתה “כזית”, לכן לא מספיק פחות מכזית]. ומעתה לענין התפילין שיורדין מתחת למקום צמיחת השערות, לא יועיל בזה “רובו ככולו”, דהרי רצון התורה הוא בהנחת תפילין, אלא שקבעה מקום היכן תהיה ההנחה, ולא שייך לומר שהתורה מתרצה בכך שמניח ב”רוב” מאותו מקום, כי אין חפץ התורה בעצם “המקום” כי אם בהנחת התפילין. [ולהמחשת ההבנה בזה, אילו היה מצוה לכסות את מקום גדילת השערות ע”י תפילין, אה”נ היה מספיק רוב המקום, כי חפץ התורה בכיסוי המקום וממילא מתרצה ברוב כיסוי המקום, ובכה”ג לא היתה “הנחת” התפילין אלא כלי ואופן לקיום מצות הכיסוי]. שוב בינותי דיתכן דכעי”ז התכוין בשו”ת דברי יציב ח”א חאו”ח סי’ כ”ג, שבין יתר הסברות כתב שם (ד”ה ולפ”ז כשאמרה) דכל שהוא דרך ציווי, כגון “ולטוטפות בין עיניך”, בעינן שיהיה בדוקא כולו ולא סגי ברובו, משא”כ בדברים שהם תנאי בקיום המצוה, לענין זה קיי”ל רובו ככולו, עיי”ש [אלא דלפי דברינו אין צורך להגיע לעצם הכח של ה”ציווי” (וממילא אין צורך ב”דרך” ציווי), אלא הענין הוא במה “רצון” התורה, אלא דאה”נ אין לנו גילוי על “רצון” כי אם ע”י ציווי][יא].
בענין החלק שעומד באויר
עוד רגע אדבר דאכתי יש לעורר על חילוק בכל זה. דהנה המוכחש לא יוכחש דכיון שהתיתורא של התפילין הינה ישרה, ואילו קרקפתא דגברא הויא כמראה הקשת אשר יהיה בענן, המציאות היא שחלק מהפילין עומדין באויר ואינם נוגעים כלל בראש האדם. ומקום יש בראש לומר דעד כאן לא הקפידו הפוסקים אלא לגבי מה שמונח בפועל על ראש האדם, ולא על החלק שבאויר, דלא מבעיא לפי תירוצו של הרב ברכת מרדכי הנ”ל (שכתב דהא דלא אומרים “רובו ככולו” לענין מקום הנחת התפילין, דהוא משום שגם ה”רוב” ג”כ נשען על החלק שנמצא על המצח שלא במקום שיער) דלפי דבריו בודאי מסתברא דבכה”ג אמרינן “רובו ככולו” להכשיר את ההנחה, אלא אף לפי התירוצים האחרים הנ”ל לא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא לומר, דאף בלא דינא ד”רובו ככולו”, ליכא קפידא לגבי החלק שעומד באויר, והוא יען כי דין “מקום ההנחה” הוא רק כלפי מה שמונח ולא כלפי מה שעומד באוויר, דמה שעומד באויר באמת נשען על מה שמונח, ומה שמונח הרי מונח במקום שיער. וכ”כ בשו”ת דבר יהושע ח”ד סי’ י”א, ועיקר חיליה מהגמ’ בקידושין דף כ”ו דמבואר דמרגניתא המונחת ע”ג מחט שנעוץ על קרקע כל שהוא, נחשבת המרגלית כמונחת על אותו קרקע אע”פ שהיא גדולה יותר מהקרקע, כיון שנשענת באמצעות המחט שהוא בגודל הקרקע, וק”ל.
