מכרתי את המצוות שלי וקניתי את העבירות של חברי, האם המקח חל?

מקורות ונימוקים:

אין תוקף למכירת עוונות

כתב רב האי גאון בתשובה הנדפסת בשו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ ק”א) וזה לשונו: מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא בתורה ותהיה זכות הקריאה לו, דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה, והלא הכתוב אומר “צדקת הצדיק עליו תהיה”, וכן הוא אומר “ורשעת הרשע עליו תהיה”, כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שיישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה, אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה. מבואר בדבריו כי לדעתו עניין מכירת מצוות וקניית עוונות דין אחד להם, וכשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו” ואין שייכות למכירת עוונות.

כן כתב בשו”ת מחנה חיים (ח”ב חו”מ סי’ כ’) להגאון רבי חיים סופר זצ”ל תלמיד מרן החת”ס זצ”ל, שנשאל לגבי עני שקנה מאיזה עשיר את כל העבירות שעבר מעודו עד היום ההוא, והעני חוזר בו. והשיב, לא שמענו מעולם שיהיה קניין כזה תופס, והביא דברי הגאון מלעמבערג שודאי לא מועיל מכירת העבירות כי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אלא שדחה ראייתו לפי שיש קניין לכנוס תחתיו לעונש, כמו הגורם תקלה לחבירו שנכנס תחתיו לעונש, וכמ”ש רש”י פ’ מטות עה”פ “ונשא את עונה”.

אך לענ”ד ראיית הגאון מלעמבערג במקומה עומדת, כי הנה בקידושין (מג.) איתא דאפי’ את”ל דשמאי סובר דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין ויש שליח לדבר עבירה, מודה שמאי באומר לחבירו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ומדאמר שלא מצינו בכל התורה, משמע שבשום אופן לא מצינו כן, ולדברי המחנה חיים מצינו. ואת”ל דאין למדין מן הכללות ואפי’ במקום שנאמר בו חוץ (קידושין לד.), מ”מ מדברי התוס’ שם (מג.) שהקשו שמצינו במעילה, משמע שסוברים שלא מצינו כן בשום מקום.

ובלא”ה יש ללמוד שגם מדין מקח וממקח לא יועיל, שהרי בגמ’ מבואר שאפי’ שליחות שבכל התורה מועיל, ולשמאי אפי’ לדבר עבירה, אפ”ה ס”ל שהיכן שהשליח נהנה הרי זה מבטל לשליחות דאורייתא, א”כ למה שלא יבטל מקח דאורייתא, שהסברא נותנת שהשליח מתחייב ולא המשלח, וזה שבא לקנות אח”כ ודאי גרע ממשלח לפני המעשה, שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו.

ועכ”פ לדינא גם המחנה חיים הסכים שודאי אין מכירת עוונות לחבירו תופסת, לפי שאמרו חז”ל בשבת (נה.) אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון, אין מיתה בלא חטא דכתיב “הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעוון האב, ואב לא ישא בעוון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה”. אין יסורין בלא עוון דכתיב “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם”, (ויעויין שם בתוס’ ד”ה ש”מ, דאין ייסורין בלא עוון לא איתותב). והוסיף עוד שכבר נודע שהעבירה פועלת כתמים בנפש האדם כדכתיב “עונה בה”, והיאך תועיל מכירת העוונות, הלא נחתם כבר העוון בבעליה עד שבא תמרוקיה כפי ראות עין עליון, ואיך יהיה נידון נפש חבירו אם נשמתו זכה. וכעין סברת רב האי גאון הנזכר לעיל.

והאריך המחנה חיים להוכיח עוד שאין קניין מכירת עוונות מהני, מזה שכתבו ודרשו חז”ל בכמה מקומות היאך יסיר האדם מעליו החטא ולא כתבו שמועיל ע”י שימכרם. וכן משמע בירושלמי מכות (פ”ב ה”ו דף ז.) ששאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה להם חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקב”ה חוטא מה עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. כלומר שמצד החכמה והנבואה לא היה לחוטא שום תיקון ואפי’ תשובה, אך הקב”ה עושה לפנים משורת הדין ומקבלו בתשובה, מוכח מזה להדיא שאין לך בו אלא חידושו שיכול לכפר עוונותיו רק על ידי תשובה ולא תועיל מכירת עוונות כלל.

