מקורות:
ריבוי בשיעורים אם הוא איסור תורה או דרבנן:
הנה אע”ג דיבואו ליטול בלאו הכי את הטפסים גם אלמלא הטופס שלך, מ”מ כיון שהם מרבים באיסור הרי שעל כל טופס וטופס עוברים באיסור של הוצאה ואיסור מוקצה, אלא שנחלקו הראשונים האם האיסור להרבות בשיעורים הוא איסור תורה או איסור דרבנן, דהנה בביצה (יז א) איתא, באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. והקשו הראשונים מהא דאמרינן במנחות (סד א), חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ואיכא שתי גרוגרות בשני עוקצין, ושלש בעוקץ אחד, הי מייתינן, שתים מייתינן דחזו ליה, או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בבצירה, ואסיקנא שלש מייתינן משום דמעוטי בבצירה עדיף. ומוכח דפשיטא לן דהיכא דאיכא שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר, שתים מייתינן, ולא שלש, דלרבויי בשיעורא אסור, ומאי שנא מההיא דממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ותירצו התוס’ במנחות (סד א) דשאני יום טוב דקיל שאינו אלא איסור לאו, ומש”ה לא חיישינן לרבויי בשיעורא, ולא דמי לשבת שהוא איסור סקילה ולא ניתן להדחות. ע”ש.
והרשב”א בחידושיו לחולין (טו ב), אהא דאמרינן, המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו, כתב, שאין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דהא אפי’ עביד הכי ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן בלבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה, כדתניא בביצה (יז א) ממלאה אשה כל הקדרה אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, אלא הפירוש גזרה שמא ירבה בשבילו, כלומר שאחר שהניח הקדרה על האש, יוסיף וירבה חתיכה אחת בשבילו, ומש”ה גזרינן שמא יעשה כך ויבא לידי איסור סקילה. ובביצה (כא ב) נמי איתא, אין מזמנים את העכו”ם ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו, ובע”כ אית לן לפרושי כה”ג, שמא אחר שיתן את הקדרה על האש יתן בה חתיכה נוספת על שאר חתיכות. ע”ש. ומוכח מד’ התוס’ והרשב”א שכל שעושה בבת אחת, האיסור לרבויי בשיעורא הוי רק מדרבנן, וכן נראה דעת המאירי ביצה (כא ב), ובחידושיו שם.
אולם הר”ן בהלכות (ביצה יז א) רוח אחרת עמו, שהביא דברי התוס’ והרשב”א, וכתב, ותמיהני עליהם, דהא מסוגיא דמנחות (סד א) מוכח דלרבויי בשיעורא אסור מדאורייתא, וכו’. הילכך נראה לי ברור דאע”ג דלרבויי בשיעורא בשבת אסור מן התורה, מ”מ ביום טוב מותר לרבויי בשיעורא, דבשבת שהיא רק דחויה לגבי פקוח נפש, ולא הותרה, כל שהעיקר אסור תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא, אבל יום טוב שאוכל נפש הותר בו לגמרי שאפילו אם אפשר לעשותו מערב יום טוב מותר לעשותו ביום טוב, כל שמרבה על העיקר תוספתו כמוהו ומותר, ובלבד שיהיה בטורח אחד. ע”כ.
ועי’ בשו”ת יביע אומר חלק ח’ (אורח חיים סימן לד) שכתב להוכיח שריבוי בהוצאה הוי איסור תורה, לא מבעיא לדעת הר”ן והריטב”א דס”ל שכל ריבוי בשיעורין הוי איסורא דאורייתא, אלא אפי’ לדעת התוס’ והרשב”א שאם הריבוי בשיעורין נעשה בבת אחת הוי איסור דרבנן בלבד, מ”מ זהו כשעיקר המלאכה נעשה בהיתר, לצורך פקוח נפש וכיו”ב, אלא שהוא מרבה בשיעורין, אבל כשעיקר המלאכה נעשה באיסור, ומרבה בשיעורין, הוי איסורא דאורייתא, וכדמוכח בשבת (צד א) שאם נודע לו וחזר ונודע לו חייב שתי חטאות.
לפני עוור במומר:
ואע”ג שהש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו’) כתב, דבישראל מומר אין איסור של לפני עוור ולא איסורא דמסייע, וכתב הדגול מרבבה (שם) דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג יש חיוב להפרישו. אולם נראה, דאף הש”ך לא התיר אלא במסייע דהוא איסור דרבנן, ולא באיסור תורה ובנד”ד אפשר שלוקחים טפסים אלו מחוץ לתחום, ועוד שעוברים באיסור תורה בכל הדלקה והדלקה, גם לדידיה אין להתיר.
ומה גם שהמג”א והמ”ב (סי’ רמג סק”א) פליגי על סברת הש”ך בזה. וע”כ אין להתיר הדבר.
אולם אם אותם הבאים ליטול את הטפסים הם גוים, יש להתיר משום דאדעתא דנפשייהו קעבדי ואינם שלוחים של היהודי ליום השבת.