[ועפ”ז כתב הרב דבר יהושע שם ליישב מנהג הגה”ק השר שלום מבעלזא זלה”ה (ואחריו כל אדמור”י בעלזא, הגאון מהרי”ד זלה”ה, והגאון מוה”ר אהרן מבעלזא זלה”ה) שמקפידים בדוקא להניח את התפילין של ראש באופן זה שחלק קטן עומד באוויר מעל המצח שלא במקום גידול השערות. והבין שם הרב דבר יהושע, דבהוראה זו חולקים על הט”ז שכתב דגם התיתורא צריכה להיות במקום שיער, ואולם הרשות נתונה לומר דאף הט”ז לא כתב אלא לגבי תפילין המונחים באופן שהתיתורא נוגעת במצח, משא”כ כיום שהתפילין הם גדולים והתיתורא עומדת באויר, אף הט”ז אפשר כי יוד”ה יוד”ה בזה. וראה גם בשו”ת בירורי הלכה אייזנברגר ח”א סי’ ה’ עיי”ש].
ובכן ניתן לדייק מדברי כמה אחרונים קדמונים ז”ל דהחלק של התפילין שנמצא באויר, אינו בכלל הקפידא דמקום השער. דהנה בעל שו”ת גינת ורדים בספרו גן המלך סי’ קנ”ג נתקשה בדברי רש”י בעבודה זרה דף מ”ד ע”א ד”ה מקום, דנקט דמה שאמרו חז”ל דמקום יש בראש לשני תפילין היינו רוחב שני “רצועות”, וצ”ע כיצד אפשר להניח שני בתי תפילין במקום המצומצם של שתי רצועות (ובאמת מכח קושיא זו כתב בהגהות הב”ח על דברי רש”י שם דצ”ל שני “קציצות” ולא שני “רצועות”), ומזה כתב הרב גן המלך דיש ללמוד שאין צורך להניח את התפילין של ראש באופן שיהיה מיושב ומושכב על הראש, אלא אפשר להניחו באופן שיהיה מכוון כלפי האוויר (כלומר שהרצועות יהיו מהודקות היטב באופן שרק החוד של החלק האחורי של התיתורא נוגע בראש ואילו שאר בית התפילין עומד באויר). עכ”ד. וחזינן דפשיטא ליה להרב גן המלך, דדין מקום ההנחה נאמר רק לגבי החלק שנוגע בראש, משא”כ מה שעומד באויר אינו בכלל אותם הדינים. ואף הגאון מהר”י אירגאס זלה”ה שמשיג עליו בשו”ת דברי יוסף סי’ ס”ג, וכתב שהתפילין צריכים להיות מונחים ומושכבים על הראש כדמוכח מדברי שאר הראשונים, לא כתב לערער על עצם ההנחה דמה שעומד באויר אינו בכלל קפידא דמקום ההנחה, אלא חלק על הנקודה שהתפילין צריך להיות מונח ומושכב, ולכן נצרך לפרש דמקום יש בראש לשני בתי תפילין מלאים וכמו שכתב להדיא הרא”ש ז”ל דמקום יש בראש לשני תפילין כולל מעברתא ותיתורא, עיי”ש. ונ”מ לכאו’ דאם מניח ומשכיב את התפילין ובכל זאת יש חלק שבולט ונמצא באויר, ואינו נמצא במקום הראוי להנחה מחמת שנמצא מעט כלפי המצח ולא למעלה, לית לן בה[יב]. [ובשו”ת שואל ומשיב מאזוז או”ח סי’ ב’ (בתשובת רבו הגאון מוהר”ר אברהם כהן זלה”ה) כתב לתמוה על הרב גן המלך הנ”ל ממה שכתבו כל הפוסקים שהתפילין צריך שיהיה מונח עד מקום צמיחת השיער ולא מתחת לזה. וכ”כ בספר שער הגן להגר”ד ברדא שליט”א סי’ קנ”ג. ולאור האמור סרו מהר כל התמיהות, כי כאמור גם הרב גן המלך מודה ואזיל דמה שמיושב ומושכב צריך שיהיה מונח במקום שער, אלא דמחדש דאין צורך שיהיה מיושב ומושכב, והאחרונים הרי עסקו לענין תפילין מיושבים ומושכבים כמצוי, דהרי קשה מאוד לתפוס את התפילין שיהיה עומד באויר באופן שדיבר עליו הרב גן המלך. ומ”מ אמת נכון הדבר דבעיקר מה שחידש בגן המלך דאין צורך שהתפילין יהיה מיושב ומושכב, דפליגי עליה כולהו רבוותא דרבנן, ואכמ”ל]. וראה מש”כ בזה בשו”ת לבושי מרדכי תניינא סי’ י’ אות ג’ וד’, עיי”ש.
ובאשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ק סי’ כ”ז סע’ ט’ צידד בזה סברא נוספת (ואפשר דזה ג”כ נימוקו של הרב גינת ורדים הנ”ל), דהחלק שבאויר יש לשייך אותו לראש בקו אופקי, כך שאם הקו אופקי מתחבר למקום שיש שערות, אע”פ שאילו היינו מושכים קו עם התיתורא היה נופל במצח, שפיר דמי (וקולא זו היא פחות רחבה מהקולא שכתבנו לעיל, דעכ”פ החלק האווירי צריך להיות מכוון ע”י קו אופקי כנגד השערות, וכאמור יתכן דדוקא באופן זה הוא דהתיר הרב גינת ורדים הנ”ל). אך סיים הרב אשל אברהם דיש להחמיר גם בזה, משום דיש בזה גם ספק חשש לומר דהאוויר הוי חציצה בתפילין, וא”כ שיהיה לכל הפחות מונח ע”ג מקום של שערות ולא נקל ב’ קולות ביחד. עיי”ש.
וידי”ן ידי”ן הגרר”מ שעיו שליט”א בשו”ת מחקרי ארץ ח”א סי’ י”ג אות ג’ כתב להקל אם התיתורא (ולא חלק מהבית) עומדת באויר כנגד המקום שאין שם שיער, אך טעמו מדין “רובו ככולו”, עיי”ש.
וזאת עולה מן המדב”ר (מסקנה)
הואיל ומצוה התפילין היא מצוה דאורייתא, ומצוה יקרה, העיקר בזה להחמיר להניח את התפלה של ראש באופן שיעמוד כולה (גם התיתורא וגם החלק שעומד באוורי) על גבי מקום צמיחת השער. ולא עוד אלא דהשל”ה כתב דראוי לעשות בזה סייג, שיהיו נראים מקצת שערות בין סיום התפילין לבין מקום תחילת צמיחת השערות, וסימנך “וסביביו נשערה מאד”. וכ”כ בשלחן שלמה סי’ כ”ז אות ז’, מחשש שיירד מעט דבזה יפסל. וכן במעשה רב אות כ’ מובא בשם הגר”א דכל מה שהוא בגובה הראש יותר הרי זה משובח עמו[יג]. וכן בארחות חיים כהנא סי’ כ”ז סק”ו בשם מוהר”ר אליהו פוסק זצ”ל דכיון שאי אפשר לצמצם, מוכרחים להניח מקצת מקום שיערות מתחת לתיתורא. וכ”כ להדר בשו”ת יחוה דעת ח”ה סוס”י ג’. ובשו”ת אורח משפט הכהן חאו”ח סי’ ה’ (וכן בסוף מאמר כליל תפארת שבספרו חבש פאר הנדמ”ח עמ’ מ”ח) צידד דיש בזה צורך מן הדין משום מראית העין, שיהיה ניכר לכל שהתפילין מונחים במקום הראוי, כמו שמצינו לענין ציצית באו”ח סי’ י’ סע’ ח’, וכל שכן בתפילין שהוא צריך להיות לאחרים “לאות”, עיי”ש.