עוד ביאר המחנה חיים שאפילו אם היה מועיל מכירת עוונות, היינו דוקא כשמוכר עבירה ידועה אבל כשמוכר כל העבירות מעודו ולא פרט גופי העבירות שעבר הרי מכר דבר שאין לו קצבה, וקי”ל (חו”מ סי’ ס’ סעיף ב’) שגם הלוקח אינו סומך דעתו לקנות דבר שאין לו קצבה. ואף שבעל התרומה (הו”ד בתומים, שם) סובר שהמוכר מה שעלה מצודתו מועיל למרות שלא ראה הקונה מה נלכד במצודה, מ”מ הני מילי בדבר שיש בו קצבה רק שנעלם ממנו, משא”כ בנידון דידן הגם שקצובים עוונותיו שעבר שהכל גלוי לפניו, בכל זאת העונש אינו קצוב, שעומק הדין לא יוכל אדם לדעת בעוה”ז, ועוד שאין לזה קצבה גם להבא, כי אולי עבר עבירות כאשת איש והוליד ממזר שאין קץ לעונשו אפי’ עד דור עשירי. ואפי’ להחולקים שסוברים שיכול אדם להשתעבד בדבר שאינו קצוב, היינו דוקא שיהיה להם קצבה אח”כ, משא”כ בנידו”ד מי יוכל לשער קצבתם. ועוד דהוי דברי שאינו מסויים כמבואר בשו”ע (חו”מ סי’ ר”ט ס”ב).

ועיין עוד בדברי המהרש”ם ברעזאן זצ”ל (בתשובותיו ח”ג סי’ קנ”א) שהשיב באחד שמכר לחבירו את העבירות שלו ונתן לקונה שלושים רובל, ועשה תקיעת כף, שאין הקניין תופס. והוכיח כדבריו שהרי בכל מעשה קניין הקונה הוא זה שמשלם את הכסף ובזה קונה את המקח, ואילו במכירת עוונות, המוכר הוא זה שמשלם על המקח, וכיצד יקנה הקונה את העוונות. וציין לדברי המדרש רבה מגילת אסתר עה”פ “ויסר המלך את טבעתו מעל ידו” וכו’, מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון, ברם כאן המוכר נתן ערבון. ושכן כתבו התוס’ בב”ב (נא. ד”ה אע”פ), שהיכן שהלוקח נותן שטר אין זה מועיל, לפי שהמוכר צריך ליתן את השטר, וה”נ לכו”ע אין בזה קניין כסף מה שהמוכר נותן ללוקח. ועיין בעניין זה עוד בספר יינא דיוסף (פרק ד’ עמ’ ק”ג).

אמנם המהרש”ם שם כתב לדון שלמרות שלא מועילה מכירת עוונות, מכל מקום תועיל קבלת הקונה שיחולו עליו עוונות חבירו מדין ערבות, כלומר שיהיה הכל תלוי בידי השי”ת אם ירצה יפרע מבעל העבירה, ואם ירצה יפרע מהקונה כדין ערב.

אך יש להעיר על יסוד זה, ראשית מדברי תשובת רב האי גאון, שהשיב בתשובתו “דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן”, כלומר שסובר שאין במכירות אלו כלום. ואם היה איזה חלות לעניין ערבות וכדו’ שבידי ב”ד של מעלה לפרוע מידי הלוקח אם ירצו, ודאי לא שייך לקרא לזה דברים של הבל. ועוד הרי רב האי גאון הוסיף להדיא “כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו”.

ובספר “יינא דיוסף” (פרק ד’) האריך בזה והעלה שאין במכירה זו ממש לא מדין קניין ולא מדין ערבות, רק יש לו לקונה לעשות תשובה על עצם מעשה זה שהסכים לקנות את עוונותיו של חבירו, כשם שכתבו רבותינו האחרונים שיש למוכר מצוות לעשות תשובה שהסכים בדעתו להמיר שכר ניצחי בממון. ובפרט מוכר העבירות צריך להתאבל ביותר על רוע מעשיו שהולך בשרירות ליבו ומדמה בנפשו שעי”ז ינצל ממעשיו הרעים, כאילו אפשר להימלט מיום הדין הגדול והנורא, ה’ יצילנו.

