הנה זה פשוט שגם לטלטל חפץ ממקום למקום יש בזה איסור הכנה, וכמ”ש המג”א הב”ד הרב משנה ברורה (סי’ תרסז סק”ה), דאין להביא יין מיו”ט לחברו, ובמקום דחק מותר רק שיבאנו בעוד היום גדול דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדין לצורך היום. אבל לצורך חול אין לנו ראיה להתיר, דדוקא לצורך מצווה מותר. ע”כ.
ואע”ג שהמג”א עצמו התיר להוריד השולחן מהסוכה לבית ביו”ט, (בתנאי שלא יסדרן) אע”ג דהוי מכין משבת ליו”ט, והוב”ד במ”ב (שם סק”ו) התם היינו טעמא כיון דאי אפשר להביאם בלילה, עי’ ערוך השולחן (סי’ תרסז ס”ב) ובשו”ת מהרש”ג ח”א (סי’ סא).
ומה שהתיר בספר חזו”ע ח”ב (עמ’ תמז) להפשיר חלות בשבת לצורך הלילה, התם צירף שתי קולות, א.דהוי לצורך מצוה, ונד”ד לא נראה דחשיב לצורך מצווה, ואם מפני שמשתמר יותר בכספת, הלא כל השבת היה מונח בארון זה ולא חששו מגניבה וכיוצא בזה. וגם בלא”ה בערב יעבירו אותו למקום המשתמר.
ב. דא”א לעשותו בערב, כיון שלוקח זמן עד שיפשיר. ובהסתמך עד המהרש”ג הנ”ל יש להקל. לא כן בנד”ד, דשפיר ניתן לעשותו בערב – במוצ”ש.
ואע”ג שהגרש”ז אויערבאך זצוק”ל בספר שלחן שלמה ח”א (סי’ רצ) התיר להחזיק ספר לארון הספרים ושאין בזה משום מכין, וכן חלב למקרר וכיוצא בזה ואפילו סמוך לשקיעה, התם היינו טעמא שאין בזה משום טירחא וגם רגילות לעשותו בלי לחשוב על התועלת שבדבר, וטעמים אלו לא שייכים בנד”ד, שהוא טירחא שהררי הולך במיוחד לחדר אחר ועושה כן לשם תועלת הדבר לחסוך זמן ביום חול.