ועכ”פ מי שרואה שחבירו הניח מקצת התפילין על מצחו, אם מה שיוצא מחוץ למקום צמיחת השערות הוא רק מה שעומד באוויר, כשענ”י לעצמי לבי נסב”ר לומר דאין חיוב להעיר לו על זה (אע”ג דבעלמא כתבו האחרונים[יד] דיש להזהיר את המון העם שידקדקו להניח במקום צמחית שער כדין), דבכה”ג אית לן כמה ספיקי, דשמא אמרינן “רובו ככולו” (כדעת כמה רבוותא דמייתינן לעיל), ואתמ”ל דלא אמרינן הכי (כדקיי”ל מעיקר הדין), שמא דין מקום ההנחה נאמר רק לענין הקציצה ולא לענין התיתורא (וכדעת כמה אחרונים שהובאו לעיל), ואתמ”ל דאף התיתורא בכלל, שמא מה שעומד באוויר ולא נשען על הראש אינו בכלל דיני “מקום” ההנחה (מכמה טעמי תריצי שהוזכרו לעיל). ואף גם זאת חזי לאיצטרופי, דכתב לצדד בתורת חיים סופר על השו”ע סי’ כ”ז סק”י (כישוב להנהגת אביו הגאון בעל שו”ת מחנה חיים זלה”ה), דהיכא דהתפילין הם גדולים באופן שיש שיעור מספיק בחלק שמונח מעל צמיחת השערות, לית לן בה שחלק יוצא מתחת למקום צמחית השערות (ויש יותר מקום לדבריו בנוגע לתיתורא המיותרת, דיש לטוען “דל מהכא”, ומ”מ כל זה רק לסניף בעלמא כי הרב תורת חיים גופיה הרגיש בדבר דלא נראה כן מדברי כל האחרונים).
[א] ובענין זה של הזוויות, כ”כ מהר”מ אריק זלה”ה בעל שו”ת אמרי יושר שבחשוון תרפ”ה פירסם “קול קורא” להזהיר על זה, כמובא בשו”ת ארץ צבי פרומר ח”א סי’ י”ב אות כ”ב. וכ”כ במסגרת השלחן שעל הקיצור שו”ע סי’ י’ סק”ו. ומיהו בשו”ת צור יעקב ח”א סי’ קס”ג כתב להקל לענין הזויות, וכ”כ בשו”ת פתחא זוטא סי’ א’. ובספר בירור הלכה זילבר תליתאה או”ח סי’ כ”ז כתב דכיון שהמשנ”ב העתיק את דברי הרב שלחן שלמה בנוגע למקום הנחת התפילין והשמיט את מה שכתב לענין הזויות, משמע קצת דס”ל להקל בנוגע לזויות (ואינו מוכח), עיי”ש. והבט וראה בלקט הקמח החדש סי’ כ”ז סקפ”ח עיי”ש.
[ב] ועיין שבילי דוד באו”ח סי’ ז”ך סק”ד שדחה את הראיה מדברי הט”ז הנ”ל.
[ג] איברא די”ל על דרך הדוחק, דאמנם נראה כ”דרך הקראים” מצד צורת ההנחה שהניח מקצת התפילין על המצח, מ”מ יצא ידי חובה כיון שסוף סוף הרוב היה במקום שיער וקיי”ל רובו ככולו. וכן הבין בשו”ת מחקרי ארץ ח”א סי’ י”ג אות ג’ בדעת החיי אדם עיי”ש. ובספר זיו משנה (מבעל שו”ת תפארת זיו הנ”ל) בפ”ד מהל’ תפילין סק”א כתב להרחיק עוד יותר כוונת החיי אדם בחומרתו, וז”ל: “ודאי איירי באם מניח במתכוין מקצתו על המצח כדי לקיים בין עיניך ממש, ולכן שפיר יש מקום לסברתו לומר דגם זה הוה מדרך הקראים, אבל בנשמט מאליו מקצתו שלא במתכוין, בודאי גם הוא מודה דלא שייך בזה דרך הקראים כלל כיון שאינו מכוון לדרכם כלל, וכיון שאין בזה דרך הקראים, בודאי יצא יד”ח המצוה כתיקונה בדיעבד על כל פנים כיון דרובו מונח במקום תפילין.” עכ”ל.