כן כתב הגאון ר’ שלמה קלוגר זצ”ל בשו”ת טוב טעם ודעת (ח”א סי’ רי”ז) בעניין אחד שמכר לחברו רבע מחלקו בעוה”ב, ולא קיבל קניין רק כתב על שטר אני מוכר לך חלק רבע עוה”ב שלי, וקיבל ממנו כסף, וכעת חוזר בו המוכר ומחזיר לו את הכסף, והלוקח אינו רוצה לחזור בו. והשיב, אם הלוקח אינו רוצה ליטול מהמוכר בחזרה את הכסף, הניח מעותיו על קרן הצבי, כי עוה”ב אינו בר מכירה, שהעוה”ב אינו בתורת חיוב כשכירות פועל, אלא מתנת חינם, כמו שאמרו רבותינו במדרש (ויק”ר כ”ז ב’) “מי הקדימני ואשלם”, מי הקדימני שיתחיל הוא את המצוה אשלם ואהיה חייב לו שכר מדינא, אבל כיון שתמיד אני המקדים שאדם עושה מזוזה כבר נתתי לו בית וכדומה, אם כן אין מגיע לו שכר מדינא רק בתורת חסד, וכמו שאמר דוד המלך ע”ה בתהלים (ס”ג י”ג) “ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו”, וכיון דהוי בתורת חסד ומתנת אלהים איך יוכל האדם למוכרו, אולי לזה רוצה השי”ת ליתן ולא לזה, והוי דבר שאינו שלו ואינו ברשותו, וממילא אינו יכול למוכרו.

גם הנצי”ב מוולאז’ין בשו”ת משיב דבר (ח”ג סי’ י”ד) נשאל גבי אחד שמכר חצי זכיותיו ומצוותיו בסך גדול של כ”ב אלף רובל לאיש עשיר הולך בתומו וחפץ במצוותיו מאד, והשיב שאין בקניין זה שום חלות ושעיבוד כלל מכמה טעמים, חדא דהוי דבר שלא בא לעולם, ואפילו למ”ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אין הקניין חל אלא לאחר שבא לעולם, כדאי’ בב”מ (סו:) המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו, משבא לעולם אין יכול לחזור בו, ובנידון דידן אפילו לא חזר בו המוכר עד מותו, הלא אח”כ חל חלקו בעוה”ב ושוב אין המכר חל לאחר מיתה, וכמ”ש בב”ב (קלה: וברשב”ם שם) שאין מכר ומתנה לאחר מיתה. ועוד כתב שאין בקניין זה ממשות, דהוי כמו מוכר אוויר הבית שאין בזה כלום, כדאי’ בב”ב (קמז:) שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה וכו’ לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו.

אין ראיה למכירת עוונות מהסיפור שאירע בימי המהרש”א

בספר תוכחות מוסר למהרש”א, [בסוף הספר בסיפור תולדות המהרש”א], מובא סיפור מזעזע על יהודי שמכר עוון חמור לשותפו תמורת כסף, ולאחר פטירת הקונה הזמינו הקונה בחלום לדין תורה בטענה לבטל את המקח, וכאשר באו לדון אצל רבינו המהרש”א הצדיק את השותף החי, וסידר תיקון לנשמת הנפטר, מכאן למדו רבים וטובים כי יש מקום למכירת עוונות ויש בה ממש.

אולם כל בר דעת מבין, כי מעולם לא עלה על דעת המהרש”א לומר שמכירת העוון העבירה את העוון תמורת כסף, אלא הזלזול של קונה העוון בעבירה חמורה זו, היא זו שזקפה עוון על רוכש העוון, וכן ברכישת העוון גרם למוכר שלא יחזור בתשובה, ועל כך נזקף עוון על הרוכש, אך מעולם לא כתב המהרש”א שנזקף על רוכש העוון, עוון כאילו עשה הוא בעצמו את העוון. דברים אלו מפורשים גם שם בדבר הסיפור המובא שם.

שהרי לשון הסיפור הוא כך: “אחר שהעמקנו לחשוב בענין אנו מחליטים שתשותף החי צדק המקח נותר מקח לא היה לו להשותף המת לזלזל כל כך בעבירות ולהקל ראשו כאלו היה זה דבר הניתן מיד ליד. חוץ מזה ע”י שקנה ממנו את העבירה גרם לו שלא יחזור בתשובה על חטאו הנ”ל, אחר שהיה מנוי וגמור אתו שע”י המקח נטלה ממנו העברה לגמרי.

עתה ראיתי שכתב בספר ‘להתגבר’ – מכתבי נחמיה לנחום, מעשה בשם מרן הגראי”ל שטיינמן, שכאילו נתן תוקף למכיר עוונות שנעשתה בדור שלנו ממש. על פי הסיפור שאירע בתקופת המהרש”א.

אולם אין ספק שלא ניתן להסיק דבר או חצי דבר מסיפור זה, ועיין בספר משמר הלוי על התורה לפרשת ויחי לגאון הגדול הרב משה מרדכי שולזינגר זצ”ל שכתב לדחות בחריפות מעשה זה מכל וכל, בהכירו את מרן הגראי”ל שטיינמן.