[ד] איברא דבשיטה מקובצת בנזיר שם מייתי שיטת רבינו עזריאל, דמה שכתוב בגמ’ “הא בעלמא רובו ככולו” היינו רק כלפי דיני פאת הזקן, משא”כ לגבי שאר כל התורה כולה לא אמרינן “רובו ככולו” כי אם באותם המקומות שיש גילוי במקרא. [ועיין שו”ת בנין ציון סי’ ק”פ שנקט שיטה זו לעיקר הדין, פרט לאופנים שהרוב מתנגד למיעוט עיי”ש]. ומיהו אין כן רוח שאר הראשונים בכמה דוכתי ואכמ”ל.
[ה] והוא בשו”ת חת”ס ח”א חאו”ח סי’ ק”מ, וז”ל: “הגאון מהו’ שלמה קלוגר נ”י מבראד הקשה לי זה כמו ירח ימים אהא דמפלפל ש”ס [סוכה ה’ ע”ב] אי פסוק כולו לשיעורים נאמר הא הוה שעורים וחציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. ומאי קושיא, הא אי לאו הלכה למשה מסיני הוה אמינא בשיעורים רובו ככולו, אבל אתי הל”מ דלא אמרינן בשיעורים רובו ככלו והטובל במ’ סאה חסר קורטוב לא עלתה לו טבילה והאוכל כזית פחות כל שהוא [אינו] לוקה ואינו יוצא ידי חובת מצוה. [ע”כ קושיית מהרש”ק, כלומר דפשיטא ליה דהוה לן למימר רובו ככולו בשיעורין דמצוות, ומוכח מהגמ’ דגם לא ילפינן מהלכה למשה מסיני לאפוקי מן דא]. ולפע”ד לא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו, דמסנהדרין ילפינן דבעינן רוב מתוך כל, אבל אם לא נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום, וה”נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב, אבל כלו בפנינו, כגון עשרה הוה עדה לדבר שבקדושה ואם ז’ מהם לא שמעו קדיש וברכו נמשך המיעוט אחר הרוב, אבל אם רק נתוועדו ז’ לא אמרינן דבר שבקדושה, וכבר נתעורר מזה הרב המאירי, וכן הצבור רוב שחטאו מביא המיעוט עמהם פר בהוראה, וכן לענין טומאה וטהרה בעשיית פסח, וכן חיות שמיעוט סימנים נגררים בתר רוב דנפק חיותא, וכן בכל דוכתא, אבל לאכול פחות מכשיעור או לטבול בפחות מכשיעור ולימא רובו ככולו, לא שמענו, אה”נ אי איתא כאן מ’ סאה ורובו כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר הרוב, אבל חסר קורטוב אינו טובל, כנלענ”ד.” עכ”ל החת”ס. וכהיסוד הזה כבר מבואר בשו”ת מהרימ”ט ח”א סי’ ח”ן עיי”ש. וכ”כ מהר”י ענגיל בלקח טוב כלל י”ב אות ג’, ובעוד אחרונים חביבים ז”ל. [וראה מה שתמהו על החת”ס בשו”ת שם אריה חיו”ד סי’ י”ג ובשו”ת בית שערים או”ח סי’ קס”ד וקס”ה, וי”ל. ועיין שו”ת להורות נתן ח”ב יו”ד סי’ ע”ג אות ג’].
[ו] איברא דלכאו’ מצינו וליתן בכמה דוכתי דנאמר בהם דין “ראשו ורובו” אף כלפי המושג של “מקום”. וכגון לגבי ישיבה בסוכה, דאע”ג דקבעה התורה מקום (“בסוכות” תשבו שבעת ימים), אמרינן בסוכה דף ב’ ע”ב,, דאם שלחנו בתוך הסוכה לכו”ע סגי במה שהאדם עצמו ראשו ורובו בתוך הסוכה. [אלא דאיכא דמדחי, דשאני התם דסגי ב”כעין תדורו” ואין צורך שיהיה כולו בתוך הסוכה, כלומר לא מפני ש”רובו ככולו” הוא דסגי ב”ראשו ורובו”, אלא מפני שאין צורך ב”כולו”]. וכן לגבי הוצאה בשבת, דילפינן בעירובין דף י”ז ע”ב מ”אל יצא איש ממקומו” (ודורשים אל “יוציא”), דעכ”פ שמעינן מקרא דאיכא קפידא על “מקומו”, ובכל זאת מצינו בעירובין דף כ’ ע”א: “תנן התם, לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה”. [אלא דהכא נמי יד הדוחה נטויה, דאין צריך שיהיה גדר “כולו” באותו רשות, אלא כיון שכוסו נמצא באותו רשות שבו נמצא עיקר גופו, ממילא אין כאן העברה מרשות לרשות, אע”פ שחלק מהאדם כן נחשב שנמצא ברשות אחרת. והכן מצינו נמי לאידך גיסא, דלא אמרינן “רובו ככולו” בהעברה מרשות לרשות, בשבת דף צ”א ע”ב: “קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ – פטור, עד שיוציא את כל הקופה.” ע”כ. אלא דגם מזה אין אות ומופת לומר דלא אמרינן “רובו ככולו” כלפי “מקום”, דשאני מלאכת שבת דבעינן מעשה של ממש כדי שיחשב מלאכה (ובפרט לענין הוצאה שהיא מלאכה גרועה), וא”כ נהי במבחינה דינית נחשב כאילו כל הכלי בחוץ, מ”מ כיון שבמציאות לא עשה מעשה להוציא כי אם חלק מהכלי הרי שחסר בחשיבות המעשה של המלאכה ועל כגון דא לא מתחייב]. ויש להרחיב את היריעה טובא בעניינו אלו, ואין הפנאי מאפשר.
[ז] דשם בעמ’ צ”ב נשאל בענין המקילין שיהיו מקצת התפילין על המצח, ולאחר שהאריך בענייני “רובו ככולו”, מסיק שם בעמ’ צ”ד דיש להשוות היכא דחלק מן הפרשה נמצאת שלא במקום תפילין (כלומר שלא על הראש מעל מקום גדילת שיער, דעל זה נשאל, וכוונתי בזה לאפוקי שבא להשיב על נידון אחר המצוי באחרונים ואכמ”ל), להיכא דנחסר מכתיבת חלק מהפרשה, עיי”ש היטב.
ועוד יש ללמוד מתוך דברי הרב נחל אשכול שם תירוץ נוסף (אם כי לא לכך נחת), והוא, דהנה שיטת רבינו יונה והרשב”א והר”ן והריטב”א והרא”ש והמאירי, דיש דין חציצה בתפילין דומיא דבגדי בהונה דכתיב “על בשרו”, כי לגבי תפילין של יד כתיב “על ידך”, ומקשינן תפילין של ראש לתפילין של יד, והנה בבגדי כהונה מצינו דחייץ אפילו מיעוטא דמיעוטא, וא”כ הכי נמי לענין תפילין אי איכא מיעוטא דאינו על המקום צמיחת השיער לא גרע מחציצה דחסר בתורת “על ידך”. וראה ג”כ בשו”ת לבושי מרדכי קמא סי’ י’ אות ג’, שכתב דכיון שכתיב “על” לגבי תפילין, לכן בין בתפילין של יד בין בתפילין של ראש לא מהני “לבוד”, כי צריכין להיות מונחין בדיוק במקומן, עיי”ש, והכי נמי דכוותיה. [וראה בספר מחשבות בעצה חאו”ח סי’ א’ הנ”ל מה שכתב לדחות בזה].
[ח] ואולם בספר חידושי הגרז”ר בענגיס זלה”ה ח”ב סי’ ס”ז אות נ”א כתב בשם הגר”ח הלוי זצ”ל גדר אחר לגמרי, בין דבר המסוים לדבר שאינו מסוים עיי”ש באורך. ועכ”פ לפי הגדתו שם, יש ג”כ ליישב הא דלא אמרינן “רובו ככולו” בתפילין, בדרך הדומה למה שכתבנו לעיל בשם הרב שבילי דוד, והבן.
[ט] וע”ע בבית אב”י דמייתי תירוץ נוסף עפ”י דברי התוס’ בזבחים דף צ”ה, עיי”ש, ולא הזכרתיו בפנים יען כי אחר נשיקת עפרות רגלי הגאון בית אב”י זלה”ה,דברי התוס’ אמורים רק לענין בדים, דדרכן בהכי, משא”כ בשאר מידי, ותדע, דאי לא תימא הכי גם ברוב סימנים דשחיטה נימא הכי ולא יהיה דין רובו ככולו, וכן נמי בשאר כל דוכתי דמוזכר בש”ס דינא דרובו ככולו, וקצרתי.
[י] במבט ראשון יראה דהגדר דלהלן הוא כגדרו של הגר”ח הלוי הנ”ל, אך אין הדבר כן כי הגדרתו של הגר”ח הלוי היא החילוק בין “מציאות” (שמציאות אי אפשר להפוך מ”רוב” ל”כל”) לבין דבר שאינו מציאות (מעשה), ואילו הגדר דלהלן הוא גדר אחר לגמרי, דאינו תלוי כלל במציאות או מעשה, ואיכא גם כמה נפקותות, והבן.
[יא] ועכ”פ יש לדעת דמאי דכתיבנא בעניותין (וכן מה שכתב בגודלו הרב דברי יציב) י”ל דאינו דוקא כלפי מצוות, אלא גם כלפי עבירות, דהתורה מקפידה גם על “רוב” של הדברים שאינה חפצה בהם, משא”כ דבר שהוא “תנאי” ל”קיום” העבירה, לא שייך בזה רובו ככולו כיון דאין הקפידא על עצם התנאי כי אם על העבירה עצמה, וק”ל.
[יב] ונהי דמלשון הרב דברי יוסף שם בסוף הסימן (ובפרט במילי דהעתיק הגחיד”א בברכ”י ובקשר גודל) משמע לכאו’ דקפידא ד”מושכב ומיושב” היא רק כלפי הקציצה, משא”כ לענין התיתורא (ואע”פ כן כתב דהתיתורא צריכה להיות מונחת מתחילת מקום גדילת השיער), וא”כ לפום ריהטא היה ניתן להבין דאע”פ שהתיתורא נשארת באוויר מחמת שהראש הוא מעוגל, צריכה היא להיות מכוונת כנגד מקום גידול השיער, הא ליתא, דהרי סיים שם הרב דברי יוסף בזה”ל: “באופן שכל התיתורא והמעברתא יהיו מונחים ומיושבים על הראש” עכ”ל, אלמא דגם לענין התיתורא מצריך דין שכיבה, ועל זה הוא שכתב דצריך שתהיה מונחת מתחילת מקום צמיחת השער, ואה”נ אם מחמת עיגול הראש ישנו חלק מהתיתורא (ואולי אפי’ מהציצה) שעומדים באויר בעל כרחין, על זה לא נאמר הדין דבעינן מקום שער.
[יג] בשמנ”ב סי’ כ”ז סקל”ג נקט דנימוקו של הגר”א הנ”ל היינו כסייג שלא ישמט למטה למצח עיי”ש, ואולם בגהות מהגרנ”ה על ספר מעשה רב הבין דטעמיה דהגר”א היינו כדי לאפוקי מהצדוקים, עיי”ש.
[יד] שבט מוסר פרק כ’ אות כ”ז. שלחן שלמה סי’ כ”ז אות ז’. דעת קדושים שם סק”ב. חסד לאלפים סי’ כ”ז סע’ ז’. סולת בלולה בענייני תפילין שלפני סי’ כ”ה דף ח’ ע”א. בן איש חי ש”ר פרשת חיי שרה אות א’. ערוך השלחן סי’ כ”ז סע’ כ’. יפה ללב ח”ב סי’ כ”ז אות ב’. מאסף לכל המחנות סי’ כ”ז סקס”ז. האדמו”ר ממונקאטש זלה”ה בספרו אות חיים ושלום סי’ כ”ז סוסקט”ו. ועוד.
